פינת העברית

מדור זה מיועד לליבון עקרונות הליברליזם הקלסי תוך שימוש
בחדשות וכתבות מהעתונות היומית. האחראיות לאמיתות תוכן
הציטטות היא כולה של העיתון המצוטט.




תוכן:


* כ-40 אלף נעצרים בישראל לחקירה מדי שנה

**על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים

*** כל בתי הספר בישראל יחויבו להניף את הדגל

**** החוק הוא על הכל

***** האם המשק במיתון   היה חדש?

****** הרצל, ז'בוטינסקי, בן-גוריון והשואה חדש

******* כפייה יותר חדש

******** התפתחות המשק ב- 98 הכי חדש


מהעתונות:

לפי מסמך של האגודה לזכויות האזרח:

"כ-40 אלף נעצרים בישראל לחקירה מדי שנה
רק רבע מהם עומדים לדין"

הארץ 18.5.97 מאת משה ריינפלד

"כ-40 אלף בני אדם נכלאים מדי שנה בבתי המעצר בישראל בחשד
לעבירות פליליות, אך רק נגד רבע מהם מוגשים בסופו של דבר כתב
אישום. כך עולה ממסמך של האגודה לזכויות האזרח, שכותרו "אפשר
לחקור בלי לעצור", ופורסם בסוף השבוע לרגל כניסת חוק המעצרים
החדש לתוקפו."
......................................................
"בגרמניה, שמספר תושביה גדול פי 14 מבישראל, נעצרו ונכלאו
ב- 94 רק 17 אלף איש, וכמעט נגד כולם הוגשו כתבי אישום".
......................................................
"במסמך של האגודה לזכויות האזרח נטען כי למשטרה יש
בישראל יד קלה על הדק המעצרים. אנשי האגודה מציינים כי בישראל
המעצר עדיין נחשב לאמצעי חקירה שיגרתי, ואילו במדינות אחרות
המעצר משמש לחקירה רק כמוצא אחרון".
.....................................................

סוף ציטוט
.....................................................

הכתבה אינה אומרת לנו כמה זה "כמעט כולם" ב- "כמעט נגד כולם
הוגשו כתבי אישום בגרמניה". אינני חושב שניטעה בהרבה לכאן
או לכאן אם נחליף "כמעט כולם" בשלושה רבעים. חשבון פשוט יראה
שבישראל הסכנה של אזרח חף מפשע להעצר לחקירה הינה גדולה
פי 100 משבגרמניה.
מעצרים אלה הם גם חממות לגידול דורות חדשים של עבריינים, ולא
מעט הכרויות שהיוו מקור לכנופיות נעשו בהם.

אי אפשר להמנע מהמחשבה שאם תבוטל כללית המשטרה ותורחב הזכות
של האזרח לשאת נשק ולהגנה עצמית, הישראלי ההגון יוכל לישון
יותר בשקט. ועל אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון את תנאי המעצרים
בישראל.

אל תגיד לי זה לא יקרה

 

על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים

גיטין נה

מהעתונות:

שופט בית-המשפט העליון קרא לאליטות "להשיב מלחמה
שערה, להיאבק על המעמד של המשפט בחברה, להגן על
נורמות וערכים של חברה מתוקנת, גם אם הם לצנינים
בעיני חוגים מסוימים, וגם אם המאבק קשה"

מאת דורון גולן "ידיעות אחרונות" 22.6.97


"בית-המשפט והתקשורת בישראל נמצאים בסכנה של פגיעה בעקבות
האווירה הציבורית שנוצרה נגדם באחרונה, והדבר מהווה סכנה
לאושיות המבקרות את השלטון ומונעות ממנו שימוש לרעה בכוח --
כך הזהיר שופט בית-המשפט העליון, השופט יצחק זמיר במהלך דברים
שנשא בפני בוגרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה חיפה."
...................................................
"לאחרונה החלו מנשבות רוחות רעות נגד האליטות ... המאבק אינו
מכוון נגד האליטות של בעלי הממון, מדענים או רופאים, אלא כלפי
בית-המשפט והתקשורת..."
...................................................
"חובה עלינו בשם החברה ולמען החברה להשיב מלחמה שערה, להיאבק
על המעמד של המשפט בחברה, להגן על נורמות וערכים של חברה
מתוקנת, גם אם הם לצנינים בעיני חוגים מסוימים...אמר זמיר
לבוגרים הטריים."
....................................................

היכולה הביקורת למערכת המשפטית ולאמצעי
התקשורת הממלכתיים להוות סכנה לאושיות
הדמוקרטיה "הליברלית"?

בזמן האחרון התרבתה הביקורת הציבורית למערכת המשפטית ולאמצעי
התקשורת הממלכתיים, ובתגובה נשמעת מפי חוגים פוליטיים מסויימים
הטענה, המלווה לרוב בקריאות "למלחמת תרבויות" או "להשיב מלחמה
שערה", שכביכול ביקורת זו עלולה לפגוע "באושיות הדמוקרטיה".
עכשיו התבשרנו ששופט בית-משפט העליון הצטרף למשמיעי קריאות
מלחמתיות אלו.
תמצית הטענה זו, כפי שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", היא שעל אליטות
מסוימות, כנראה קשורות למערכת המשפטית ולאמצעי התקשורת
הממלכתיים, להשיב מלחמה שערה נגד חוגים מסוימים ביקורתיים כלפי
בית-המשפט והתקשורת. וזאת כדי להגן על "נורמות וערכים של חברה
מתוקנת". בקיצור השופט קורא למלחמה שערה נגד זכות כל אזרח להשמיע
ביקורת על כל אחת מזרועות השלטון ועל כל מוסדותיו. האם כבוד השופט
שולל שביקורת זו הינה אושית האושיות של כל משטר דמוקרטי (פרט כמובן
הדמוקרטיות העממיות של אירופה המזרחית, אסיה וקובה)? האם זכות זו
שמורה לאליטות מסוימות שהם "אושיות המבקרות את השילטון" לפי
הגדרתו? מי יבקר את מערכת המשפטית ואמצעי תקשורת ממלכתיים וימנע
מהם "שימוש לרעה בכוח"? האם מותר לשלטונות (כולל השופטים) לקרוא
"למלחמה שערה" נגד חוגים בציבור המעיזים להשמיע ביקורת עליהם?

הביקורת למערכת המשפטית נשמעת בעיקר מפי חוגים הקשורים
למפלגות הדתיות, והביקורת לאמצעי התקשורת הממלכתיים מפי חוגים
קשורים לליכוד, ובראשם ראש הממשלה עצמו ושרי ממשלתו. כך שאם
קוראים לילד בשמו "החוגים המסויימים" שעליהם מצביע שופט בית-המשפט
העליון מבלי לנקוב בשמם, הם חוגים קשורים למפלגות שעלו לשלטון
בבחירות האחרונות. ומצד שני האליטות "המותקפות" לפי טענת השופט
והנקראות על ידו "להשיב מלחמה שערה", ושהן לא "בעלי הממון,
מהנדסים ורופאים", כפי מגדירן בדרך השלילה, הן קשורות במידה רבה
למפלגות השמאל כתוצאה מעמדות תפוסות בתקופה הארוכה והרצופה
שהיו בשלטון במשך 30 השנים הראשונות של המדינה. מדובר אם כן
על ויכוח פוליטי בין םקטורים של הציבור בעלי השקפות עולם שונות.
ויכוח לגיטימי, שממנו על השופטים ואנשי צבא להתנזר, כמחיר על
הכוח העצום שהחוק שם בידיהם. וזאת כדי שיוכלו להנות מהאמון
של כל האזרחים על מפלגותיהם והשקפות העולם השונות.

