סוגי רודנות

מוסד סוברני

רודנות מסוג אחד היא משטר שקיים בו מוסד סוברני שקובע לעצמו את סמכויותיו, ע"י קביעתה או שינויה של החוקה. המוסד הסוברני יכול להיות שליט יחיד, דוגמת רוב השליטים באירופה הקונטיננטלית לפני המהפכה הצרפתית, או פרלמנט סוברני, דוגמת הסובייט העליון בברה"מ, או הכנסת בישראל. המשטרים הדמוקרטים נבדלים מהרודנים בזה, שמונעים את האפשרות שמוסדות השלטון הקיימים יקבעו לעצמם את סמכויותיהם באמצעות הדרישה שקביעתה או שינויה של חוקתם תיעשה בהשתתפותו של מוסד זמני, העצרת החוקתית, שנעלם ברגע שמילא את תפקידו.

רוב מסיבי למנהיג או מפלגה

רודנות מסוג שני נוצרת כאשר התמיכה המסיבית של העם במנהיג כריזמתי, מאפשרת לו לקבל את הרוב הדרוש, הן במוסדות הקיימים והן בעצרת החוקתית הזמנית, כדי לשנות את החוקה כרצונו. סכנה זו היא ממשית בכל משטר דמוקרטי שאינו מגביל את הרוב הניתן להשיג ע"י מפלגה אחת, ומספר כהונות שיכול למלא נשיא או ראש ממשלה, כפי שנקבע בחוקה ובשיטת הבחירות לבית הנבחרים בארה"ב, היות ועובדה ידועה היא, שכל העמים אוהבים את הרודנים שלהם. דוגמאות לתשוקת העם לשליט חזק אנו מוצאים בתנ"ך, בפרשת זקני ישראל שהתעקשו, על אף הזהרותיו של שמואל, לדרוש ממנו שימליך עליהם מלך; ובתמיכה המסיבית שנהנו ממנה מוסוליני, היטלר וסטלין, אחרי עלייתם לשלטון. (הערה 1)

דיקטטורה של הדמוס

רודנות מסוג שלישי, "דיקטטורה של הדמוס" לפי אריסטו, הנו משטר "דמוקרטי" שבו הרוב קובע, והמיעוט נתון לחסדיו. הדרך המקובלת לטפל בפגם זה הנו פרלמנט דו-ביתי: בית אחד שבו הרוב קובע, ושני שבו ניתן כוח שווה, לרוב ולמיעוט. דוגמה לזה אנו מוצאים כבר בתנ"ך תחת השמות "הזקנים" ו"החורים" (מלכים 1, 21:8), ובזמנים המודרניים בבית הלורדים ובית הפשוטים באנגליה, ובסנט ובית הנבחרים בארה"ב.

חופש ביטוי והתארגנות

רודנות מסוג רביעי מתקיימת בהעדרם או הגבלתם של זכויות היסוד, חופש הביטוי וההתארגנות, שהם הבסיס לקיומן ולפעולתן של המפלגות. בצורתו הקיצונית זה המקרה של ברה"מ, שבה כל התקשורת, כתובה או משודרת, הייתה תחת שליטה ממשלתית, מה שלא אפשר את קיומה של יותר ממפלגה אחת; ובאופן חלקי גם של ישראל, שבה חופש הביטוי מגיע רק עד לעיתונות המודפסת, אך הרדיו והטלוויזיה נחשבים קניין ממשלתי, והיא נותנת זיכיונות לשימוש בהם, עם הגבלות על מה מותר ומה אסור לכל אחד מהזכיינים. היות והיום העיתונות המשודרת מגיעה לציבור פי כמה יותר רחב מציבור קוראי העיתונים, חופש הביטוי הקיים בישראל הנו מוגבל ביותר. רק כאשר פתיחתה של תחנת טלוויזיה או רדיו תהיה חופשית, ורק תלויה ברשיון מבוסס על קריטריונים טכניים בלבד, בדומה לרשיון הדרוש לפתיחת חנות, יהיה אפשר לומר שיש חופש ביטוי בישראל.

העדר הפרדת הסמכויות

רודנות מסוג חמישי נובעת מהעדר הפרדת הסמכויות. הצורה הנפוצה של המקרה הזה הינם המשטרים הקואליציוניים. מחד, הסמכות המבצעת מונתה ע"י הסמכות המחוקקת שבכוחה להחליפה, מה שיוצר אי יציבות ממשלתית שאינה מאפשרת התמודדות נאותה במצבי משבר, הקורא להחליפה במשטר חזק; ומאידך, שרי הממשלה, שהנם גם חברי הסמכות המחוקקת, מחויבים בחוק, או בכוח תלותם בראש הממשלה, להצביע בפרלמנט בעד ההחלטות הממשלה, ולאפשר לממשלה להעביר בפרלמנט את החוקים שמאפשרים לה לפעול בצורה שרירותית. דה-פקטו, המשטרים הקואליציוניים הוכיחו את סכנתם בהיותם הדרך לעלייתם לשלטון של היטלר, מוסוליני, והמרקסיזם בברה"מ.

