מאת נח ניסני

.Copyright 1996 -- Authorized free distribution of non-modified copies for non-commercial purposes


פרק IV

פילוסופיה פוליטית - - חלק I


תוכן

1. מבוא
2. שוויון
3. שוויון ליברלי
4. חופש
5. הגבלת תפקידי השלטון
6. הפרדת הסמכויות
7. הסמכות המחוקקת
8. הסמכות המבצעת
9. הסמכות השופטת
10. הבקרה ההדדית


פרק I פרק II פרק III פרק V

חזרה לראש העמוד

פילוסופיה פוליטית - - חלק I

1. מבוא

במבוא לקורס משודר ברדיו שנושאו היה פשיזם, המרצה, אקדמאי ופובליציסט
ידוע, מיין את האידיאולוגיות של המאה ה-20 לשתי קטגוריות שהוא כינה
אידיאולוגיות "קונסטרוקטיביות" ו-"לא-קונסטרוקטיביות", בהתאמה. תחת התווית
של הקטגוריה הראשונה הוא הכניס את אלה שכמו המרקסיזם, הפשיזם והנאציזם,
מתאפיינות בכוונתן לבנות דגם חדש של חברה, בזמן שבקטגוריה השניה הוא מנה
רק את הליברליזם, שבדעתו, לא היה בכוונתו לבנות חברה חדשה.

שום דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהאמת. הליברליזם המודרני הופיע במאה
ה-18 מתוך חברה מעמדית, מחולקת באצולה, בורגנות, איכרים, יהודים, צמיתים
ועבדים, הנשלטת ע"י מונרכים אבסולוטיים, והמתאפיינת בחוסר סובלנות דתית.
על רקע זה, הליברליזם שם לעצמו כמטרה לייצור חברה שונה לחלוטין. חברה
אל-מעמדית, מבוססת על החופש והשיוויון היסודיים של כלל בני האדם, אחראים
על עצמם ועל משפחתם ושותפים באחראיות הקולקטיבית על העניינים הציבוריים
ועל מילוי תכתיבי האחווה הכלל אנושית. חברה שאינה נשלטת ע"י בני האדם, אלא
ע"י החוק, והמתאפיינת בחופש מחשבה וסובלנות דתית.

טעותו של המרצה הנ"ל יכולה להיות מוסברת בעובדה, שבניגוד לניסיונות
הטוטליטריים (1א), הכושלים והרי האסון לשנות את החברה, המהפכה הליברלית
המוצלחת השיגה את מטרתה יותר ע"י הימנעות של השלטונות מאשר ע"י התערבותם.
הצלחתה היתה תוצאתה של האמונה הליברלית ביכולתה של החברה לשנות את עצמה,
יחד עם ההתנגדות היסודית לכל ניסיון לשנות את הבריאה ע"י צווים וחוקים (1ב).

מה שראוי לציון במיון הנ"ל, הינו ההקבצה יחד של כל האידיאולוגיות
הטוטליטריות של המאה העשרים, מרקסיזם, פשיזם ונאציזם, בניגוד למיון
המקובל, ממקור מרקסיסט, ששם את כל האידיאולוגיות האנטי-מרקסיסטיות תחת
התווית המשותפת של "ימין". מנקודת הראות המרקסיסטית, נאציזם, פשיזם
וליברליזם הינן אידיאולוגיות "ראקציונריות", דהיינו, מנוגדות לקידמה
המייוצגת ע"י המרקסיזם. והיות והמרקסיזם ראה את עצמו, ובצדק, כשמאל,
מתנגדיה הינם "הימין".

מבחינה היסטורית, מקורה של ההגדרה הפוליטית של הביטוים "ימין" ו"שמאל"
הינו במהפכה הצרפתית, שבה הג'ירונדינים הליברליים והמתונים ישבו בצד
הימיני, והג'קובינים הקיצוניים בצד השמאלי של האולם בעצרת הלאומית.
הג'ירונדינים "הימניים" ששלטו בשלושת השנים הראשונות של המהפכה, היו אלה
שביטלו את זכויות יתר של האצולה, וקבעו את עקרון של השיוויון בחוק. (1ג).
היתה זו עלייתם לשלטון של הג'קובינים "השמאלניים" שהביאה לסיומה של
"התקופה הליברלית" של המהפכה הצרפתית (1791-93) ולהתחלתה של "ממלכת
האימה".

האידיאולוגיות הטוטליטריות המודרניות שותפות עם הג'קובינים השמאלניים בכל
המאפיינים המהותיים, כגון קיצוניות (1ד), מניקייזם (1ה), טוטליטריזם, ובעובדה
שכולן הטילו על החברה טרור ורודנות. ובנוסף, המנהיגים הראשיים של שתי
האידיאולוגיות הטוטליטריות הכביכול ימניות, מוסוליני והיטלר, היו במקורם
מרקסיסטים, שבערך בו-זמנית הגיעו למסקנה שמשהו אינו בסדר באידיאולוגיה
המרקסיסטית-לניניסטית (1ו). שניהם בנו תורותיהם החדשות תוך הכנסת שינויים
בבסיסם המשותף המרקסיסטי. מכאן שכל מיון לוגי של האידיאולוגיות של המאה
ה-20 חייב לשים את הטוטליטריות שבהן -- מרקסיסזם ונגזרותיו, פשיזם
ונאציזם -- בשמאל יחד עם מקדימיהם הג'קובינים, ורק הליברליזם בימין,
כיורשו הלגיטימי של הג'ירונדינים.

בניטו מוסוליני ((Amilcare Andrea (1883-1945) היה לפני מלחמת העולם
הראשונה (מה"ע I) אידיאולוג מרקסיסט מצטיין, שהודות להתבלטותו זכה בכינוי
"איל דוצ'ה", כלומר "המנהיג". הוא גורש מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית
בשנת 1915 בגלל תמיכתו בכניסתה של איטליה במה"ע I. הוא החליף את תמיכתו
באקסיומה המרקסיסטית המרכזית של "מלחמת המעמדות" בעקרון הפשיסטי של
"הרמוניה חברתית". כלומר, העביר את תמיכתו בחיסולה הכלל עולמי של
הבורגנות, לקבלת הלגיטימציה של כל מגזרי החברה. בהתאם לאידיאולוגיה החדשה
שלו, כל מגזרי החברה חייבים להתארגן בתאגידים ("corporations or "fasci),
שייצגו אותם בשלטון. סנדלרים יהיו מייוצגים ע"י סנדלרים, ומהנדסים ע"י
מהנדסים. זאת תהיה, בדעתו, דמוקרטיה אמיתית מבוססת על "הייצוג האוטנטי של
העם" (1ז), ולכן יותר טובה מהדמוקרטיה הליברלית "המעוותת", שבה, טענו תומכי
הפשיזם, כל הנציגים של העם שייכים לאליטה של פוליטיקאים ממקור בורגני.
הצדק הסוציאלי יושג במשטר התאגידי (corporativist) של מוסוליני ע"י משא
ומתן בין נציגי התאגידים של המעסיקים ושל המועסקים, תחת השגחתה של הממשלה
(1ח).

גם נאציזם, הנציאונל סוציאליזם, התפתח מהמרקסיזם, האינטרנציאונל
סוציאליזם, ע"י החלפתה של המלחמה האוניברסלית נגד הבורגנות כולה במלחמה
הלאומית נגד היהודים. כאשר היטלר החליף את אמונתו המרקסיסטית באידיאולוגיה
החדשה, לא האמין יותר שכל הקפיטליסטים היו האחראיים לסבל של העם הגרמני,
אלא רק הזרים -- במיוחד אלה שהיו זרים בכל מקום, חסרי המולדת, היהודים.
במעברה ממניקייזם אוניברסלי ללאומי, מפלגת הפועלים הגרמנית (מקבילה למפלגת
הפועלים הרוסית של לנין ולמפלגות הפועלים האחרות שהיו קיימות באותו זמן
בעולם), שינתה את שמה בשנת 1920 למפלגה נאציונל סוציאליסטית (נאצית).
היטלר העביר גם כן מכלל הקפיטליסטים ליהודים את ההאשמה המרקסיסטית להיות
היוזמים של מה"ע I, והזהיר אותם שיהיו מחוסלים אם וכאשר יטילו פעם נוספת
מלחמת עולם על גרמניה.