השופט אינו לבד במערכה. ביטויים דומים בתוכנם ובלשונם נשמעים גם
מפי חלק ממנהיגי אותן המפלגות שבעבר הלא רחוק ראו במשטרים
המרקסיסטיים את "החברה המתוקנת" שבערכיה ובדוגמתה שאפו לבנות את
מדינת ישראל. "חברה מתוקנת" שבה כל ביקורת הייתה אסורה ונחשבה
מסוכנת לאושיות החברה. שבה כל אמצעי תקשורת היו ממלכתיים, או
שייכים למפלגה הלגיטימית היחידה, וחופש המחשבה הוחלף בחופש
"המחשבה הנכונה". כדאי להיזכר שב-30 שנות שלטונן הרצוף של המפלגות
האלה, הביקורת לשלטונות באמצעי התקשורת כמעט ולא הייתה קיימת.
ואורי אבנרי, חלוץ העתונות החופשית, ניצל הודות להתערבות הנמרצת
של מנחם בגין מלהיות ניכלא בהוראת בן גוריון, בהאשמת-שווא של ריגול
למען ברית המועצות, כדי להשתיקו. (1)

בינתיים "החברות המתוקנות המרקסיסטיות" באירופה התמוטטו והשאירו
אחריהן התפוררות חברתית, עוני, פשע וזנות בממדים קטסטרופלים.
חברותיהן באסיה במצב אומלל ובדרך לקפיטליזם. קוריאה הצפונית על סף
הרעב, בסין העממית התוצר הלאומי הגולמי לנפש הינו 750 דולר כנגד
כ- 14000 בטייוואן, ובקובה הגיעה משכורתו של הפועל, 38 שנים אחרי
שחרורו מהניצול הקפיטליסטי ל- 8 דולר לחודש.

בעקבות הכשלון המוחלט של האידיאולוגיה המרקסיסטית, מפלגות
השמאל זרקו אותה ומנסות להלביש על עצמן דמות ליברלית. אך
מסתבר שקל יותר להחליף את הכובע מאשר את הראש שמתחתיו. קל
להבחין בעמדותיהם של "הליברלים החדשים" האלה סימני הכר
מהשקפת העולם הטוטליטרית שבה חונכו וגדלו. דוגמאות אחדות
מהיסודות הטוטליטריים האלה הינם:

א) אי-סובלנות לביקורת, שבה נוטים לראות "הסתה" או "פגיעה באושיות
החברה המתוקנת".

ב) ההתיחסות במושגים של "מלחמה" לתרבויות ולהשקפות עולם שונות
מזאת שלהם. "מלחמת התרבויות" החליפה בלקסיקון של ה"ליברלים
החדשים" את "מלחמת המעמדות" מעברם הלא רחוק, אך שניהן
מתאפיינות בהיותן מלחמות קודש "בשם החברה ולמען החברה", כפי
שהתבטא כבוד השופט.

ג) העברת החינוך מידי ההורים למוסדות חינוך ממלכתיים, וזאת כדי
לייצר את האזרח הנכון ל"חברה המתוקנת הנכונה", ז"א האזרח החושב
בצורה הנכונה -- כנהוג בכל החברות הטוטליטריות. (2)(3) 

ד) אמצעי תקשורת ממלכתיים.

שופט בגמלאות כהן, נשיא ביהמ"ש העליון בעבר, כרך את ענייני
שני הסעיפים האחרונים יחד, כהרגל הילל עם המצה והמרור. בראיון
ששודר בתחנת הכבלים 33 הוא אמר (ציטוט מהזיכרון): "כמו שהחינוך
צריך להיות ממלכתי, גם הטלוויזיה צריכה להיות ממלכתית". חינוך
ואמצעי תקשורת ממלכתיים הופיעו תמיד כרוכים יחד במשטרים
הטוטליטריים ששאפו לחנך את העם בערכי "החברה המתוקנת".

ה) חוסר רגישות לחרותו וכבודו של האדם, המתבטא בין היתר בהתיחסם ל-
"Indentured Labor".

צורה זו של עבדות, שבעברית נקרא לה "עבודה משוננת", שהתקיימה
בפריפריה של העולם הנאור עד סוף מלחמת העולם הראשונה, מתאפיינת בנטילה
מהעובדים, בדרך כלל זרים, את חופש החלפת מקום עבודתם. (4)
האפיסודה האחרונה בעולם המערבי של חרפת האנושות הזאת, לפני
הופעתה המחודשת בישראל בשלהי המאה העשרים, היתה הבאת קבוצת
סינים משוננים לעבודה במטעי סוכר במושבות הבריטיות בים הקאריבי
בשנת 1918. (5)

שידורי הטלוויזיה המבורכים של אילנה דיין וחיים יבין הראו את הפן
הבלתי-אנושי של צורת עבדות זו. אך לקו בחסר כשנמנעו מלציין שמדובר
בצורת עבדות ידועה לשמצה, שהתקיימה בעולם במקביל לעבדות הקלסית,
והמשיכה בחצר האחורית של העולם הנאור, כמה עשרות שנים אחרי
שאחותה הבכירה נעלמה ממנו. כל ניסיון לקשור את העבודה המשוננת
בישראל עם בעיית המהגרים הבלתי חוקיים בארצות הברית ובאירופה,
כפי שנעשה בשידורים הנ"ל, ובעקבותיהם ע"י פרופסור אמנון
רובינשטיין, שר בממשלה שאשרה את הבאתם ארצה בתנאי שינון, הינו
מוטעה ומטעה. יתכן שדיין ויבין טעו מחוסר ידע, אך האם גם פרופסור
רובינשטיין, שגם הוא אחד המודאגים על הסכנה שהביקורת למערכת
המשפטית מהווה "לאושיות הדמוקרטיה", אינו יודע "עבודה משוננת"
מהי. ניסיונו להסביר את הבאת העובדים-עבדים הזרים ארצה בחוסר
רצון של הישראלים לעבוד בעבודות כפיים, הינו התממות או בורות
בחוקי השוק החופשי.

לפני הבאתם הליגלית של העובדים המשוננים בהמוניהם, בעיית
המהגרים הבלתי חוקיים בישראל הייתה שולי וחסרת משמעות. היום
ישנם מאות אלפים תושבים בלתי חוקיים שלפי הניסיון הבינלאומי
אין שום סיכוי להיפטר מהם. הפתרון היחיד שמצאו בעולם הנאור
הינו להפכתם בסוף לתושבים ליגליים הנהנים ממלוא הזכויות,
ובתוכם הזכות האנושית לאיחוד המשפחות. כך שלפנינו בעיה עלולה
להיהפך לבעיית מיליוני זרים, שבחברה הגיזענית שלנו עלולה
להביא לתוצאות בלתי רצויות לחלוטין.

על הדוגמאות האחדות האלה של שרידי המחשבה המרקסיסטית אפשר
להוסיף עוד ועוד, כגון זילות בערך חופש האדם וכבודו שבנוסף
לעבודה המשוננת המתבטא גם כן: בקלות שבה נכלאים לחקירה,
בתנאים בלתי אנושיים, מדי שנה עשרות אלפי אזרחים חפי מפשע.
מאסר בגין חובות. (6) כלא שהיו מביישים את האינקויזיציה בתי
לאזרח הפשוט בזמן שהקפיטליסט יכול להמשיך להנות מנכסיו
וחרותו המלאה על בסיס פיקצית ההפרדה בינו לבין החברה שבבעלותו.

בעיני השופט זמיר, אין כנראה בחברה המתוקנת שלו פגמים שעל תיקונם
כדאי להמליץ להלחם לבוגרי הפקולטה למשפטים, פרט מזכות הציבור
לבקר את השלטונות, כולל את הזרוע השיפוטית, בחופשיות.

כניסתו של שופט לוויכוח הפוליטי פוגע באמינותו בקרב כלל האזרחים
ופוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. זכותם של האזרחים שהוגדרו על ידיו
כאויבים שיש להלחם בם, לסרב להישפט על ידו מאחר שקיים בליבם
חשש סביר שלא יזכו במשפט הוגן.