אוטוקרטיה נאורה

הרבה מקרים בהיסטוריה מוכיחים שטעות היא לחשוב שמשטר אוטוקרטי הנו בהכרח רע לעם, או אפילו מנוגד לדרישות של הליברליזם הקלאסי: מקסימום חופש אינדיבידואלי, מינימום התערבות ממשלתית בכלכלה ובחיי האזרחים, חופש ביטוי והפרדת דת ומדינה. אך ההבדל העיקרי ביניהם ובין משטר דמוקרטי המקיים את הדרישות של הליברליזם הקלאסי, הנו בזה שבמשטר דמוקרטי, הסיכוי להמשכיות לאורך הדורות הנו גדול בהרבה מזה של המשטר האותוקרטי, שמיועד להיעלם עם מותו של השליט הנאור.

דוגמאות לעריצות נאורה:

בשחרית ההיסטוריה אנו מוצאים כמועמד סביר לתואר זה: חמורבי מלך בבל מאה ה- BC XVIII (הערה 2); ובלי שום ספק משה רבנו (מאה ה-BC XIV); חיזקיהו מלך יהודה (מאה BC VII-VIII) ששיתף את ישעיהו הנביא בחצרו; כורש הגדול, קיסר פרס (530 - BC 559), שאיפשר את חזרתם של היהודים מבבל למולדתם (הערה 3), ולקיים בה חיים לאומיים אוטונומיים; ואלכסנדר מוקדון (BC 356-323) (הערה 4); ובזמן המודרני, התופעה שנרשמה בהיסטוריה תחת השם "העריצות הנאורה" (Enlightened Despotism), שהציגה אותה מתכונת של שותפות בין פילוסופים פוליטיים ליברלים ועריצים הרוצים את טובת עמם, שכבר מצאנו בקשר בין חזקיהו והנביא ישעיהו ואלכסנדר מוקדון ומחנכו אריסטו. רק שעכשיו נוספו לאריסטו ואפלטון, שניצלו מהשכיחה תודות לתרגומם לערבית ושמירתם באוניברסיטת אלכסנדריה, פילוסופים פוליטיים ליברלים חדשים, כגון מונטסקיי, וולטייר, ואחרים. דוגמאות מייצגות של העריצות הנאורה היו: פרדריק הגדול מפרוסיה (Frederick the Great 1712-1786), קתרין הגדולה מרוסיה (Catherine the Great 1729-1796), ויוסף II מהקיסרות הרומית הקדושה (1741-1790 Joseph II of the Holy Roman Empire).

לא במקרה הוא, שבכל המקרים הנ"ל, המוסד הסוברני, דהיינו, שקובע לעצמו את סמכויותיו, הוא שליט יחיד, ולא גוף קולקטיבי. נראה שהסיבה היא, שהשליט היחיד מרגיש את האחראיות הכבדה הרובצת על כתפיו בקשר להווה ולעתיד של עמו, בזמן שחבר בגוף סוברני קולקטיבי מרגיש שקולו בעד או נגד אינו מכריע, וברוב המקרים לא משנה מה הוא מצביע. דמוקרטיה דורשת שלא יהיה שום גוף או קבוצת גוםים קיימים שיחד יהיו סוברנים, אך במקרה שיהיה, מוטב שיהיה שליט יחיד ולא קולקטיבי.

הערות:

(1) "בגלל שהרבה מנהגים שנראים דמוקרטיים הורסים את הדמוקרטיות" ... "לכן המחוקק והמדינאי חייבים לדעת איזו תקנות דמוקרטיות מצילות ואיזו הורסות את הדמוקרטיה." (אריסטו, פוליטיקה, IX ,V)

חזרה

(2) "... בל, אדון השמים והארץ... קראו לי בשמי, חמורבי, הנסיך הרם, האחוז יראת כבוד לאל, להביא את שלטון הצדק לארץ, לחסל את הרשע ואת השחיתות; כך שהחזק לא יזיק לחלש..." (הקדמה לקודקס של חמורבי, מהתרגום לאנגלית מאת L. W. King)
חזרה

(3) "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה העיר יהוה את רוח כרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה: (עזרא א:א)
חזרה

(4) אלכסנדר מוקדון (BC 356-323), חניך אריסטו, כובש האימפריה הפרסית מהמזרח התיכון ועד הודו, נחשב במסורת היהודית כאחד מחסידי האומות, ושמו, שניתן לדור שלם של ילדים יהודים, נשאר כשם יהודי נפוץ במשך הדורות. הוא הורה לתרגם של התנ"ך ליוונית (תרגום השבעים), ויסד את אלכסנדריה, שנהפך למרכז תרבות המערב למשך דורות.
חזרה

Sunday the 30th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©