מאפיין אחר משותף למרקסיזם ונגזרותיו, פשיזם ונאציזם, הינו השינוי תכופות
של שמות ואידיאולוגיה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פועלי רוסיה החליפה את
שמה למפלגה קומוניסטית ב-1918, כאשר שינתה את דרכה מאבולוציונרית
למהפכנית. עמיתה הישראלית, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שינתה את שמה
למפלגת "העבודה" אחרי שהחליפה את האידיאולוגיה המרקסיסטית ב-"סוציאליזם
תאגידי" קרוב מאוד לאידיאולוגיה של מוסוליני (1ט). היום מפלגת העבודה
הישראלית, כמו רוב המפלגות המרקסיסטיות לשעבר ברחבי העולם, תומכת בכלכלה
של שוק חופשי, ונתקה את הקשר ההיסטורי שלה עם האיגודים המקצועיים. כמו כן,
היא מחפשת פעם נוספת שם חדש שיעזור להשכיח את עברה המרקסיסטית. נראה
שהסיבה לחוסר יציבות הזה נמצאת בעובדה שכל האידיאולוגיות הטוטליטריות האלה
הינן התוצאה של אלתורים של בני אדם אחדים, יהיה זה מרקס, מוסוליני או
היטלר, וחסרות את השורשים בני אלפי שנים של הליברליזם.

מאפיין נוסף משותף לאידיאולוגיות הטוטליטריות, הוא שכולן רואות את האזרח
כבן-חסות זקוק להגנתה של הממשלה, ואת האחרונה כאחראית לרווחתו, לעומתן,
האדם הליברל האידיאלי הוא עצמאי ועומד על רגליו, כמין רובינסון קרוזו
או מתיישב של המערב הרחוק. אין ספק שלחופש יש מחיר: הסיכון. בזמן שהכמיהה
לבטחון מוליך לשעבוד (1י). אריסטו מיין את בני האדם בין אלה שהם חופשיים
מטיבעם, לאלה שהינם מרוצים עם הבטחון שמספקת העבדות (1כ). היתה התשוקה
לבטחון מה שהביאה את זקני ישראל לבקש משמואל שימליך מלך עליהם, ואת
האיכרים האירופיים לשעבד את עצמם מרצון לאדוניהם הפיאודלים. היתה גם כן
ההתערבות ההגנתית של השלטונות המצריים, כאשר הצילו את העם מסכנת הרעב בשבע
שנות המחסור, מה שהפך את המצרים לעבדים לפרעה (בראשית 13:47). הניסיון
האוניברסלי לימד שאלה שמעדיפים את הבטחון על החופש, מאבדים את שניהם.
חזרה לתוכן

הערות:

(1א) המילה "טוטליטרי" מתייחסת רק לחלוקת התפקידים בין השלטונות לאזרחים,
מרוקנת מכל יתר המשמעויות-לוואי המקובלות. יותר תפקידים מופקדים בידי
השלטון, יותר טוטליטרי הינו המשטר.
חזרה

(1ב) "קטלני הינה האשלייה שבה נתפסים המחוקקים כאשר הם מתיימרים שתבונתם
ותשוקתם יכולות לשנות את טיבעם של הדברים, או להחליף את הטבע בחקיקת
הבריאה" (ברנרדינו ריבדביה (Bernardino Rivadavia) הנשיא הראשון של
ארגנטינה 1826. מצוטט ע"י חואן באוטיסטה אלברדי (Juan Bautista Alberdi)
ב"בסיסים ונקודות התחלה לאירגון הפוליטי של הרפובליקה ארגנטינה" 1852).
ראוי לציין שהמילים הנבואיות האלה נאמרו יותר מעשרים שנה לפני הופעתו של
"המניפסט הקומוניסטי" של קארל מרקס (1848).
חזרה

(1ג) חלק נכר מהג'ירונדינים היו אצילים. אחד מהמצטיינים ביניהם היה המרקיז
דה לפאייט (Marquis de Lafayette), מפקד של המשמר הלאומי המהפכני וגיבור
של המהפכה האמריקנית. נוכחותם של בני האצולה בין הלוחמים בעד ביטולן של
זכויות היתר של האצולה, כמו כן, של בורגנים ובעלי הון רבים בין תומכי
המרקסיזם, מוכיחה את טעותו של התיאור המרקסיסטי של ההיסטוריה כמלחמת
המעמדות.
חזרה

(1ד) קיצוניות קשורה בהתנשאות, דהיינו, בבטחון העצמי המלא בלהיות צודק. אם
מה שמישהו עושה הינו מעל כל צל של ספק לטובת האנושות, אז "המטרה מצדיקה את
האמצעים". "אלה שחושבים שכל הטוב נמצא בעקרונות מפלגתו נוטה לקיצוניות"
(אריסטו, פוליטיקה IX ,V).
חזרה

(1ה) מני או מניקיו היה המייסד במאה ה-3 של דת פרסית שכללה יסודות
זרטוסטריים ונוצריים. היא התפשטה באסיה ובאירופה והתאפיינה באמונה
הדואליסטית בשני עקרונות: אחד טוב והשני רע. במובנו הפוליטי הביטוי
"מניקייזם" מתאר את האידיאולוגיות המתמקדות בלחימה נגד אויבים רשעים.
המהפכה הצרפתית, לדוגמה, כללה בתוכה שתי אידיאולוגיות שונות בהחלט,
ומיוצגות ע"י הג'ירונדינים הראשונה, והג'קובינים השניה, שהיו לא-מניקייסטית
הראשונה, ומניקייסטית קיצונית השניה. ההבדל בין האידיאולוגיות האלה
משתקף בנאמנות במוטו הליברלי הנטול שנאה "חופש, שיוויון, אחווה" של
הראשונה, ובמילים צמאות מדם של המרסיילס (1892) "עם דם מזוהם נשקה את
תלמינו", הימנונה של השניה. במאה ה-20, מרקסיזם, נאציזם, ובמידה פחותה
פשיזם התאפיינו במניקייזם שלהם -- במקרה הראשון נגד הבורגנות ובשני
המקרים האחרונים נגד היהודים.
חזרה

(1ו) יתכן שהיה הרצח של מיליוני בני אדם שבוצע ע"י לנין וטרוצקי לצורך
כפיית המרקסיזם האתאיסט על יותר ממאה עמים כבושים, בורגניים ודתיים
בנשמתם, של האמפריה הרוסית, מה שהביא באותם הימים למרקסיסטים רבים
לשנות את דעתם.
חזרה

(1ז) עקרון "הייצוג האוטנטי של העם" נמצא גם כן ב"דמוקרטיה" הלניניסט. הוא
זה שעשה את ההבדל בין מועצת הפועלים המרקסיסטית (Soviet) לבין הפרלמנט
הרוסי (Duma). הלכה למעשה, מועצת הפועלים המרקסיסטית והייצוג של התאגידים
הפשיסט התגלו כמוסדות הניתנים לשליטה בידי דיקטטורים, ביתר קלות מאשר
הפרלמנטים הליברלים המורכבים מפוליטיקאים. חולשתם זו היא שאיפשרה את
הדיקטטורות הפשיסטית והמרקסיסטית תחת המסווה של דמוקרטיות לכאורה.
חזרה

(1ח) כאשר הישראלים הינם עדי-ראיה למשא ומתן בין נציגי העובדים, המעסיקים
והשלטונות, הם אינם מודעים לעובדה שהם עומדים מול מחזה פשיסטי אוטנטי.
חזרה

(1ט) אני מודע שלקורא הישראלי המצוי זה נשמע מוזר ובניגוד מוחלט לכל מה
שלמדוהו על הפשיזם. אך עליו לזכור שהוא שמע רק את הגירסה המרקסיסטית,
ושהדרך היחידה לדעת מה אידיאולוגיה כלשהי באמת הינה, הוא לשמוע את תיאורה
מפי תומכיה.
חזרה

(1י) "סוד האושר הוא החופש, וסוד החופש הוא האומץ." (תוסידידס, בלווית
פריקלס. 429 לפני הספירה). לצערנו האומץ להיות חופשי אינו חלק של המורשה
האוניברסלית.
חזרה

(1כ) "זה שמסוגל לראות במוחו את הנולד הינו בטיבעו אדון, וזה שיכול בגופו
לבצע את המחשבה הינו בטיבעו עבד." (אריסטו, שם, II ,I).

רעיון שהתנ"ך מסכים לו: "והיה כי-יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת-ביתך
כי-טוב לו עמך: ולקחת את-המרצע ונתת באוזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף
לאמתך תעשה-כן:" (דברים, טז:יז)

אך צ'רלס לואיס דה סקונדט ברון דה מונטסקיי (1689-1755) דוחה את הרעיון:
"אריסטו מנסה להוכיח שקיימים עבדים מטיבעם; אבל משהוא אומר רחוק הוא
מלהוכיח זה" ("רוח החוקים", (The Spirit of the Laws i, XV, 7)).
חזרה    חזרה לתוכן

2. שיוויון

שיוויון ואחווה הינם מהיסודות של התנ"ך ושל הפילוסופיה היוונית הקלסית.
במיתולוגיה התנכית כל בני האדם הינם פעמיים צאצאי של אב משותף, תחילה
מאדם וחווה, ואחר כך מנח, אב כל הגזעים. אהבה ושיוויון תחת החוק לאזרחים
וזרים גם יחד הינה אחת המצוות החוזרות והנשנות בתנ"ך. (2א). סוקרטס
(BC 469-399) הציעה מודל של חברה שיוויונית בה הרכוש, הנשים והילדים יהיו
משותפים. אריסטו (BC 384-322) מצידו מזהה צדק עם שיוויון: "עכשיו, מה
שהינו צודק או נכון צריך להיות מובן במשמעות של מה שהינו שווה."
(פוליטיקה, XIII ,III), ומגדיר "שלטון חוקתי" כ"משטר של שווים וחופשיים"
(שם, VII ,I).