----------------------------------


(1) אפיזודה זו פורסמה ע"י אורי אבנרי בהזדמנויות שונות. בפעם הראשונה,
לפי זכרוני, בעתון "מעריב" לרגל יום השנה לפטירתו של מנחם בגין, ופעם
נוספת בקשר לקשיי הנהגת הדמוקרטיה ברשות הפלסטינית. גם היה הודות לאורי
אבנרי שבתקופת כהונתו הראשונה של רבין כראש הממשלה, ושל היום נשיא
בית-המשפט העליון אהרון ברק כיועץ משפטי לממשלה, בפעם הראשונה בתולדות
מדינת ישראל שתי דמויות מרכזיות של המפלגה השולטת, שר בממשלה ויו"ר קופת
חולים, נחקרו ע"י המשטרה. תקופה חדשה התחילה למדינת ישראל.
חזרה


(2)

.I think it is clear, that education must be ranked in the latter class, or among those things in which the civil magistrate has no right to interfere" "An Essay on the First Principles of Government and of the nature of Political, Civil, and Religious Liberty" (1771). Priestley Joseph (1733-1804). British scientific, political philosopher, priest, oxygen discoverer, and one of the founders of modern liberalism.."

."Pero ellos confundieron la educacion con la instruccion ... Los arboles son suceptibles de educacion; pero solo se instruye a los seres racionales"


"אך הם בלבלו חינוך עם הוראה. ..העצים ניתנים להיחנך, אך רק אפשר
ללמד יצורים רציונליים". (J.B. Alberdi "Bases", Capitulo 13 (1852.
חזרה ל-"על קמצא..."
חזרה ל-"החוק חייב.."


(3) "התרבות הפוליטית בישראל לא השכילה לפתח ולאמץ את הערך של
רב-תרבותיות, דבר זה עלול להוביל לדיכוי של קבוצות תרבויות רבות.
בשאיפה להומוגניזציה יש אלמנט בולשוויקי ואפילו טוטליטרי -- הרצון
שכולם יהיו בעלי אותה תפיסה, אותם ערכים, אותה תרבות. זוהי תפיסה
לא סובלנית ביחס להטרוגניות בחברה הישראלית, תפיסה הרואה בעיקר את
תפקידה כמדבירה של השונה". ד"ר יוסי יונה, בית הספר לחינוך,
אוניברסיטה בן גוריון. (צוטט במאמר מאת אור קשתי ב"הארץ" 14.7.97).
חזרה

(4) ניתן להבחין בשתי צורות שונות של עבודה משוננת, שהן שוות בפגיעתם
בכבוד האדם וחרותו, אך שונות מבחינת פורמלית. באחת מהן השינון בין
העובד ומעסיקו-בעלו נעשה בארץ מוצא ע"י החתמתו והחתמת בני משפחתו
על חוב שאין באפשרותם לפורעו. השניה היא באישור שהייה בארץ יעוד
מותנה לעבודה עם מעסיק-בעל אחד. בצורה הראשונה משתמשים עדיין היום
כנופיות פושעים העוסקות בעולם כולו בסחר נשים. בישראל פועלת
קומבינציה משתי השיטות המקוללות האלה כדי להבטיח שהעבד יהיה סגור מכל צד.
חזרה

(5)


".. ,importing of indentured Indians to the Caribbean began in 1836 with a shipment of a hundred "hill coolies" to British Guiana. From then until the trade ended in 1918, more than half a million immigrants, most of them indentured, were fed into the plantation system of the British Caribbean." .."...Chinese were imported to various parts of the British Caribbean as late as 1918..."
"The Asian Diaspora in the New World: From Indentured Labor to Brain Drain"
Roger Daniels, University of Cincinnati. (1996)

חזרה

(6) חוקות ליברליות אחדות, וביניהן חוקת ארגנטינה משנת 1853, עושות את
השופטים אחראיים אישית על תנאי מאסר של בני האדם הנשלחים על ידם לכלא.


"..Las carceles de la Nacion seran sanas y limpias, para seguridad y no para castigo de los reos detenidos en ellas, y toda medida que a pretexto de precaucion conduzca a mortificarlos mas alla de lo que aquella exija, hara responsable al juez que la autorice." Constitucion Argentina, Art. 18. (1853)

חזרה

 

מהעתונות:

כל בתי הספר בישראל יחויבו להניף את הדגל

יוזמת החוק, השרה לבנת: "זו פסגת הישגי"

"הארץ" 16.7.97 מאת גדעון אלון
"מליאת הכנסת אישרה אתמול את הצעת חוק הדגל והסמל, ובימים
הקרובים יחויבו כל 3000 בתי הספר בארץ -- יהודיים, ערביים, דרוזיים,
בדוויים וצ'רקסיים -- להניף את דגל ישראל בחזית הבניין".

................................

"בעד אישורו של החוק הצביעו 39 ח"כים מסיעות הליכוד, העבודה,
המפד"ל, צומת, גשר, ישראל בעלייה, הדרך השלישית ומולדת. להצעה
התנגדו 18 ח"כים, נציגי ש"ס, מרץ, יהדות התורה, חדש ומד"ע".

................................


סוף ציטוט

.......................

אוכלוסית מדינתנו מורכבת מקבוצות ותת-קבוצות אתניות ותרבותיות --
יהודיים ציוניים, לא ציוניים (או ביתר דיוק, ציוניים על תנאי כפי
שגם השמאל הציוני היה עד שהשואה העירה אותו -- אלה בתנאי שתהיה
חברה צודקת, קרי מרקסיסטית, ואלה בתנאי שתהיה מדינה יהודית,
קרי הלכתית), אורתודוקסים, רפורמים וקונסרווטיבים; וערבים,
דרוזים, מוסלמים, נוצרים, וכו'. אחד האתגרים העומדים
לפנינו כדי להשלים את המיפעל הציוני הינו איך לאחד את כל
האוכלוסיה ההטרוגנית הזאת למדינה אחת, עם מידה מינימלית של אחדות,
סובלנות הדדית, והרגשת שייכות על כל פלגיה.
ברור שאין משיגים אחדות ע"י כפיית סמלי קבוצה אתנית-תרבותית
אחת על הקבוצות האחרות. ההיסטוריה מלאה בניסיונות לכפות
על מיעוט שייכות לאישות הרוב שהעלו חרס בידם, כדוגמת
בעית הוואסקים בספרד. רק דרך הקפדה על שיוויון זכויות וכיבוד
הדדי של רגשות, ערכים וסמלים של הזולת, כפי שמתחייב מגישה
ליברלית אותנטית, ניתן להשיג מידה כלשהו של אחדות. דוגמת שילובם
בארצות הברית של לבנים, כושים וצהובים; פרוטסטנטים, קתולים
ויהודים.

אפשר להבין, לאור עברה המרקסיסטית-טוטליטרית, את תמיכתה של
מפלגת העבודה בחוק אנטי-ליברלי כזה. אך מה נישאר בליכוד
מהליברליזם של ז'בוטינסקי, וממלחמתו בעד זכות האוטונומיה של
כל המיעוטים בעולם? האם גם בארזים נפלה שלהבת?

הניסיון להצדיק את הלבנת פני המיעוטים -- יהודים חרדים
וערבים -- על ידי כפיית סמלים שבשפת ההמעטה זרים להם,
בדוגמא האמריקאית, הינו מוטעה ומטעה. אין להשוות את דגל
הכוכבים והפסים, סמל של אחדות לאומית מעל הבדלי גזע, דת ומרחקים
גיאוגרפיים, עם דגלנו אנו המסמל ניצחוננו על המיעוטים. דהינו, את
ניצחונה של הציונות החילונית על המיעוט היהודי שחלם במשך אלפיים
שנה על הקמתה המחודשת של מדינה יהודית שהתורה חוקתה, ושמאמין
בתום לב שהחילוניות שהדגל הכחול-לבן מסמל מסכנת את עצם קיומו של
העם. ואת ניצחוננו על הערבים שישבו בארץ הזו במשך דורות, ושהם
בסבירות רבה צאצאי אבותינו שהתאסלמו בעקבות כיבוש הארץ ע"י
המוסלמיים, ושאנחנו בחזרתנו לארץ אבותינו לא השכלנו לתת להם
מעמד של אזרחים שווי זכויות, והרגשת שייכות למדינה המשותפת.
שיוויון ושייכות שיתכן היו דורשים דגל והימנון קצת שונים מאלה
שליוו אותנו בדרך להקמת מדינתנו, ושהם כל-כך קרובים לליבנו
אך לא בדיוק מתאימים למדינה ליברלית הכוללת בתוכה קבוצות
אתניות-תרבותיות אחרות. האם באמת אנחנו צריכים סמלים שינציחו את
הפילוג והשנאה בחברתנו? האם זוהי הירושה שאנחנו רוצים להשאיר
לבנינו ולנכדינו?

