להוציא את צה"ל מהוויכוח הפוליטי

פגיעה ברוח ההתנדבות וההקרבה של צעירינו.

אחד מנכסי צאן ברזל שלנו ובסיס לביטחוננו, הוא רוח ההתנדבות והנכונות
להקרבה של צעירינו בכל הנוגע לשרותם הצבאי ולהגנת המולדת. רוח זו אינה
מובטחת, אלא במידה והצבא ימשיך להיות ולהראות כצבא הגנה לישראל. צבא שמטרתו
מאחדת את כולנו. טועה ומסכן את עתידנו, כל מי שיחשוב שנכונותם הקדושה הזו
של צעירינו מובנת מאליה, ותמשיך להתקיים גם אם משתמשים בצבא כזרוע כוחני של
הממשלה לכל דבר, ובמיוחד למטרות שבמקום לאחד, מפלגות את העם.

חמור ביותר הוא המצב כאשר השלטונות רואים את עצמם זכאים להשתמש באהבת
המולדת ורוח ההקרבה של צעירינו, למטרות שפוגעות באמונתם ומצפונם של חלק
גדול מהם. ודווקא מאלה שהם היום מהטובים והמסורים בחיילינו.

זכות סירוב במדינות דמוקרטיות.

מקובל בדמוקרטיות שיש לכבד את האמונה והמצפון האישי של כל אזרח, ולהימנע
מלחייבו לפעול נגדם. ברוח זה, ובצדק, פעלה ישראל מימי הקמתה כאשר, בו באותו
זמן שהכירה באזרחיה היהודים והערבים כשווי זכויות, שיחררה את הערבים מחובת
השירות הצבאי, במלחמת הגנה מול התקפתן של מדינות ערביות. אחרת, הייתה
מכריחה אותם להילחם נגד אחיהם בדם ובדת. היה בזה מהפרת המובן העמוק של
ציווי התורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, כג, יט). הרגת את בנה, אל
תכריח את אמו להשתתף, אפילו בצורה פסיבית, נגד רגשותיה. על ציווי זה, של
התחשבות ברגשותיהם של בעלי חיים שבשרם מותר לאכילה, התורה חוזרת במקומות
שונים, מה שמראה על חשיבותו הרבה בעיניה. קל וחומר, כשמדובר על רגשותיהם
ומצפונם של בני אדם.

ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות נמנעות מלפגוע בחופש מצפון ודת, עד כדי
שאפילו בימי מלחמה נגד אויב חיצוני, מכבדות את הזכות לסרב להילחם של אלה
המוכנים להחליף את השרות הצבאי, בשרות אחר מיועד להציל חיי חיילים, שיכול
לכלול לא פחות סכנת חיים. קל וחומר, כשמדובר במדיניות ממשלתית פנימית,
שלגביה קיים קרע עמוק בעם, ובהכרח גם בצבא. ועל אחת כמה וכמה, במדינת
היהודים, מדינתו של עם בעל מסורת ארוכה של נכונות למות על קידוש השם, ולא
לבצע מעשה, אפילו סימבולי, המנוגד לאמונתו.

סכנה לדמוקרטיה

במאמר קודם דנתי בסכנה לדמוקרטיה שלפי מונטסקיי, מייסד תורת המדינה
המודרנית, מהווה התנהגותם של השליטים שעוברים על הנורמות של הגינות ויושר.
היות שלפי טענתו, הם פוגעים במקור הכוח הבלעדי של הדמוקרטיה. מאז פרסומו של
המאמר הנ"ל, הופיעו לא מעט נתונים חדשים ומדאיגים, הן בהתנהגותו של שרון,
והן בידיעות שפורסמו על רעיונות ודיונים בצמרת צה"ל, בזמן הלא כל כך
רחוק, על תפיסת השלטון כדי לתקן מדיניות "לא נכונה" של הממשלה. ידיעות
שנוספו למקרים ידועים מהימים הראשונים של המדינה. והם:

א) התגלתה כשקרית טענתו של שרון, שתמורת ההתנתקות הגיע עם הנשיא בוש להבנה
שגושי ההתיישבות בגדה יישארו בידי ישראל בהסדר הקבע. השקריות שבטענתו זו
של ראש הממשלה נעשתה פומבית עקב ההדלפה לעיתונות של דבריו של שגריר ארה"ב,
והיא קיבלה גושפנקה רשמית מפי שרון עצמו, לפי כתבה בעמוד הראשון של הארץ
מ-28.3.05: "שרון אמר כי גושי ההתנחלויות הגדולים יישארו בידי ישראל
ויגודרו, ואת העמדה הזאת הבהרנו לאמריקאים. וזאת עמדתנו גם אם הם מביעים
הסתייגות.". דהיינו, נסיגה חד-צדדית מעזה, תמורת הבנה חד-צדדית, בין שרון
לעצמו, ושקר נוסף לעם. חשיבות יתרה לשקר הזה, המהווה הבסיס היחיד לטענתו
המוזרה, שהוויתור החד-צדדי להתיישבות בעזה הנו למטרת שמיר תחת ריבונות
ישראל של גושי ההתנחלות ביהודה ושומרון.