לכן, האידיאל של שיוויון כלל אנושי הינו מושרש עמוקות בשני המקורות
הקדמונים של הליברליזם. אך שיוויון אינו בהחלט עיניין פשוט. בני אדם אינם
שווים בטיבעם. לא כולם נולדים במטען שווה של בריאות, תבונה, אומץ ונטיות.
כפי שכבר אמרנו, אריסטו מקבל את קיומם של בני אדם שהינם עבדים בטיבעם:
"ברור הוא שבני אדם מסויימים הינם מטיבעם חופשיים, ואחרים עבדים, ושלגבי
האחרונים עבדות הינה כדאית וצודקת". התנ"ך גם מתייחס לעבדים שמתנגדים
לשיחרורם, ומונטסקיי, על אף שדוחה את הרעיון של עבדים מטיבעם, מסכים
באי-כדאיות ובבלתי-אפשריות של שיוויון מוחלט: "על אף ששיוויון הינו בנפש
של הדמוקרטיה, הוא כל כך קשה להשיגו, עד שדרישה קיצונית בעניין לא תהיה
תמיד רצויה" ("רוח החוק", V ,i, 5).

יתכן שהעושר הינו האספקט ההכי בעייתי של האי-שיוויון. חוקיהן של חלק
מהחברות הקדמוניות, שכלכלתן היתה מבוססת על החקלאות, כללו תקנות לשמירת
החלוקה השיוויונית של האדמה. התורה קובעת את החזרתה של הבעלות על חלקות
אדמה לבעליהן המקוריים כל 50 שנה: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו:"
(ויקרא, כה:יג). אריסטו מזכיר שחוקים דומים היו קיימים בחלק מהמדינות
הייווניות: "בעבר היה בחלק מהמדינות חוק שאסר את המכירה של חלקת האדמה
המקורית" (שם, IV ,VI). ומונטסקיי מצידו טוען: "החוק שאוסר להחזיק בשתי
ירושות (של אדמה) הינו מאוד מתאים לדמוקרטיה" (שם, V ,i, 5).

חוקים שאוסרים את המכירה המאולצת של אמצעי מחייה ודיור נמצאים בחקיקות
הליברליות בכל הזמנים. אריסטו מזכיר ש-: "קיים חוק דומה המיוחס לאוקסילוס
(Oxylus), למטרה שיהיה לכל אדם חלק מסויים מאדמתו שעליו לא יוכל ללוות
כסף." (שם, IV ,VI). הוראות דומות מופיעות בחוקות או בחקיקות של כמה
מדינות ליברליות מודרניות, כגון בחוקה של מדינת קליפורניה משנת 1849:
"הסמכות המחוקקת תשמור בחוק חלק מסויים של הנכסים הביתיים ואחרים של כל
ראש משפחה למניעת מכירתו המאולצת" (2ב).

אף על פי כן, קיימים צורות של צבירת עושר שתורמות להגברת אמצעי הייצור וכך
לעלייתה של רמת החיים של העם. הן מהוות, לכן, צורה של אי-שיוויון הפועל
לטובת הרווחה של כלל האזרחים. אריסטו, מודע מהעובדה הזאת, מוסיף סייג של
זהירות לזיהויו של צדק עם שיוויון: "וזה שהינו צודק במובן להיות שווה צריך
להיות שקול ביחס לטובת המדינה והרווחה המשותפת של האזרחים." (שם, III,
XIII).

בחברות הקדומות היו שלוש צורות ראשיות של עושר -- קרקע, מקנה ומתכות
יקרות. בזמן שצבירת קרקעות נחשבה פעולה אנטי-חברתית, והיא גונתה ע"י
התנ"ך (2ג) והייוונים הקלאסיים, עושר בצורה של מקנה ומתכות יקרות היה מקובל,
ונחשב אחד מדרכי האל לברך את הצדיק ואת זה שעובד קשה. העמדה השונה לגבי
העושר בקרקעין מזה בראשי בעלי חיים או מתכות מוצדקת בעובדה שהאחרונים
יוצרים אמצעי יצור חדשים במקום להיות צבירה גרידא מאמצעי יצור קיימים.

מבחינה אטימולוגית המילה "הון" (capital) נגזרת מהמילה לטינית "ראש"
(caput), ומובנה הראשוני הינו לכן עושר בראשי בעלי חיים. הקפיטליזם נולד
כאשר האנושות הצליחה לעבור מציד כמקור למזון ולחומרי גלם לביגוד לביות
וגידול של בעלי החיים, כלומר, כאשר הייצור החליף הליקוט. גם הצבירה של
עושר בצורה של מתכות יקרות היתה דרושה להתפתחות המסחר, שכבר בחברות
הקדומות כמו שהוא היום, היווה מרכיב חשוב מעושר העמים (2ד).

בהשפעתם של התנ"ך והפילוסופים היוונים, הדאגה בעניין של חלוקתה הצודקת
של האדמה נוכחה במחשבה של חלק ניכר מהליברלים המודרניים. פועל יוצא ממנה
היתה שהרפורמה האגררית, המבוססת על העקרון שהאדמה חייבת להיות בבעלותם של
אלה שעובדים אותה, נהנה מתמיכה רחבה בקרב הליברליזם. אך המהפכה התעשייתית
שינתה את המצב. מצד אחד, החקלאות איבדה את חשיבותה כאמצעי מחייה מרכזי,
והוחלפה בעיסוקים אחרים, בחלקם חדשים. מצד שני, השיפור באמצעיי ובשיטות
העבודה הפכו לבלתי יעילות את "היחידות הכלכליות", דהיינו, השטחים הנתנים
לעיבוד ע"י משפחה חקלאית טיפוסית ולפרנסה בכבוד, ששמשו בסיס לחלוקת הקרקע
ברפורמה האגררית (ראה הערה 6 בפרק II). כעת, אדמה וחקלאות חייבות להיחשב
דומות לכל קיניין וענף כלכלי אחר, ונטולות כל הילה מיסטית.

המהפכה התעשייתית פיתחה צורה חדשה של הון, שבעבר היתה קיימת רק במצב
עוברי: הון מושקע במחקר ופיתוח, כלומר, ביצירה ושיפור מתמיד של תוצרים
ואמצעי יצור. כלים חקלאיים חדשים שיחררו את רוב האוכלוסייה מהצורך לייצור
מזון, בו בזמן שמצרכים חדשים העסיקו את כוח האדם שנפלט מהחקלאות. תעשייה,
מסחר, חינוך, בריאות, רווחה, אמנות, מחקר ופיתוח הפכו לעיסוקים ראשיים.
מיצרכים חדשים המופיעים לבקרים נחשבים לצרכים בסיסיים בשביל חלק הולך וגדל
של האוכלוסייה. תזונה, התוצר החקלאי הראשי, נשארה דאגה מרכזית רק בארצות
הלא מפותחות, שלא השכילו לפתח משטר ליברלי ולבצע את המהפכה התעשייתית.

הודות להון המושקע במחקר ופיתוח בכל תחומי החיים מבריאות ועד בידור, רמת
החיים של העם עלתה בקצב מסחרר לאורך 250 שנים אחרונות. החלוקה הבלתי
שיוויונית של העושר, בדומה להפרשי פוטנציאל במעגל החשמלי, דרושה למטרת
הפעלתו של התהליך הזה. העלייה ברמת החיים הכללית הגדילה את יכולתם של
העובדים לחסוך מכספם. חיסכון זה, מושקע בבורסה או בפקדונות בבנק, מהווה
השתתפות הולכת וגדלה של העובדים בבעלות המפעלים. אנחנו נמצאים לא רחוק
מהיום שהעובדים יהיו הבעלים הראשיים של אמצעי הייצור. זה יהיה ההגשמה
הליברלית של החלום המרקסיסטי. אך, זה יקרה בתהליך חברתי חופשי, בלי
התערבות ממשלתית, רודנות, שעבוד, רצח, ולבסוף התמוטטות כללית.
חזרה לתוכן

הערות:

(2א) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר ותככם:" (שמות, יב:מט). "ואהבתם את
הגר כי-גרים הייתם בארץ מצרים:" (דברים, י:יט) ובהרבה מקומות אחרים.
חזרה

(2ב) תורגם מהספרדית מה"בסיסים" מאת חואן באוטיסטה אלברדי. (1852)
חזרה

(2ג) "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב
הארץ:" (ישיעה, ה:ח)
חזרה

(2ד) "אמת היא שכאשר דמוקרטיה מתבססת בסחר, אנשים פרטיים יכולים לצבור
עושר רב מבלי להוות שחיתות מוסרית" (מונטסקיי, שם, V ,i, 6)
חזרה       חזרה לתוכן

3. שיוויון ליברלי

מאחר שריכוזי עושר דרושים להתפתחות של חברה תעשייתית-מסחרית, שיוויון
בעושר אינו ממלא אחרי התנאי של אריסטו להיות "לרווחה המשותפת של האזרחים".
לכן, מה שנשאר מהעקרון הליברלי של שיוויון הינו השיוויון תחת החוק,
שפורמלית, נותן לכל אחד את האפשרות התיאורטית להגיע לכל עמדה חברתית
וכלכלית.