טועה השרה לבנת אם חושבת שהליברליזם האותנטי כולל רק שוק
וטלוויזיה חופשיים. כל הכבוד לה במאבקה לחיסולם של המונופולים
בשוק ובתקשורת, אך לצערנו גם היא, יחד עם מספר לא מבוטל של שרים
וח"כים מהליכוד, נגועה בטוטליטריזם שכניראה ספגה מהחינוך הממלכתי
שנכפה עליה בנעוריה. כנראה שלא הפנימה שכבוד האדם וחרותו הינם לב
ליבו של הליברליזם, ויתר הערכים, כגון שוק ועתונות חופשיים, נועדים
לשרת אותם. חופש מחשבה, אמונה וביטוי כוללים חופש בחירת הערכים
והסמלים המקובלים על כל אחד מאתנו. לא היינו רחוקים מהסכנה
שבמרכזו של הדגל הלאומי יתנשאו המגל והפטיש, ושההימנון יהיה
האנטרנציונל במקום התקווה. גם אז היה נראה לשרת לבנת מוצדק
לכפות אותם על כל אזרחי המדינה?



"החוק חייב להיות עליון ומעל הכל,
ועל השופטים לשפוט מקרים פרטיים"
אריסטו, "פוליטיקה", IV ,IV

לקראת סופה של המאה ה-20 שבדעת רבים הינה, כתוצאה
מהאידיאולוגיות הטוטליטריות ששלטו בה, העקובה מדם מכל המאות
הרשומות בהיסטוריה, העולם כולו מפנה את עיניו לליברליזם.
האידיאולוגיה הנושנה ששורשיה הכתובים מביאים אותנו לאלף השני
לפני הספירה, להתחלת ההיסטוריה עצמה, ושבעולם המודרני צמחה
מחודשת במאות ה-18 ו-19. ועיקרה הוא הגבלת חופש השלטונות
ע"י חוק, כדי להגן ולהגביר את חופש הפרט.
ההבדל העיקרי בין הליברליזם לבין האידיאולוגיות הטוטליטריות
הוא שבליברליזם השלטונות מוגבלים לפעול רק בתחום ולפי
הכללים הנקבעים בחוק, ואינם חופשיים לעשות כל מה שלפי הבנתם
הינו לטובת העם. וההפך הוא הנכון לגבי האזרח. הוא חופשי
לפעול "איש הישר בעיניו", פרט למה שהחוק במפורש אוסר, או
מחייב. מטרת החוק אינה להגביל את האזרח, אלא להגדיר את התחום
המצומצם שבו מותר לשלטונות להתערב בחייו. בלי חוקה שתגביל
אותם, ולפני חקיקת חוקי היסוד, הכנסת הייתה חופשיה לחוקק כל
חוק הנראה לה שהינו לטובת העם. השופטים - חופשיים לפסוק
מבלי להיות כבולים לסעיפי החוק. המשטרה, (1) "עיניהם למראה" -
לעצור לחקירה כל אזרח הנראה לה חשוד.

המעבר בין שתי הגישות המנוגדות האלה אינו קל. כל זרועות
השלטון - חברי כנסת, שופטים, שרים, ואפילו שוטרים - מגיבים
כמו סייחים שבפעם הראשונה שמים אוכף על גביהם ורסן בפיהם.
חברי הכנסת מתקשים לעכל שהם מוגבלים ע"י אותם חוקי יסוד שהם
בעצמם אישרו, ושמסמכותם של השופטים לבטל את החוקים הסותרים
חוקי יסוד. שופטים אינם משלימים עם להיות כבולים בפסקי-דינם
לתפקיד של פרשני החוק שהמחוקקים קבעו, ודורשים שיהיה להם חלק
בקביעת ה"אני-מאמין של האומה כולה". שרים קובלים נגד סמכות
השופטים להתערב בהחלטותיהם. שוטרים מתמרדים נגד ההגבלות בחוק
בעניין עצירת אזרחים לחקירה.

להלן כמה דוגמאות נלקחות מהעיתונות של הימים האחרונים:

דוגמא ראשונה:

"אהרון ברק: אין כל דרך להפריד בין משפט לערכים"


16.9.97 מאת דליה שחורי - הארץ

"נשיא בית המשפט, אהרון ברק, תקף אתמול את אלה המותחים
ביקורת בלתי ראויה על פסקי דין, מתוך אי-הבנה של התפקיד
השיפוטי. כדוגמה ציין את הקריאה הנשמעת, לרוב מפי
פוליטיקאים, כי אל לבית המשפט לעסוק בערכים - מכיון שזהו
לטענתם עניינו של המחוקק, לא של השופט."
........................
"ברק הדגיש כחובה על השופט לקבוע מה הם ערכיה של מדינת ישראל
...לדבריו על השופטים לבטא בפסיקתם את ה"אני מאמין" של האומה
כולה ואת הקונסנסוס המשקף אותה, אך להימנע מהטלת ערכיהם
הסובייקטיוויים על החברה."
..........................
סוף ציטוט
.......................

בין אלה שסוברים שתחום סמכותו של השופט מוגבל לפירושו של החוק
ביחס למקרים פרטיים, ושאינו כולל את קביעת "האני מאמין של
האומה כולה", נמצאים בנוסף לפוליטיקאים נטולי "הבנה של התפקיד
השיפוטי" שאליהם מתייחס השופט ברק, גם מייסדי הפילוסופיה הפוליטית הליברלית
כגון הנביא ישעיהו, אריסטו (2) ומונטסקייה (3).
ברור שאין חולק בזכותו של השופט ברק לחלוק על
דעתם של גדולי הוגי-הדעות מכל הזמנים, אך לא מכבודו
להתעלם מהם ולהתייחס, בנושא כה מרכזי בפילוסופית המשפט, רק
על ביקורתם של פוליטיקאים עלומי שם ונטולי הבנה (לפי טענתו).

אריסטו (מאה רביעית לפני הספירה) ותלמידו-ממשיכו מונטסקייה
((Louis de Secondat, Baron de Montesquieu(1689-1755
Charles) תמימי דעות שהפרדת סמכויות בין שלוש הרשויות
-- המחוקקת, השופטת והמבצעת -- הינה היסוד לחופש הפרט, והיא
החשוב מכל המאפיינים של המשטרים הפוליטיים, יהיו דמוקרטיה,
אריסטוקרטיה או מלוכה.

תפקידה של הרשות המחוקקת הינה לקבוע את חוקי החברה, על בסיס
העקרונות, הערכים וההרגלים המושרשים בה. על החוקים להיות
כלליים כמו העקרונות והערכים שמהם נובעים. לעומת זאת תפקידה
של הרשות השופטת הוא לפרש את החוק בקשר למקרים פרטיים. כפי
שתחום החקיקה הינו כללי בטבעו, תחום השפיטה הוא פרטי
במהותו. מה שהעקרונות, ערכים והרגלי החברה הם למחוקק, החוק
הוא לשופט, ופסק-דינו חייב להתבסס רק עליו.