ב) לתשומת ליבם של אלה שמאמינים, שתפיסת השלטון ע"י הצבא הוא עניין בלעדי
של העולם השלישי, ושאצלנו לא יכול לקרות: מכותרת ראשית בארץ מ-16.11.04:
"מחקר צה"ל: שרון דיבר עם רבין ב-67 על תפיסת השלטון כדי לקבל החלטה לצאת
למלחמה". מקרה זה מתאסף למקרים הידועים, על אף שידיעתם לא כל כך נפוצה, של
התמרדות, התארגנות, וסרבנות של קציני צה"ל, מימיה הראשונים של המדינה.

כנראה ששרון היה מודע לאפשרות הזו, והוא ידע למה, כאשר הדיח את הרמטכ"ל
החשוד בלא להיות שלם בלבו עם ההתנתקות.

תהיה או לא תהיה התנתקות?

אלה שמסתמכים על סקרי דעת הקהל המראים שרוב העם תומך בהתנתקות, מתחלקים
לשתי קבוצות: אלה שטועים, ואלה שמטעים. אפילו בדמוקרטיות הכמותיות כמו זו
שלנו, שבהן הרוב קובע, לא רק משפיע בבחירות ובמשאלי עם המספר, אלא גם את
מידת העניין בנושא הנדון של הסקטורים השונים, היות ומידת העניין היא הגורם
המכריע בהשתתפותו של האזרח בקלפי. מספר המשתתפים בהפגנות של הצדדים: מעל
מאה אלף בהפגנות המרובות והחוזרות של השוללים את ההתנתקות, והכיכר כמעט
ריקה בהפגנה היחידה שניסו לבצע המחייבים אותה, הנו מדד מהימן של מידת
העניין בנושא של כל אחת משתי הקבוצות. חלוקה דומה, או אפילו חריפה ממנה,
בין מתנגדים ומחייבים את ההתנתקות, קיימת בהכרח בצבא ובמשטרה.

קבוצה גדולה כזו של אזרחים שמתנגדים בחריפות להחלטת הממשלה, לא צריכה
להפעיל שום צורה של אלימות, או אפילו של חוסר נימוס או חוסר נחמדות, כלפי
חיילים ושוטרים שחלק מהם ממלאים על כרחם את הפקודה. במצבים כאלה, שקרו בלא
מעט מקרים בהיסטוריה, או שהופעל נשק נגד ההמונים, עם תוצאות קטסטרופיות
שמולן הדרמה של האלטלנה מחווירה, או שהכוחות המזויינים הצטרפו למתנגדים.

גם אם תהיה או לא תהיה התנתקות, תיעלם סיבת התמיכה של השמאל בשרון, וקשה
לראות אותו מצליח לארגן מחדש קואליציה ימנית. האם נתן לחשוב ששרון לא מבין
את זה?

ברגע האחרון:

עם שמאמר זה מוכן לפרסומו, שרון הפתיע אותנו פעם נוספת: "ראש ממשלה בראיון
לאנ-בי-סי: האווירה בישראל נראית כמו על סף מלחמת אזרחים" (הארץ, 12.4.05).

טועה מר שרון. התנהלותו גרמה פילוג עמוק והתנגדות חזקה בעם, במפלגתו,
ובצבא, אך אין עדיין אווירה של מלחמת אזרחים. ההוכחה לזה, שמתנגדיו החריפים
ביותר, הציעו לו פתרון של שלום: משאל עם. לכל היותר, ובהתאם לדעתו של
מונטסקיי ולתקדימים בעולם ובישראל, קיימת סכנה של תפיסה זמנית ושקטה של
השלטון ע"י הצבא, כמו זו שהוא עצמו הציע לרבין ב-1967, והפעם, כדי למנוע
שהדברים הידרדרו, נגד רצונם של כל הצדדים, לשפיכת דמים.

לתשומת ליבו של שרון: פינוי ימית לא גרם התנגדות כזו, ולא סיכן את
הדמוקרטיה, הואיל והכל נעשה בהגינות ויושר. בגין לא הסכים בקמפ דוד לפינוי,
ונמנע כך מליצור עובדות גמורות בזירה הבינלאומית לפני דיון והסכמה בארץ. גם
בממשלה לא הוחלט על הפינוי לפני החלטת הכנסת, ונשמר כך חופש ההצבעה של
כל חברי הכנסת, כולל השרים. לא הופעל לחץ, לא פוטרו מתנגדים, לא תוגמלו
תומכים, ולא הופרו התחייבויות פומביות.


לראש העמוד  חזרה לתוכן

Wednesday the 28th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©