אך האפשרות הפורמלית הזאת אינה, ואינה יכולה להיות, הלכה למעשה, שווה לכל.
לא כל אחד יורש אותו עושר, בריאות, ויכולת שכלית, ולא כל אחד גדל באותו
סוג של בית ומקבל אותו טיפול, חינוך ותזונה. ילדים חסרי תזונה ובריאות
מתאימות לא ישיגו אותה התפתחות פיסית ואינטלקטואלית של חבריהם ברוכי המזל.
ברור הוא שאף ליברל לא ירצה לחיות בחברה שבה הילדים יוולדו באמצעות של
ביציות וזרעונים שיבחרו באמצעים מלאכותיים, ושיגדלו רחוק מהוריהם, במוסדות
חינוך ממלכתיים. לכן, אין פתרון מושלם לאי-שיוויון התחלתי.

עם זאת, מה שחברה ליברלית מודרנית יכולה וחייבת לעשות הוא להבטיח לכל ילד
תזונה נכונה, טיפול רפואי, והשכלה. זו היתה שאיפה ליברלית ראשית לאורך כל
הזמנים (3א), אך הגשמתה לא היתה אפשרית כאשר, לפני המהפכה התעשייתית, כמעט
האוכלוסיה כולה היתה עסוקה בייצור מזון ובקושי הצליחה לספק אותו בכמות
הדרושה להישרדות של המין האנושי. אבל היום, כאשר במדינות המפותחות רק חלק
קטן ביותר של כוח העבודה מעורב בייצירתו של כל המזון הדרוש, והרוב הגדול
עוסק בייצירתם של מצרכים משניים, החברה יכולה וחייבת לעשותו. אך אין לפרש
"חברה" במובן של "מדינה" או "שילטונות". למזלנו, קיים מספר רב של בני אדם,
גברים ונשים שאינו חשוב אם ממניעים אלטרואיסטיים טהורים או בגלל
האוניברסל חיפוש אחרי כבוד וערכה עצמית, להוטים לתת מזמנם, מרצם, וכספם
לכל מטרה חיובית. מעל כל ספק שהיוזמה הפרטית, התנדבותית ו/או מסחרית,
יכולה לטפל בצרכי הילדים בצורה יותר יעילה מהשילטונות. (ראה את הפסקה
האחרונה בפרק I, סעיף 4.)
חזרה לתוכן

הערות:

(3א) "אכן, בדמוקרטיה מסודרת היטב, שבה הוצאות העם יגיעו רק למה שדרוש,
חייב שזה יהיה לכל אחד." (מונט., שם, V ,i, 6)
חזרה        חזרה לתוכן

4. חופש

הדים של מאבק מתמיד למען חופש נשמעים לכל אורכם של תולדות האדם. מאבק זה
הינו הנושא המרכזי של התנ"ך, שאת הפילוסופיה הפוליטית, התפיסה הדתית,
והלקחים המוסריים שלו מוצגים מבעד הסאגה של עם של עבדים, שאחרי שיחרורם
מידי אדוניהם האנושיים, נכנעים מרצון לשלטון החוק. העימות הזה בין שלטון
החוק -- מקור החופש, לבין שילטון האדם -- מקור השיעבוד, נמצא גם, כן
בפילוסופיה הייוונית הקלאסית, וכן במחשבה של הוגי הדעות הליברלים
המודרניים. כולם מסכימים שקיומו של החופש אפשרי רק תחת שלטון החוק, ולא
מהססים לכנותו, בעקבות התנ"ך ואריסטו, כ"שלטון האל והתבונה" (אריסטו, שם,
XVI ,III).

המאבק למען חרות לא היה לעולם "מלחמת מעמדות". אוהבי החופש, כמו גם אלה
שהעדיפו את הביטחון, הממשי או הדימיוני, המוענק ע"י יחסי תלות, היו תמיד
נוכחים בכל מעמדות החברה. משה, הבן המאומץ של משפחת פרעה, קשור ביולוגית
לעבדים, אך אישית חלק מהאליטה השולטת, שיחרר את אחיו המשועבדים. והאחרונים
היו אלה שהתמרדו נגדו כאשר התגעגעו, נוכח קשיי החופש, ל"סיר הבשר" של
מצרים (שמות, טז:ג). בני האצולה, כגון הברון דה מונטסקיי והמרקיז דה
לפאייט, עמדו בראש המהפכות הליברליות באירופה ואמריקה, ולבנים לחמו ומתו
למען ביטול עבדות הכושים. והיו כפריים אירופיים אלה, שברדיפתם אחרי
ביטחון, מסרו מרצון חרותם ואדמתם לאדוניהם הפיאודלים.

בהתאם לתיאור התנ"כי, ובמשך תקופה של בקרוב שתי מאות שנים, ממותו של יהושע
ועד להמלכתו של שאול כמלכו הראשון של ישראל, שבטי ישראל חיו תחת הנהגתם של
שופטים ושל מועצת "זקני ישראל". התפקיד הראשי של השופטים היה להקנות צדק
בהתאם לחוקי התורה שהוכתבו ע"י משה לאורך ארבעים שנות נדידה במדבר. התנ"ך
מתאר תקופה זו במשפט החוזר לעצמו: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר
בעיניו יעשה" (שופטים, כא:כה). לא היה זה מצב של אנרכיה, מאחר שבני אדם
הינם מסוגלים להבחין בין טוב ורע; ומאחר שהם הודרכו ע"י מערכת חוקים
קבועה, מצומצמת, ומובנת, שאבות אבותיהם קיבלו מרצון מידי משה לפני שתי
מאות. זה היה, להיפך, הגשמה מהימנה של החלום הליברלי שהתנ"ך מתאר כממלכת
אלוהים: ".. כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלוך עליהם" (שמואל א, ח:ז)
היתה תשובתו של אלוהים לשמואל כאשר זקני ישראל ביקשו מהאחרון להמליך
עליהם מלך.

הקשר בין מידת החופש והמשטר הפוליטי מופיע כבר בתוכחה של שמואל לזקני
ישראל במאה ה-11 לפני הספירה (שמואל א, ח, צוטט בפרק I, סעיף 4). הנושא
נחקר גם כן ע"י אריסטו במאה ה-4 לפני הספירה, ובמונטסקיי אלפיים שנה אחר
כך. מחקריהם של אריסטו ומונטסקיי, שכללו את הניסיון ההיסטורי של מאות
משטרים, הביאו לידי מסקנתם המשותפת שיהיה אשר יהיה הבסיס הפורמלי של המשטר
-- מלוכה, אריסטוקרטיה או דמוקרטיה -- חופש יכול להתקיים רק תחת שילטון
החוק, ולעולם לא תחת שילטון האדם (4א).

משמעותו של שלטון החוק, כמנוגד לשלטון האדם, הינה שמוסדות השלטון הנקבעים
ע"י החוק, אך מופעלים בהכרח ע"י בני אדם, חייבים להיות מוגבלים למה שהחוק
מגדיר כאחריותם וחובתם, ומפעיליהם האנושיים חייבים לפעול אך ורק כמשרתי
החוק (4ב). אך אינו תפקידו של החוק להגדיר מפורטות את תחום אחריותם וחובתם
של האזרחים, אלא, רק להגביל אותו במידה ההכרחית להבטחת הזכויות והחופש של
האחרים. ההבדל נובע מהעובדה, שלעומת השלטונות, בני אדם הינם חופשיים
ואחראיים מטיבעם, ומודעים על חובותיהם ועל איסורי המוסר המגבילים אותם,
והחופש דרוש להם יותר למילוי חובתם מאשר לעשות רצונם. מכאן שהאזרחים
כפופים לחוק במובן הרבה יותר מוגבל מאשר השלטונות. בזמן ששלטון החוק דורש
שהשלטונות יהיו מוגבלים לתפקידים המפורטים שהחוק מפקיד בידיהם, האזרחים
חופשיים לעשות כל דבר שהחוק אינו אוסר במפורש (4ג).
חזרה לתוכן

הערות:

(4א) "החוק חייב להיות מעל הכל" (אריסטו, שם, IV ,IV)