כדי למלא נאות את תפקידו המבוסס על העקרונות והערכים השונים
של אזרחים בעלי השקפות עולם שונות ומנוגדות, על הגוף המחוקק
להיות מורכב ממאות נציגי העם, להיבחר בבחירות ישירות, ולהיות
ניתן תדירות להחלפה. וזאת מאחר שאין בחברה ליברלית "אני
מאמין של האומה כולה" לפי גירסת השופט ברק, ולא "קולקטיביות
רעיונית" לפי הגירסה המרקסיסטית. מגוון ערכים ועקרונות שונים
לא יכול להיות מיוצג כראוי על ידי מספר קטן של נציגי העם. זו
הסיבה שאפילו בפרלמנט של עיר-מדינה קטנה כמו אתונה, "המועצה
של ארבע מאות", היו 500-400 חברים.

לעומת זאת, השפיטה נעשית ע"י יחידים בודדים, שאינם נבחרים
ישירות ע"י העם, ואינם ניתנים להחלפה, וזאת מאחר שעל השופטים
לבסס פסקי-דינם אך ורק על החוקים שהינם, בניגוד לערכים
ועקרונות, חוקי החברה כולה. בחירתם הלא ישירה מוצדקת בצורך
להרחיקם מכל פעילות פוליטית הכוללת כל התבטאות בעקרונות
וערכים שהם הבסיס לפילוג האידיאולוגי בעם. שאינם ניתנים
להחלפה - מוצדק בצורך להבטיח את עצמאותם ולהרחיק את סכנת
משוא-הפנים. חשש לסכנה זו קיים גם כן כאשר השופט אינו מרחיק
את עצמו מכל התייחסות לערכים ועקרונות המפלגים את העם.

כוחה של הסמכות השופטת הינו עצום. הכרעתה היא סופית ומחייבת
את הסמכויות האחרות, והיא קובעת את גורלם של בני אדם, מי
לחופש ומי לכלא. כוח כזה בהכרח שיהיה מוגבל בתוך תחום מוגדר
ומצומצם ביותר, פן ירוקן מכל תוכן את הפרדת הסמכויות, ויעשה
קלס מחופש האזרח. זו הסיבה שהסמכות השופטת מוגבלת לפירוש
החוק ביחס למקרים הפרטיים המובאים לפניה. כל הסתמכות השופט
בערכים ועקרונות, מחשידה אותו בשיפוט "למראה-עיניו".
שיפוט כזה פוגע בזכותו של האזרח להיות בטוח שבמנהלו את צעדיו
בהתאם למה שמשתמע ישירות מסעיפי החוק, הוא פטור מכל סכנה של
עונש או סנקציה משפטית.

ובנוסף, על איזה "אני מאמין של האומה כולה" מתכוון השופט ברק?
על אני מאמין של החילונים, או של החרדים? של הטוטליטריים או
של הליברלים? כדי לא להשאיר אותנו בספק דליה שחורי מספרת לנו:
"ברק הדגיש כחובה על השופט לקבוע מה הם ערכיה של מדינת
ישראל". עכשיו אנחנו יודעים: הם הערכים שהשופטים קובעים בשביל
"האומה כולה". ומה אם אלה שיש להם את החוצפה להאמין בערכים
אחרים? מקומם, כנראה, אינו במדינתנו הדמוקרטית.

- - -

דוגמא שניה:

"בג"ץ הורה להקרין את תוכנית הטלוויזיה
החינוכית על נוער הומוסקסואלי"
מאת משה ריינפלד "הארץ" 22.9.97

"...כתב השופט קדמי: "בעולם המתקדם לעבר שנות האלפיים, תופעת
החד-מיניות כשלעצמה שוב אינה מבטאת "סטייה" שיש להוקיעה,
לגנותה ולהילחם(sic) בה".."..."כתב קדמי כי המושג חינוך
כולל גם הקניית דעת".
..........................

סוף ציטוט

................

כדי למנוע אי-הבנות, על כותב שורות אלה לציין שאין לו אישית
כל התנגדות לשידורם של תשדירים על הומוסקסואליות, וכל
ההתייחסות לעניין הינו רק בתחום העקרוני של הפרדת סמכויות,
שהינה הבסיס לחופש הפרט.

המשפט המצוטט מפסק-דינו של השופט קדמי מעורר תמיהות מהתחלתו.
מה מבטא כאן העניין של "שנות האלפיים"? האם זה ביטוי
להתנשאות הדור המתקדם והנאור מול הפרימיטיביות של הדורות
הקודמים שאפיין את האידיאולוגיות הטוטליטריות? של הדור ששר
"עולם ישן עד יסודות נחריבה", והביא לרציחתם של מאות מיליוני
בני אדם? היום, אחרי התמוטטות האידיאולוגיות ה"מתקדמות" של
המאה העשרים, העולם מפנה את מבטו למאות הקודמים ולחוכמתן
בחיפוש אחרי הדרך האבודה. אין בהחלט מקום להתגאות במאה
העשרים, ואין משמעות מיוחדת לקירבתה הכרונולוגית ל"שנות
האלפיים". ומעל הכל אינו מתפקידו של השופט לקבוע את הסדר
הערכי של המאות בהיסטוריה.

בהמשך, ולפי הגירסה העתונאית, השופט קדמי קובע ש-"..תופעת
החד-מיניות כשלעצמה שוב אינה מבטאת "סטייה" שיש להוקיעה,
לגנותה ולהילחם בה". מאין סמכותו של השופט לקבוע שהחד-מיניות
אינה תופעה שיש "להילחם בה"? האם מחוק הכנסת שלפרשו הוא
ממונה? האם כמוסמך בפסיכולוגיה הוא יודע שטוב לילד ולמשפחתו
שהוא הומוסקסואל ואין סיבה לעזור לו להיות גבר נורמל
ולהקים משפחה? האם כמחנך הוא יודע שאין דרך חינוכית לעזור
לו, ואילו היתה, אסור היה להשתמש בה כאמצעי להילחם בתופעה?
האם כרופא הוא יודע שאין תרופה, ואילו היתה, אסור היה להשתמש
בה?

קביעתו זו של השופט קדמי הינה מרחיקה לכת ביותר, ואינה מקיימת
את "התנאי" של השופט ברק: להיות חלק מ-"אני-מאמין של האומה
כולה". ולמי שיש ספק על זה מומלץ לראות את ההצגה "הגולד
האחרון" מאת יונתן טולינס, המוגשת ע"י תיאטרון באר שבע,
שעיסוקה ביחסה של האליטה הנאורה והמתקדמת של החברה
ולהומוסקסואלים להומוסקסואליות(4).

הרגשתי היא שהשופט קדמי בעצמו אינו מאמין שאין "להילחם"
נגד תופעת ההומוסקסואליות באמצעים רפואיים וחינוכיים,
כמו שהרפואה והחינוך גופני לוחמים נגד הסכרת, שגם היא
תופעה גנטית שאין "להוקיעה, ולגנותה" אך כן "להילחם בה".
דומני שהוא נסחף ברצף המילים. נראה סביר יותר שהוא
מתכוון לומר שאין לגנות ולהוקיע את ההומוסקסואליות,
ושאין להילחם נגד ההומוסקסואלים. לאור הערך התקדימי של
פסקי-הדין של בית הדין העליון, חובה על השופטים להיות
קפדנים בבחירת המילים והביטויים המדויקים. אינו בלתי
אפשרי שיום אחד, רופא העוסק במציאת פתרון רפואי
להומוסקסואליות, ישלח לכלא בגלל מלחמתו נגד תופעה שבית
המשפט הגבוה לצדק קבע שאין "להילחם בה".

לבסוף, השופט קדמי פוסק, "המושג חינוך כולל גם הקניית
דעת". פסיקה זו מתנגשת פרונטלית עם הפילוסופיה הליברלית
הקלסית הרואה בחינוך ובהוראה שני דברים שונים ומנוגדים בטבעם. (ראה הערה 2 ב-"על קמצא").
כל המשטרים הטוטליטריים דאגו לשמור בידיהם חינוך והוראה יחד. חינוך כדי ליצב את
"אני-מאמין של האומה כולה", והוראה כדי לסנן ולתקן את
העובדות ולהתאימן לצרכי החינוך. אין בחובתו של השופט
להסכים עם גישת מיסדי הליברליזם של המאות 18 ו-19, אך
בלי שום ספק אין בסמכותו לפסוק בין שתי הגישות המנוגדות
-- הליברלית והטוטליטרית.