"לכן, מי שמציע שלטון החוק, הינו כמו מי שמציע שלטון של האל והתבונה בלבד,
אבל מי שמציע שלטון האדם הוא מוסיף יסוד חייתי; מאחר שהתשוקה הינה חייה
פראית, והתאווה משחיתה את שכלם של השליטים, אפילו כאשר הם הטובים מבני
האדם. החוק הינו תבונה שאינה מושפעת מתשוקה." (אריסטו, שם, XVI ,III)

השווה עם התשובה של אלוהים לשמואל כאשר זקני ישראל ביקשו ממנו שימליך מלך
עליהם: "ויאמר יהוה אל שמואל ... כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלוך
עליהם." (שמואל א, ח:ז). ועם פרקי אבות: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין
ממנו עול מלכות." (שם, III, 5) (מאה 2 לספירה)
חזרה

(4ב) "ושלטון החוק, נטען, עדיף לזה של כל בן אדם. לפי אותו עקרון, אפילו
אם בני אדם מסויימים הינם טובים יותר בשלטון, הם חייבים להיות רק שומרים
ומשרתים של החוק." (אריסטו, שם, XVI ,III)
חזרה

(4ג) "חופש הינו הזכות לעשות כל מה שהחוק מרשה ... בחברות מנוהלות ע"י
החוק, חופש יכול להיות רק הסמכות לעשות מה שאנחנו חייבים לעשות, ולא להיות
נאלצים לעשות מה שאנחנו לא חייבים לעשות." (מונטסקיי, שם, XI ,i, 3)
חזרה        חזרה לתוכן

5. הגבלת תפקידי השלטון

מהסעיף הקודם משתמע שלקיומו של שלטון החוק דרושה חוקה שתגדיר בצורה
מפורטת ומגבילה תפקידי וחובות השלטון, ובצורה לא מגבילה זכויות האזרח.
כלומר, תפקידי וחובות השלטון הינם רק אלה שהחוקה מגדירה מפורשות, בזמן
שרשימת זכויות האזרח מדגישה את אלה המופיעות בה, מבלי לשלול את אלה הלא
כלולות בה (5א). תפקידי השלטונות חייבים להצטמצם לאלה שמעל ומעבר ליכולתם
של האזרחים לבצעם בעצמם (5ב). מכאן שהם יכולים להשתנות עם התנאים
הגיאוגרפיים וההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית. אפשרי הוא שבמדינות לא
מפותחות ורחבות ממדים סלילת כבישים מסויימים והבטחת הוראה יסודית לכל
הילדים צריכות להתבצע, חלקית או בשלמותן, ע"י השלטונות, בזמן שבמקומות
אחרים, יכולות וחייבות להעשות ע"י היוזמה הפרטית.

בכל זאת, קיימים תחומים מסויימים שחייבים עקרונית להשאר מחוץ כל התערבות
ממשלתית, כגון: דת, עתונות )כתובה או משודרת(, מדע וכל הקשור עם מחשבה,
אמונה, חינוך (5ג), והחיים הפרטיים של האזרחים. השליטה על החינוך והעתונות
היתה תמיד שאיפה ראשית של המשטרים הטוטליטריים. הם מהווים בשבילם
המכשירים הראשיים לעיצוב האזרחים בהתאם לתבנית האידיאולוגית שלהם ולהנהגת
"הקולקטיביות הרעיונית" הדרושה להבטחת שליטתם. במשטרים הליברלים, שבהם
המושג "קולקטיביות רעיונית" אינו קיים, החינוך חייב להיות עניינם הפרטי
של ההורים, ועל השלטונות להימנע מכל נגיעה בו ובאמצעי תקשורת (5ד).

הבחנה ברורה חייבת להיעשות בין המושגים הוראה וחינוך שהמשטרים הטוטליטריים
אוהבים לבלבלם (5ה). הם לא רק שונים אלא מנוגדים אחד לשני. מטרת ההוראה
היא לספק עובדות וידיעות טכניות שיכשירו את התלמידים למחשבה עצמית ולקחת
חלק בייצור ובהיהנות ממנו. לכן, ההוראה חייבת להיות אוביקטיבית ובלתי
משוחדת מטיבעה. בניגוד מוחלט להוראה, החינוך שואף לעצב את הצעירים בהתאם
למודל מסויים, ומכאן שאינו, ואינו יכול, להיות אוביקטיבי. כפי שכבר נאמר
בסעיף קודם, העקרון הליברלי של "שיוויון" דורש נגישות לכל אחד להשכלה
המתאימה לפיתוחה המקסימלית של יכולתו הטבעית. לכן, על אף שעדיף שההשכלה
תהיה מסופקת ע"י היוזמה הפרטית, התערבות משלימה ממשלתית הינה נסבלת במידה
שהיא דרושה להבטחה לכל ילד את ההזדמנות הראויה, ובתנאי שהממשלה תמנע
מלערבב בה אלמנטים חינוכיים.
חזרה לתוכן

הערות:

(5א) הממלכה המאוחדת מציגה מקרה יוצא דופן של משטר ליברלי חסר חוקה כתובה.
שורשיו של הליברליזם הבריטי מתחילים בשחר של ההסטוריה, בזמנו של ויליאם
הכובש (1027--87), או אפילו לפני זה. היה לו ביטוי נכבד ב"מגנה קרטא"
שהברונים והכמרים האנגליים כפו על ג'והן מאנגליה בשנת 1215. זה היה מסמך
חוקתי שהגביל את סמכויותיו של המלך וקבע את זכויות היסוד של נתיניו. במאה
ה-17, מרד הפרלמנט נגד צ'רלס I, בהנהגתו של אוליבר קרומוול, חיזק
הליברליזם הבריטי. ומאה אחת לפני המהפכות האמריקנית והצרפתית, "המהפכה
המהוללת" ב-1688 החליפה את ג'יימס II בזוג הממלכתי, וויליאם III ומרי II,
שקיבלו את "מגילת הזכויות", והסכימו למלוך בהתאם לחוק ובהסכמתו של
הפרלמנט. ההסטוריה הארוכה שלו, ומאזן הכוחות בין המלוכה, האצולה והעם,
איפשרו את התפתחותו של משטר ליברלי מבוסס יותר על המסורת מאשר על חוקה
כתובה.
חזרה

(5ב) "העם, שבו הסמכות העליונה, חייב לנהל בעצמו כל מה שביכולתו; ומה
שמעבר ליכולתו חייב להיעשות ע"י שריו." (מונטס., שם, II ,i, 2)
חזרה

(5ג) "... חושבני שברור הוא, שחינוך שייך לקטגוריה האחרונה, דהיינו,
לדברים שבהם אין לסמכויות הזכות להתערב" ("מסה בעקרונות ראשוניים של
השלטון וטיבעו של החופש הפוליטי, האזרחי והדתי."(1771)) יוסף פרייסטלי
(Joseph Priestley 1733-1804). מדען בריטי, הוגה דעות, כומר, מגלה החמצן,
ואחד המייסדי של הליברליזם המודרני.

" דווקא בשלטון הרפובליקני דרוש כוחו המלא של החינוך" ..."אבל הדרך הבטוחה
ביותר להנחיל אותו לילדים היא דוגמת ההורים" (מוטסקיי, שם, II ,i, 5)
חזרה

(5ד) בישראל ישנם רק שלושה זרמי חינוך מותרים בשביל הילדים היהודיים --
הממלכתי, הממלכתי דתי וה"עצמאי". שני הראשונים הינם ממשלתיים, בזמן
שהשלישי שייך לחרדים. בשנות החמישים, כאשר זרם של יהודי המדינות הערביות
הגיע לישראל, השלטון הטוטליטרי בהנהגתו של בן-גוריון ראה אותם כאנשים
דתיים ופרימיטיביים שצריכים לעבור חינוך מחדש שיתאים אותם לתרבות המערבית
והחילונית. לחינוכם של ילדים אלה ע"י מורים שבזו לתרבות הוריהם היתה
השפעה הרסנית על משפחותיהם.

המצב היום אינו הרבה יותר טוב. המשטרה פתחה בזמן האחרון 76 תיקים פליליים
נגד הורים שהעיזו להקים בית ספר פרטי לילדיהם ("הארץ" 11 במאי, 1977).
רדיו וטלוויזיה הינם מונופול ממשלתי, שבמידה מסויימת הוקל ע"י זיכיונות
ממשלתיות בתנאים מגבילים חמורים, לחברות מונופוליסטיות של טלוויזיה
בכבלים. גם העתונים, שהיו תלויים בכלכלה נשלטת עד לזמן האחרון ע"י הממשלה
וההסתדרות, מבטאים רק את נקודת הראיה של השמאל.
חזרה

(5ה) "אך הם בילבלו חינוך עם הוראה ... אפשר לחנך (לעצב) עצים; אבל רק
יצורים רציונאליים אפשר ללמד." (אלברדי, שם, XIII) (1852).
חזרה        חזרה לתוכן

6. הפרדת סמכויות

ההפרדה והאוטונומיה של הסמכויות הינן חשובות יותר להבטחת חופש התושבים,
מאשר היותו המשטר מלוכני, אריסטוקרטי או דמוקרטי (6א). כבר בדמוקרטיות
הייווניות הגיע עקרון זה לדרגת התפתחות גבוהה, ומוסדותיהן ממשיכים לשמש
מודל לחוקות ליברליות מודרניות. לפחות שלושה מוסדות קבועים, נפרדים,
ועצמאיים -- המחוקק, המשפטי, והמבצע -- חייבים להיות מופקדים על חקיקת
החוקים, פירושם, והפעלתם, בהתאמה. ובנוסף מוסד רביעי זמני, העצרת החוקתית,
חייב להיות האחראי על קביעתה ותיקונה של החוקה.