- - -

דוגמא שלישית:

התגובה של הסמכות המבצעת לא איחרה לבוא, ושמענו את השר
המר אומר בראיון טלוויזיוני: "איך יתכן שהשופטים יגידו לשר
איך עליו לנהל את משרדו" (ציטוט מהזיכרון).

סוף ציטוט

.................


טועה השר המר. החוק הינו מעל כולם. מעל הממשלה על שלוש
זרועותיה וכל מוסדותיה ועל "גר כאזרח". השופטים הם הממונים על
פירושו של החוק ביחס למקרים פרטיים. אם בהוראה של שר, הממשלה
כולה, או הכנסת, יש פגיעה בחוק, או באחד מסעיפיו, בסמכותה
של המערכת השיפוטית לבטל את ההוראה. אם לא כך, סמכות
הממשלה והכנסת תהיה בלתי מוגבלת, תושבי המדינה יהיו
נתונים לשרירות לב השילטונות, והחופש יהיה פיקציה.

השאלה היא, האם החלטתו של השר המר לאסור הקרנתו בטלוויזיה של
הסרט על הומוסקסואליות, הפר סעיף חוק כלשהו, או היה מחוץ תחום
הסמכויות שהחוק מעניק לשר החינוך. אם כך, היה מספיק לשופט
לציין את סעיף החוק שהשר הפר בהחלטתו, ועל השר המר לציית
לחוק כפי שמפרש אותו השופט. הבעיה נמצאת בהתייחסות של השופט
לשנות האלפיים ולמהותם של החינוך וההומוסקסואליות, שהינם
נושאים הקשורים להשקפות העולם השונות ושהמחלוקת עליהם היא
לגיטימית. התייחסות זו משאירה את הרושם שפסיקת השופט מבוססת
על השקפת העולם הפרטית שלו יותר מאשר על חוק המחייב את כולם.

- - -

דוגמא רביעית:

"יו"ר הכנסת: נשלול מבית המשפט העליון
את הסמכות לפסול חוקים"
 מאת גדעון אלון. "הארץ" 30.9.97.


"יו"ר הכנסת, דן תיכון (ליכוד), יוזם דיון בוועדת החוקה, חוק
ומשפט של הכנסת, שמגמתו למנוע מבית המשפט העליון את הסמכות
לבטל חוקים שהכנסת מחוקקת, העומדים בסתירה לחוקי היסוד בעניין
זכויות האדם."
.................
""צריך להבין", אמר יו"ר הכנסת, "שתפקיד בית המשפט לפרש את
החוקים שהכנסת מחוקקת ולא לבטלם. בית המשפט יכול להמליץ בפני
הכנסת לתקן חוק שנראה לו שהוא סותר את חוקי היסוד, אך הוא לא
יכול לבטל חוק בעצמו"."
...................
"יו"ר ועדה החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ח"כ שאול יהלום
(מפד"ל): "בחוקי היסוד לא נקבע במפורש שבית המשפט מוסמך לבטל
חוקים. הוא נטל לו את הסמכות על דעת עצמו"."
..........................

סוף ציטוט

................

אילו המצב לא היה כל-כך טרגי, היה מעלה חיוך. מחוקקים שבמשך
דורות הורגלו על חובתם וזכותם לחוקק כל חוק הנראה להם שהוא
לטובת העם, מתנהגים בחוסר היגיון כאשר חוקים שהם בעצמם
חוקקו מגבילים את סמכותם.

צודק יו"ר הכנסת שתפקיד השופט הינו אך ורק "לפרש את החוקים
שהכנסת מחוקקת". מה שהוא שוכח הוא שבית המשפט אינו
דן ביוזמתו ובאופן תיאורטי בחוקי הכנסת. תפקידו של בית המשפט
הוא לדון במקרים הפרטיים המובאים לפניו. בנוסף לשופט
ולמחוקקים יש גם דמות נוספת, האזרח, שגורלו נתון להחלטת
השופט. ברור מאליו שהשופט אינו יכול להחליט בו זמנית על פי
שני חוקים הסותרים אחד את השני. מאחר שהכנסת עצמה קבעה שחוקי
יסוד גוברים על החוקים האחרים, בלתי נמנע הוא שכאשר שופט נקרא
לפסוק במקרה שבו מתנגשים חוק יסוד וחוק רגיל, האחרון הופך
אוטומטית למבוטל וחסר ערך. מכאן שסמכותה של המערכת השיפוטית
לבטל חוקי הכנסת, או סעיפים מהם, הסותרים את חוקי היסוד הינה
פועל יוצא מהיות ממונה על פירוש החוק.


- - -

דוגמא חמישית:

"המשטרה: חוק המעצרים החדש מכביד
על תפיסתם של עבריינים"
מאת ראובן שפירא. "הארץ" 7.10.97

"מאז נכנס לתוקפו, לפני ארבעה חודשים, חוק המעצרים החדש,
המגביל את הסמכויות ועילות המעצר של המשטרה, ...ירד שיעור
הגילויים של מבצעי עבירות ופשעים. כך אמר אתמול ראש מחלקת
החקירות במטה הארצי של המשטרה, נצ"מ דורון בית-נר בשיחה
ל"הארץ"."
........................
"מאז חודש מאי, שבו נכנס לתוקף החוק הדש, ועד לתחילת השבוע,
נרשמה ירידה של כ-%23 במספר החשודים שהובאו לפני שופט להמשך
מעצרם, לעומת אותה התקופה אשתקד."
........................
"בארבעה החודשים מאז נכנס לתוקפו חוק המעצרים החדש עצרה
14,469 המשטרה כ-10,000 חשודים בביצוע עבירות פליליות, לעומת
באותה תקופה אשתקד."
..........................

סוף ציטוט

..................

חשבון פשוט מראה שלמרות שמספר המעצרים ירד ב-%31, הרי מספרם
של אלה שהובאו לפני השופט להארכת מעצרם ירד רק ב-%23. מכאן
שהירידה במעצרים הינה במיוחד בין הנעצרים החפים מפשע,
ה-30,000 לשנה (3/4 מה-40,000) שנעצרו בשנים קודמות מבלי
שהוגשו נגדם כתבי אישום, לפי דו"ח האגודה לזכויות האדם (ראה
באתר זה כתבה בנושא). כמובן שאין ולא יכולים להיות עדיין
נתונים לגבי הירידה במספר כתבי אישום ובכמה אם בכלל ירד מספר
המורשעים במשפט. אך יש מקום להניח שחלק ניכר מה- 12,400 (31%
מ-40,000) מעצרים לשנה שלא יבוצעו הודות לחוק החדש, הינם מבין
החפים מפשע.

מעט מאוד מהפשעים שהמשטרה חוקרת הינם חמורים יותר מעצירת אדם
חף מפשע בתנאים הידועים לשמצה של בתי המעצר בארצנו. מאחר שכל
אדם הינו בחזקת חף מפשע כל עוד לא הורשע במשפט, ה- 4,469
פחות נעצרים בארבע חודשים השנה מאשר בתקופה (14,469-10,000)
המקבילה בשנה שעברה, מהווים ירידה משמעותית ביותר בפשע הכללי
במדינה (כולל זה שנעשה הן ע"י האזרחים והן ע"י המוסדות). מעצר
הינו בהרבה בחינות דומה לאונס בזה שהוא מהווה חוויה טראומטית,
משפילה ומקוממת שנכפתה על הקורבן נגד רצונו והפוגעת בכבודו
ובהערכתו העצמית. לא מעט מהעצורים יוצאים מהמעצר כשהם שבורים
נפשית בדומה לקורבנות אונס. קשה להאמין שבין ה-4,469 בני אדם
שלא נעצרו הודות לחוק החדש בארבעת החודשים האחרונים, נמצאים
דווקא אלה שנגדם היו חשדות מבוססים היטב שמדובר באנסים או
רוצחים מסוכנים לציבור.