החוקה ממלאת שתי מטרות יסודיות: הראשונה היא קביעת המבנה והתפקידים של
המוסדות השלטוניים הקבועים. והשניה היא לפרט, מבלי להגבילם, את הזכויות
הבסיסיות של התושבים, ותוך כך להגביל ולצמצם את תחום פעולתם של השלטונות.
הפקדת ניסוחה או תיקונה של החוקה בידי אחת משלוש הסמכויות הקבועות היתה
נותנת לה כוח בלתי מוגבל לקבוע ולשנות את התפקידים וגבולות של עצמה, ואת
חופש התושבים היה נתון בידיה. ובנוסף היתה נותנת בידיה לקבוע ולשנות את
תפקידן וגבולותיהן של שתי הסמכויות האחרות ומאפשרת לה לשלוט עליהן. מכאן
הצורך ההכרחי של מוסד רביעי זמני, העצרת החוקתית, כדי להבטיח את ההפרדה
ועצמאותן של הסמכויות הקבועות, המהוות את הבסיס העקרי של שלטון החוק ושל
החופש. יתר על כן, הקריטריונים לבחירת את חברי העצרת החוקתית, המיועדת
למלא תפקיד חד-פעמי ולהתפזר, שונים מאלה לבחירת את חברי הסמכות המחוקקת,
ובחירתם חייבת להעשות אחרי דיון ציבורי על החוקה או על התיקונים המוצעים
לה.

במשטרים הליברלים, תושבים וארגונים מסחריים או התנדבותיים מבצעים חלק ניכר
מהתפקידים שהשלטונות ממלאים במשטרים הטוטליטריים. לכן, בנוסף לסמכויות
השלטוניות המתוארות למעלה, קיימות אינסוף סמכויות אזרחיות שהשפעתן על חופש
התושבים אינה פחותה מזו של הסמכויות השלטוניות. הסמכויות האזרחיות האלה
כוללות: מעסיקים, תעשיה, מסחר, עתונות, כנסיות, איגודים מקצועיים, מפלגות,
מוסדות השכלה וחינוך, וכו'. גם סמכויות אלה חייבות להיות עצמאיות, מוגבלות,
ונפרדות כדי להבטיח את חופש הפרט. למשל: היחסים בין מעסיק ומועסק חייבים
להיות מוגבלים לביצוע הנכון של העבודה שבשבילה העובד התקבל. הכנסתם של
אלמנטים פוליטיים, דתיים, מוסריים, או מסוג אחר כלשהו שאינם רלוונטיים
לביצוע הנכון של העבודה, תפגע בחופש העובד. הפרדה מוחלטת בין איגודים
מקצועיים לבין מפלגות פוליטיות הינה חיונית לחופש הפוליטי של העובדים.
הפרדה בין תעשיה ומסחר תורמת לתחרות החופשית. חינוך והוראה חייבים להיות
נפרדים כדי להבטיח את האובייקטיביות של האחרונה, כמו כן, כדי למנוע את
העמדתם של ההורים מול הברירה להסכים להשכלה רצויה יחד עם חינוך לא רצוי או
לוותר על שניהם, וכו'.

הפרדת הסמכויות מופרת במשטרים, כמו זה של ישראל, המקבלים את עקרון של
"משמעת מפלגתית" (6ב). עקרון זה, שגרם את הפילוג של מפלגת פועלי רוסיה
לבולשביקים וממשביקים, גורס שחברי המפלגה הנבחרים למלא תפקידים ממשלתיים
חייבים לפעול בכפיפות להוראות של הועד המרכזי של המפלגה. כלומר, הם אינם
ממלאים תפקידם כנציגי העם ומחוייבים בנאמנותם לו, אלא, כנציגי המפלגה
ונאמנים לה. עקרון זה, של לנין, הופך את הוועד המרכזי של מפלגת הרוב
לסמכות העליונה השולטת על כל סמכויות השלטון לכאורה נפרדות, והופך את
ההפרדה למיתוס.
חזרה לתוכן

הערות:

(6א) "ברפובליקות האיטלקיות, שבהן שלוש הסמכויות מאוחדות, ישנו פחות חופש
מזה שישנו במלוכה שלנו" ... "כאשר הסמכות המחוקקת והמבצעת מאוחדות באותו
אדם או גוף, לא יכול להיות חופש" ... "שוב אין חופש אם הסמכות השופטת אינה
נפרדת מהמחוקקת ומהמבצעת ... החיים והחופש של האזרחים יהיו חשופים לשליטה
שרירותית; היות והשופט יהיה גם המחוקק" (מונטסקיי, שם, XI ,i, 6).
חזרה

(6ב) "מה יש לעשות" (1902) (ו. י. לנין (Vladimir Ilich Lenin (1870-1924)
חזרה        חזרה לתוכן

7. הסמכות המחוקקת

כיבוד החוק צריך לנבוע יותר מהרגל ושכנוע מאשר מכפייה. חוק חייב להיות,
לכן, יותר התוצאה מרצון טוב, הבנה הדדית, ופשרה מאשר החלטה הנכפית ע"י
הרוב. כל מגזרי החברה חייבים להשתתף בעיבודו, תוך התחשבות בצרכים המיוחדים
של כולם, דהיינו, על הזכויות והצרכים הלגיטימיים של המיעוטים לגבור על
השלטון המוחלט של הרוב, שיכול להיות לא פחות עריץ מהרודנות של שליט יחיד (7א).
כדי לאפשר השתתפות רחבה של כל מגזרי החברה בניסוחם של החוקים, הסמכות
המחוקקת חייבת להיות מורכבת ממספר רב של נציגים.

מאחר וכל חוק מהווה הגבלה של חופש הפרט, מספר החוקים חייב להיות ההכי קטן
האפשרי, וההיעדרות של חוק שסובל דחייה עדיפה תמיד לחקיקה של חוק לא הכרחי.
בנוסף, כמות של חוקים גדולה מדי, ו/או שינוי תדיר של החוקים, עלולה לעבור
על כושר קליטה של האזרח המצוי, ולהביא לביצוע עברות שלא בכוונה, ושלא יהיה
מוצדק להענישן. מכאן, שאת חקיקתם של חוקים חדשים, ואת שינויים של החוקים
הקיימים, חייבים להיות מאושרים ע"י מספר ערכאות בלתי תלויות (7ב).

החוקות הליברליות קובעות, בדרך כלל, שכל חוק יאושר ע"י שני בתים בלתי
תלויים של הפרלמנט וע"י הסמכות המבצעת לפני כניסתו בתוקף. אחרי שהחוק
מאושר ע"י הבית הראשון, הוא עובר לבית השני, שיכול לאשר או לדחות אותו
ולהחזירו לבית הראשון לדיון מחודש. אחרי שהחוק מאושר ע"י שני בתי הפרלמנט,
הוא חייב עדיין להיות מאושר או מוחזר לפרלמנט (וטו) ע"י הסמכות המבצעת.
כדי להתגבר על וטו של הסמכות המבצעת דרוש רוב מיוחד בשני הבתים (7ג). אחרי
הכרזתו הרשמית, עדיין יכול החוק להיות מבוטל ע"י בית המשפט העליון אם הוא
סותר את החוקה. בניגוד לתהליך הדיון והאישור הארבעת-שלבי הזה ע"י סמכויות
שלטוניות נפרדות ובלתי תלויות, הכל-יכול וחד-ביתי פרלמנט ישראלי, הינו רק
מוגבל ע"י חוקי יסוד, שנקבעו ויכולים להיות מבוטלים או מתוקנים ע"י
הפרלמנט עצמו.

בחברות ההטרוגניות הצורך בפרלמנט דו-ביתי עונה גם כן לעקרון ליברלי אחר --
מניעת השתלטות הרוב על המיעוטים. זהו המקרה של בית הלורדים בממלכה המאוחדת
ושל הסנאט בארצות הברית של אמריקה, כמו כן, בעוד הרבה מדינות פדרטיביות,
שבהם הבית השני, או הגבוה, מיועד לתת משקל נוסף למיעוטים.

בממלכה המאוחדת הפרלמנט הדו-ביתי נותן תשובה לפילוגה של החברה באצולה
ופשוטי העם, שאיפיינה אותה כאשר תהליך הליברליזציה התחיל. קבלתו של הפילוג
הזה כעובדה קיימת איפשרה את התהליך ההדרגתי שבו בית הלורדים איבד זכויותיו
במידה שההבדלים החברתיים הלכו והיטשטשו.