עלינו לברך את הכנסת, שבהתקרב לחמישים שנות קיומה נזכרת
סוף-סוף לחוקק חוקים המגבילים את חופש השלטונות והמגבירים את
חופש האדם. עדיין מעט מאוד וקצת מאוחר, אך מבטא את השתתפותה
של ישראל בתהליך העולמי של חזרה בסוף המאה העשרים לערכי חרות
האדם המושרשים במקורות התרבות האנושית -- התנ"ך, יוון, והוגי
הדעות של המאות 18 ו-19 -- ונשללו מאיתנו ע"י האידיאולוגיות
הטוטליטריות ששלטו במאה העשרים.

.........................

(1) "כי יהוה שופטנו יהוה מחוקקנו יהוה מלכנו הוא
יושיענו" (ישעיה לג, כב). "והריחו ביראת יהוה ולא-למראה
עיניו ישפוט ולא-למשמע אזניו יוכיח" (ישעיה יא, ג).
אלוהים הוא המחוקק, ועל השופט (מבית דוד) לשפוט "ביראת
יהוה", דהיינו על פי החוק "ולא-למראה עיניו".
חזרה

(2) "החוק חייב להיות עליון ומעל הכל, ו על השופטים לשפוט
מיקרים פרטיים, ורק זה יחשב למשטר חוקתי. כך שאם דמוקרטיה
הינה צורה אמיתית של שילטון, משטר שבו כל דבר נקבע בפסקי דין
איננו אפילו דמוקרטיה במובן אמיתי של המילה, מאחר שפסקי דין
מתיחסים רק למיקרים פרטיים." (אריסטו, "פוליטיקה" IV ,IV ,
מאה רביעית לפסה"נ).

ברור מכאן שלפי אריסטו, משטר חוקתי אינו סובל ששופטים יקבעו
בפסקי-דינם דברים כלליים כמו מהו ה-"אני מאמין של האומה
כולה".
חזרה

(3) מונטסקייה, תלמידו וממשיכו של אריסטו, ומייסד של
הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, סבר שמידת החופש שממנו
נהנים האזרחים, תלוי יותר בהפרדת הסמכויות ומקביעת הגבולות של
כל אחת מזרועות השלטון מאשר ממקור הסמכות. בספרו הקלסי, "רוח
החוק", ספר XI, פרק 6, אנו קוראים:

"ברפובליקות האיטלקיות, שבהן שלושת הסמכויות הן מאוחדות, יש
פחות חופש מאשר במונרכיה שלנו."
........................
"למרות שבתי המשפט לא חייבים להיות קבועים, השפיטה חייבת
להיות קבועה; וזאת עד כדי להיות תמיד לפי האות של החוק. אם
החוקים מוחלפים בדעות הפרטיות של השופט, אז האנשים חיים בחברה
מבלי לדעת מהן חובותיהם."
........................
"כפי שכבר אמרנו, השופטים הם לא יותר מאשר הפה המבטא את
המילים של החוק, פשוט יצורים פסיבים, שאינם יכולים לרכך את
כוחו או את חומרתו."
........................
"החיים והחופש של האזרחים יהיו נתונים לשליטה שרירותית;
מאחר שהשופט יהיה אז המחוקק."
חזרה

(4) הצגה זו מתארת משפחה נאורה ומאוחדת מעל הממוצע שהשלימה
עם העובדה שבן הומוסקסואל, רגיש, אוהב ואהוב, חי עם חברו
לחיים. אך אידיליה זו מתפוצצת בסערת רגשות כאשר בדיקה גנטית
מראה שהעובר שבת המשפחה נושאת בבטנה עלול להיות הומוסקסואל
כמו דודו.
חזרה

 


האם המשק במיתון?


הממשלה הנוכחית היא ממשלת ישראל הראשונה שחרטה על דגלה, הלכה למעשה, את
הליברליזציה של המשטר בתחומי הכלכלה וחופש הביטוי. בתחומי הכלכלה היא
פועלת להפרטת החברות הממשלתיות, לחיסול המונופולים, לפתיחת השוק לתחרות
חופשית ולמסחר בינלאומי, לליברליזציה מוניטרית, ולצימצום ההתערבות
הממשלתית במשק. בתחום חופש הביטוי - לביטול המונופול הממשלתי בתקשורת
האלקטרונית, להפרטת רשתות הרדיו והטלוויזיה הממשלתיות הקיימות, ולפתיחת
השמים לתקשורת האלקטרונית הבינלאומית. זה לא מספיק. עדיין לא שמענו על
ביטול המונופול הממשלתי בחינוך, על חופש דת ואמונה, ועוד, ועוד. אך יש
לברך על מה שנעשה, ולקוות שהתהליך לא יפסק באמצע הדרך.
מה שנעשה ומה שהוכרז כמטרה לעתיד הקרוב, פוגע באינטרסים של סקטורים
נירחבים שגדלו והתפתחו תוך ניצול שעבוד הציבור למשטר הטוטליטרי ששלט
במדינה מיום הקמתה. סקטורים אלה, המרגישים מאוימים בכיסם ובמעמדם, הם
בעיקר עובדי המונופולים הממשלתיים, כמו כן, הבעלים והעובדים של
המונופולים בבעלות מקורבי המיפלגות שהנהיגו את הכלכלה המונופוליסטית.
הרשימה היא ארוכה וכוללת בתוכה עובדי העתונות האלקטרונית הממשלתית,
והעתונות המודפסת, שלמרות היותה בבעלות פרטית, עלולה להיפגע בהכנסותיה עם
פתיחת שוק הפרסומות לתחרות החופשית.

כאמת-מידה לנזק העלול להיגרם לסקטורים אלה, די להווכח שמשכורתם הממוצעת
של עובדי חברות החשמל והמים, גדולה כמעט פי 2.5 מזאת של עובדי חינוך. כמו
כן, בזק, הנזקקת להתמודד עם פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לחברות נוספות,
הצטרכה להוריד בתחום זה את תעריפיה הגזלניים בכ- %70 (!!) ולפטר אלפי
עובדים מיותרים תוך תשלום פיצויים של כמיליון שקל לעובד.

אין זה מפתיע אם כן שאינטרסנטים אלה חברו יחד עם פוליטיקאים מהאופוזיציה
ואופורטוניסטים-פופוליסטים מהקואליציה, כדי ליצור אווירה של מיתון
והתדרדרות המשק. גם עיתון "הארץ", הרציני מבין היומונים, משתתף בכותרותיו
ובפובליציסטיקה ב"מקהלת האווזים" הזו, אך הקורא הנבון והמבין, שלא מסתפק
בקריאת הכותרות, מוצא בו אינפורמציה הסותרת את הכותרות בנתונים המספריים המופיעים
בתוך הכתבות. (1)

להלן ניתוח של מצב המשק לאור נתונים מספריים שמקורם בלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ושנלקחו מכתבות כלכליות ב"הארץ", והסותרים את הטענה
שהמשק במיתון:

נכון הוא ששעור האבטלה גדל מ-%6.7 בסוף 96' ל-%7.7 ב-97' ול-%8.3 במרס 98,
ושגידול באבטלה מעל המינימום האופטימלי, שנמצא לדעת הכלכלנים בין 5%
ל- %6, הינו נתון מצער בעצמו. אך אין בו לבדו כדי להראות על מיתון, ואפילו
לא על האטה במשק. הוא יכול להיות תוצאה מהתפתחויות חיוביות במשק, כגון
המעבר מכלכלת עוני לכלכלת עושר - מכלכלה מבוססת על כוח אדם זול לכלכלה
המסוגלת לשלם משכורות גבוהות, ולהעלות בדרך זו את השכר הממוצע ואת רמת
החיים של האוכלוסיה. אך עליית השכר הממוצע במשק, יחד עם חוק שכר מינימום
הנקבע באחוזים של השכר הממוצע, מביאה את התעשיות המתחרות עם תוצרת של
מדינות בהן כוח אדם הוא זול, למצב של נחיתות תחרותית עלולה להביאן לפשיטת
רגל. עובדה ידועה היא, שחלק ניכר מהאבטלה הנוכחית נובעת מסגירת מפעלים
מתעשיות אלו, או מהעברת עבודה למדינות שכנות כגון ירדן, מצרים וטורקיה.