במדינות פדרטיביות רבות, הפרלמנט הדו-ביתי שימש פיצוי למדינות פחות
מאוכלסות מול הסכנה הפוטנציאלית להיות נשלטת ע"י היותר מאוכלסות, אילו
היה המשטר מבוסס על עקרון של "אדם אחד, קול אחד". למטרה הזו, בזמן שכל
מדינה שולחת לבית הנמוך מספר נציגים יחסי לגודל אוכלוסייתה, מספר הנציגים
של כל אחת מהן בבית העליון שווה, בלי קשר למספר תושביה. מכאן יוצא לדוגמא,
שבבחירות לסנאט בארה"ב משקלו של כל תושב ארקנסו שווה בערך למשקלם של
חמשה עשר תושבי קליפורניה.

ההפרה הבוטה לכאורה הזו של עקרונות דמוקרטיים, עונה על שלושה יסודות של
הפילוסופיה הליברלית: ראשון, שהאדם אינו רק מספר או פריט בלתי נבחן
מהאחרים (7ד), ומכאן, שהעיניין חייב להיות נשקל במורכבתו, תוך לקיחת
בחשבון את השייכות לקבוצה חברתית, לאומית או דתית. שני, ששלטון הרוב אינו
בהכרח פחות מדכא של זה של דיקטטור יחיד (7ה). שלישי, החוק חייב להתאים
את עצמו למציאות הקיימת, ולא להתיימר להיות מסוגל ליצור מציאות חדשה. לכן,
אי אפשר להתעלם מהמבנה ההטרוגני של החברה בקביעת חוקתה. (ראה הערה (1ב)
בסעיף I של פרק זה.)

בדמוקרטיה הפרלמנטרית, הכמותית בסיגנון אירו-קונטיננטל, דהיינו, עם משטר
אלקטורלי מבוסס על עקרון של אדם-אחד-קול-אחד, וחסרת חוקה של ישראל, מצבם
של המיעוטים הינו פרדוקסלי. מצד אחד, המיעוטים הלא-יהודיים מופלים קשות
לרעה ע"י הרוב היהודי; מצד שני, למיעוט הערבי השפעה מכריעה בנושאים קשורים
לבטחון של הרוב היהודי הנמצא במצב של מלחמה עם המדינות הערביות השכנות.
החוסר הומוגניות של החברה הישראלית יוביל בהכרח להחלפת הדמוקרטיה הכמותית
הנוכחית במשטר יותר ליברלי שיבטיח זכויותיהם הלגיטימיות וצרכיהם של כל
מגזריה (ראה "Democracy in a Heterogeneous Society"). יהיה צורך לנקוט
בחוקתה בצעדים להבטחת הזכויות של המיעוטים מול הכוח של הרוב היהודי, יחד
עם הימנעות של הערבים מלהשתתף בהכרעות בטחוניות המסכנות את היהודים. יתכן
שדווקא ההפרות לכאורה האלה של נורמות דמוקרטיות, תוך התחשבות בצרכים
הלגיטימיים של כל הסקטורים, הינן הסוד של המשטרים הליברלים ההכי יציבים,
כגון הבריטי והאמריקני (7ו).

במשטרים הליברלים, תפקידו הספציפי של הפרלמנט הינו חקיקת החוקים, בזמן
שבדמוקרטיות הפרלמנטריות הוא גם ממנה מתוכו, ומדיח את הרשות המבצעת כאשר
פגה חינה בעיניו. זה גורם שבמשטרים אלה, כגון המשטרים הפרלמנטריים
האירו-קונטיננטלים, השליטה ההדוקה של הרשות המחוקקת עליה הופכת את הרשות
המבצעת לזרוע של המחוקקת, יותר מאשר סמכות נפרדת ועצמאית. הפרה זו של
עקרון ליברלי ראשון במעלה גררה אחריה תוצאות הרות אסון, במיוחד בהיותה
בדרך כלל משולבת עם משטרים קואליציוניים ששמשו כדרך דמוקרטית לעלייתם
לשלטון של המרקסיזם, הנאציזם, והפשיזם (7ז). בנוסף, עיסוקו הקבוע של
הפרלמנט בעניינים לא חקיקתיים, מחריף את הניגודים הפוליטיים בין המחוקקים,
בניגוד לרוח של דיאלוג והקשבה הדרושה לתפקידם העיקרי.

חזרה לתוכן

הערות:

(7א) "הם אומרים שכל מה שהוחלט ע"י רוב האזרחים צריך להיחשב חוק. מסכים,
אך לא בלי הסתייגות מסויימת." (אריסטו, שם, III ,VI).
חזרה

(7ב) "לשנות בקלות את החוקים הינו הרגל גרוע, וכאשר התועלת מהשינוי הינה
קטנה, יותר טוב להשאיר כמו שהם טעויות של המחוקקים ושל השליטים; האזרחים
לא ירוויחו הרבה מהשינוי כמו שהם יפסידו מההרגל של אי-ציות. ההשוואה עם
האמנויות הינה מוטעה; שינוי בחוק שונה בהחלט משינוי באמנות. אין ביכולתם
של החוקים להשיג ציות, אלא ע"י הרגל, הנוצר רק לאורך הזמן, כך שהנכונות
להחליף חוק ישן בחדש מחליש את כוח החוק." (אריסטו, שם, VIII ,II).
חזרה

(7ג) "כאשר הגוף המחוקק הינו מורכב משני בתים, הם בודקים אחד את שני ע"י
הזכות ההדדית לדחות." ... "הסמכות המבצעת ... חייבת להשתתף בחקיקה בזכות
לדחות." (מונטסקיי, שם, XI ,i, 6).
חזרה

(7ד) "בשבילי, כמו בשביל כל אוהבי החופש, אין תל-נמלים או מושבה של דבורים
יכולים לשמש דוגמה לאנושות. משטר קולקטיביסטי, המשעבד את אישיות הפרט,
אינו עדיף על משטר של פיאודליזם או אוטוקרטיה." (מנאומו של ז'בוטינסקי
(1901) - ז'בו. ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי מאת שמואל כץ, ע' 33, הוצאה
לאור דביר 1993).
חזרה

(7ה) "הצווים של ה"דמוס" תואמים לפקודות של הרודן" (אריסטו, שם, IV ,IV)
חזרה

(7ו) "אבל איננו נכון, מהצד השני, שלסמכות המחוקקת תהיה הזכות למנות את
הסמכות המבצעת" (מונטסקיי, שם, XI ,i, 6)

"שתי סמכויות שמולידות אחת את השניה בדרך הזו אינן יכולות להיות יותר מדי
עצמאיות" (אלברדי, שם, פרק 9)
חזרה

(7ז) "בגלל שהרבה מנהגים שנראים דמוקרטיים הורסים את הדמוקרטיות" ... "לכן
המחוקק והמדינאי חייבים לדעת איזו תקנות דמוקרטיות מצילות ואיזו הורסות את
הדמוקרטיה." (אריסטו, שם, IX ,V)
חזרה        חזרה לתוכן

8. הסמכות המבצעת
תפקידה של הזרוע המבצעת הוא ליישם את החוק. בניגוד לזרוע המחוקקת היא אינה
פורום לדיונים פילוסופיים שבהם כל זרמי המחשבה חייבים להיות מיוצגים, אלא
האחראית על החלטות מעשיות ולפעמים דחופות שחייבות להתקבל בנסיבות ומצבים
משתנים. בכל גוף קולקטיבי, רגש האחראיות יורד ככל שמספר חבריו הולך וגדל,
היות ואף אחד אינו מרגיש את עצמו אחראי אישית על ההחלטות הקולקטיביות.
זו הסיבה של המעשים האלימים והאכזריים המתבצעים ע"י קבוצות, ושלא היו
מתבצעים לעולם ע"י אף אחד מחברי הקבוצה לבד. עובדה זו נכונה בכל הרמות,
מכנופיות מתבגרים ועד לקבינט שרי הממשלה. מכאן, שעדיף שהסמכות המבצעת תהיה
נתונה בידי אדם אחד, שעליו להתייעץ עם עוזרים מומחים בתחומים השונים (8א).

ההפרדה בין הסמכויות המחוקקת והמבצעת ועצמאותן דורשות בחירה נפרדת, ושאף
אחד מממלאי תפקיד בזרוע המבצעת לא יהיה חבר בפרלמנט (8ב). הדרישות היסודיות
האלה מופרות בצורה בוטה במשטרים קואליציוניים פרלמנטריים: בהם השרים הינם
שותפים באופן קולקטיבי באחראיות על ההחלטות הממשלה, והינם חברים בשתי
הסמכויות. ובנוסף, הם נבחרים על סמך השפעתם האלקטורלית יותר מאשר לאור
ידיעותיהם בתחומים השונים.
חזרה לתוכן

הערות:

(8א) "הסמכות המבצעת חייבת להיות בידי בן אדם אחד, מאחר שהזרוע השלטונית
הזו, המחייבת מהירות, מנוהלת יותר טוב ע"י אחד מאשר ע"י רבים." ... "גם לא
גוף מייצג צריך להיות נבחר בשביל הזרוע המבצעת של השלטון, שבשבילה הוא
אינו מתאים, אלא רק בשביל חקיקת החוקים .." (מונטסקיי, שם, XI ,i, 6)
חזרה

(8ב) "אך אם לא שליט יחיד, אלא שהסמכות המבצעת תמסר לקבוצת אנשים שנבחרו
מהגוף המחוקק זה יהיה הסוף של החופש, מאחר ששני הסמכויות יהיו מאוחדות,
ולאותם אנשים לפעמים יהיו, ויכלו תמיד להיות, חלק בשניהם." (מונטסקיי, שם,
XI ,i, 6).
חזרה        חזרה לתוכן

9. הסמכות השופטת

תפקיד השופטים הינו לפרש את החוקים בקשר למקרים פרטיים. לכן בסמכותם של
המערכת השיפוטית להחליט מתי החוק הופר ע"י האזרחים או ע"י השליטים. בהיותם
כולם, אזרחים כשליטים, כפופים לחוק, כולם הינם, הלכה למעשה, כפופים לסמכות
השופטת, שבידיה החופש, החיים, והקיניין של האזרחים, והמילה האחרונה לגבי
הלגיטימיות של כל החלטה של שתי הסמכויות האחרות. סמכויות כל כך מרחיקות
לכת חייבות להיות מאוזנות ע"י ההגבלות החמורות ביותר, שהן:

א) השופטים יכולים לפעול אך ורק כאשר הם מתבקשים לפרש את החוק בקשר למקרה
פרטי, אך לעולם לא מיוזמתם הם (9א).

ב) הם חייבים לפרש את החוק בהתאם לכוונתם של המחוקקים והפירוש שניתן לו
בעבר. אחרת, האזרחים אינם יכולים לדעת מה מותר ומה אסור בהתאם לחוק,
ועלולים לעבור עליו שלא במתכוון. עקרון יסודי של צדק הוא שאף אחד לא יכול
להישפט אלא על בסיס חוק שהיה קיים כאשר העברה לכאורה בוצעה. היות והשפיטה
מתקיימת תמיד אחרי המעשה הנדון, כל פירוש חדשני של החוק מהווה הפרה בוטה
של עקרון יסודי זה (9ב).

השאיפה ליותר השפעה וכוח הינה חלק מהטבע האנושי, והשופטים הינם בני אדם.
הטענה שהשינוים בנורמות ובמינהגים החברתיים דורשים שינוים בפירושם של
החוקים נשמעת בפיהם של השופטים בכל מקום בעולם, כולל ארה"ב וישראל. אף על
פי כן, כדי שהשינוים יהיו מופעלים בצדק, הם חייבים להיות מוכרזים לפני
שהמעשה הנדון בוצע, כלומר, בזמן חקיקה, ולא בזמן שפיטה. ונוסף, אין הבדל
מהותי בין שינוים בניסוחו לבין אלה שבפירושו של החוק, ולכן אם שינוים
חברתיים דורשים שינוים בחוקים, הם חייבים להתבצע ע"י הסמכות המחוקקת
שנבחרה ע"י העם למטרה הזו, ולא ע"י השופטים.

ג) השופטים חייבים להימנע מלהרשות לאמונותיהם, רגשותיהם ועקרונותיהם
האישיים להשפיע על פסקי הדין שלהם. ברור הוא, שאף אחד אינו מסוגל למנוע
לגמרי את השפעתם של גורמים תת-הכרתיים על מחשבותיו ופעולותיו, והתנאי הנ"ל
אינו יכול לעולם להיות מושג באופן מלא.

אף על פי כן, שופטים יכולים וחייבים לאמץ נורמות התנהגות שתסייענה להם
להיות אובייקיטיביים, ולצםצם במידה האפשרית את השפעתן של נטייותיהם
האישיות במילוי תפקידם. מצבם דומה לזה של הגניקולוג שחייב להתנהג עם
לקוחותיו תוך הסתרת רגשותיו, כאילו הוא נטול יצר מיני לחלוטין. כך גם,
דעותיו ורגשותיו של השופט אסורים מלהופיע בפיסקי דיניו.

ד) כדי לחזק את אמונם של האזרחים ביושרם, ובהיותם נטולי משוא-פנים, הם
חייבים להמנע מלהשתתף במחלוקות הפומביות בעיניינים פוליטיים, דתיים
ואחרים.

כדי להרחיק אותם מכל פעילות פוליטית, ובניגוד לשתי זרועות השילטון האחרות,
השופטים בדרך כלל ממונים במקום להיות נבחרים ע"י העם. ועל מנת להבטיח את
עצמאותם, העלולה להפגע מהעובדה היותם ממונים, הם מחזיקים במשרתם לאורך כל
החיים, ויכולים להיות מודחים רק אם נמצאים אשמים בעברה על החוק. מטרתן של
שתי הסטיות הבוטות האלה מהעקרונות הדמוקרטיים של בחירה ע"י העם והחלפה
מחזורית של ממלאי תפקידים שילטוניים, הינה להבטיח את חופש האזרחים. אך
בניגוד לזה, אסור לשופטים להשתתף במינוי עמיתיהם, מה שיהווה צורה של מינוי
עצמי של מוסד שלטוני, והפרה נוספת ובלתי מוצדקת של הנורמות הדמוקרטיות.
חזרה לתוכן

הערות:

(9א) "החוק חייב להיות מעל הכל, ועל השופטים לשפוט רק מקרים פרטיים, ורק
זה יכול להחשב משטר חוקתי." (אריסטו, שם, IV ,IV)
חזרה

(9ב) "למרות שבתי משפט לא חייבים להיות קבועים, השפיטה חייבת להיות קבועה;
ובמידה כזו שהיא תהיה תמיד הולמת לאות של החוק. איפה שתהיה הדעה האישית של
השופט, האנשים יחיו בחברה, מבלי לדעת בדיוק טיבען של חובותיהן." ... "אך,
כפי שכבר ציינו, השופטים אינם אלא הפה שמבטא את המילים של החוק, רק יצורים
פסיביים, לא מסוגלים למתן את כוחו או חומרתו." (מונטסקיי, שם, XI ,i, 6).

"והריחו ביראת יהוה ולא-למראה עיניו ישפוט ולא-למשמע אוזניו יוכיח"
(ישעיה, יא:ג)
חזרה        חזרה לתוכן

10. הבקרה ההדדית

על אף היותן נפרדות ועצמאיות, סמכויות השלטון חייבות לפקח אחת על השניה,כדי להבטיח שהן נשארות בתוך הגבולות שהחוק קבע לתפקידיהן.

הזרוע המחוקקת מרסנת את המבצעת ואת המשפטית ע"י חקיקת החוקים שמגבילים
אותן וע"י הסמכות להדחתם אם הם עוברים על החוק במילוי תפקידם (10א).

הסמכות המבצעת מרסנת את המחוקקת ע"י זכותה לדחות את החוקים ולהחזירם
לפרלמנט לדיון מחודש. הסמכות המחוקקת יכולה להתגבר על וטו של הסמכות
המבצעת רק ע"י רוב מיוחד (10ב).

בית המשפט העליון יכול לבטל חוק, חלקית או בשלמותו, אם הוא מפר הוראות
החוקה. בנוסף, בזכותו של כל תושב לפנות לבית המשפט העליון אם מרגיש
נפגע שלא בצדק ע"י החלטה או מעשה של הזרוע המבצעת.
חזרה לתוכן

הערות:

(10א) "שני בתי הזרוע המחוקקת מרוסנות ע"י הזרוע המבצעת, כמו זו ע"י
המחוקקת" ... "על אף שבמדינה חופשית אין לסמכות המחוקקת הזכות לקבוע את
המבצעת, חייבים להיות לה את האמצעים לבדוק אם חוקותיה מתבצעים" (מונטסקיי,
שם, XI, 6).
חזרה

(10ב) "כל הצעת חוק מאושרת ע"י בית הנבחרים והסנאט, חייבת להיות מוצגת
לנשיא ארה"ב לפני שהופכת לחוק. אם הוא מסכים יאשר אותה בחתימתו, ואם לא,
יחזיר אותה עם הערותיו לאותו בית שבו היא התחילה, שחייב לרשום את ההערות
בצורה מפורטת ביומנו, ולדון מחדש בו. אם אחרי הדיון החדש שני שליש מהבית
מאשרים את הצעת החוק, היא תעבור יחד עם ההערות לבית השני לדיון מחודש בה,
ואם מאושרת בה גם בשני שליש מהבית, תהפוך לחוק" (חוקת ארה"ב, סעיף I, חלק
7).
חזרה

Thursday the 30th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©