אך לא תמיד עליית השכר הממוצע הינה תוצאה של התפתחות חיובית במשק. בשנים
שקדמו לבחירות האחרונות, הועלו המשכורות של הסקטור הציבורי ונספחיו
במשק עליות שכר יזומות אלה תרמו לעליית השכר הממוצע. (2) בעשרות אחוזים
השכר לעליית בנוסף. (3) והיוו חלק ניכר מה"צמיחה" באותם שנים
הממוצע, הועלה בחוק גם האחוז של השכר הממוצע הקובע את שכר המינימום.
התוצאה הייתה עליה באבטלה בסקטור של האוכלוסיה המשמש כפועלים לתעשיות
עתירות כוח-אדם זול שרוכזו בערי הפיתוח בשנות החמישים. מכאן שהאבטלה בערי
פיתוח מגיעה ליותר מ-%10, בזמן שבערים הגדולות, שתושביה הם הנהנים
העיקריים של העליות בשכר היזומות האלה, האבטלה נמצאת בסביבת 4-3%.

מקובל על הכלכלנים, אחרי מחקריו של מילטון פרידמן (Milton Friedman) (4),
שזמן-תגובה של כשנה-שנתיים מפריד בין סיבה לתוצאה בתהליכים הכלכליים.
מכאן שניתן לייחס, לפחות חלקית, את גידול האבטלה ב- 97' לעליות בשכר בסקטור
הציבורי ולהגדלת האחוז של השכר הממוצע הקובע את שכר מינימום משנים
קודמות, ולא בהכרח להתפתחויות הקורות כרגע במשק.

נכון גם כן שהצמיחה הכללית במשק, הכוללת הן את הסקטור העסקי והן את
הציבורי, הייתה ב-97' רק %1.9. דהיינו כשליש ממה שהתרגלנו בשנים קודמות.
אך התקשורת הסתירה מהציבור את חלוקתה של הצמיחה, בהווה ובעבר, בין שני
חלקי המשק, שאחד מהם סוחב על כתפיו את השני. תקציב הממשלה המגיע לכ- 50%
של התוצר הלאומי הגולמי (התל"ג) (בערך פי שתיים מהתקציב המנופח בעצמו של
ממשלת ארה"ב) מהווה מעמסה כבדה מדי למשק העסקי, ולכלל תושבי המדינה. מכאן
שצמיחה שלילית במשק הציבורי, על אף שמורידה את הצמיחה הכללית, איננה פחות
רצויה מצמיחה חיובית במשק העסקי.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שה"צמיחה" בסקטור הציבורי נבלמה,
ומסתמנת בו הצטמקות מבורכת מסוימת, בזמן שהסקטור העסקי ממשיך בתנופה. כך
אנו מתבשרים שב-97' חלה ירידה משמעותית בגירעון התקציבי תוך קיצוץ של כ- 10
מיליארד שקלים בהוצאות הממשלה, וירידה בגירעון מאזן התשלומים מ- 5.3%
ב-96', ל- %3.5 של התל"ג ב-97'. כמו כן, עלייה של %2.4 בשכר הממוצע במשק,
מלווה בירידה בפיריון התעשייתי, ועלייה של כ-%1.7 במספר המועסקים (5).
חשבון פשוט מראה שתרומת סעיף המשכורות לצמיחה הכללית הינה בכ- 2.4%+1.7% =4.1%,
ורק ירידה דרסטית של עשרות אחוזים בסעיף הרווחים יכול
להסביר שגידול התל"ג על שני סעיפיו, משכורות ורווחים, מסתכם רק ב- 1.9%
(6). ירידת רווחים זו שנמשכת משנים קודמות ושנגרמה כנראה ע"י הריבית
הגבוהה, השער הנמוך של הדולר, העלייה בשכר, והירידה בפיריון, מסכנת את
הצמיחה בשנים הבאות. לירידה ברווחים משנים קודמות יש לייחס את הירידה של
%5.4 בהשקעות במשק ב-97' לעומת 96', שחלה למרות הגידול של- %40(!!) בהשקעות
הזרות (מ-2.442 ב-96' ל-3.407 מיליארד דולר ב-97', שכנראה לא הושפע מדי
מהקיפאון בתהליך השלום). הירידה הזו בהשקעות יחד עם הירידה ברווחים הינם
הפרמטרים היחידים המרמזים על התחלה אפשרית של האטה ואפילו מיתון העלולים
להופיע בעתיד.

באותה תקופה חלה ירידה של כ-%1 בשכר הממוצע של הסקטור הציבורי, המהווה
כ- %40 של סעיף המשכורות בתל"ג, ומכאן שעליית השכר הממוצע בסקטור העסקי
הינו בסביבת %5. אם נחשב על בסיס נתונים אלה את הצמיחה של הסקטור העסקי
בלבד, שהוא הסקטור היוצר והסוחב על כתפיו את הסקטור הציבורי, הביורוקרטי
והמנופח, נקבל שהוא בסביבת %3-4, תוצאה מ-%6-7 צמיחה בסעיף המשכורות
והצטמצמות של עשרות אחוזים ברווחים. תוצאה זו מסבירה את הגידול של 6%
בפעילות התעשייתית, ו-%16 בייצוא במשך 97' הנמשך באותו קצב בארבע החודשים
הראשונים של 98', ושל- %4 בחישוב שנתי בפידיון המסחרי מספטמבר 97' לפברואר
98' (שהינו המאפיין החד-משמעי של משק שאינו במיתון או האטה) לפי נתוני
הלמ"ס. צמיחה גבוהה זו של המשק העסקי מסבירה את את העלייה המשמעותית
בשכר בסקטור הזה, שמראה על עודף ביקוש מעל ההיצע בשוק העבודה, דהיינו,
מצב שהוא ההפך המוחלט של מיתון. אילו היה ניתן ליחס משמעות לשינוים
חודשיים, העובדה, הסותרת לכאורה את עצמה, שבאותו זמן שבו האבטלה גדלה
בחודש מרס ב- %6.4, מלאי המשרות הפנויות בידי לשכות העבודה גדל
ב-%35 (!!), הייתה מוכיחה שגידול האבטלה אינו נובע ממיתון או האטה.

ואם כך, למה האבטלה גדלה?

הסיבה לסתירה שכביכול קיימת בין שוק עבודה פורח, עם שכר ממוצע עולה בקצב
שנתי של %5 ופיריון עבודה יורד, לבין אבטלה גוברת, היא ששוק העבודה איננו
בנוי ממקשה אחת. הוא מורכב ממספר שווקים נפרדים וכמעט בלתי תלויים כמספר
המקצועות הישנם בו. הביקוש במהנדסי בנייה אינו מנחם את הרופא המובטל,
ולמיפעל הזקוק לטכנאי מכונות אינו עוזר היצע מוגבר בפסיכולוגים.

נתוני הלמ"ס מראים בבירור ששוק העבודה אצלנו מתחלק לשני עולמות שונים.
באחד מהם, הכולל כ-%90 מכוח-אדם, הביקוש עובר על ההיצע, והאבטלה בו נמצאת
בסביבת %3, כפי שמתבטא באבטלה של %3-4 בקרב אוכלוסית הערים הגדולות
(ירושלים %3.1 ותל-אביב %3.7). אבטלה נמוכה כזו, הנמצאת הרבה מתחת
למינימום האופטימלי של %5-6, והמזכירה את האבטלה ביפן ערב התמוטטות
כלכלתה, ידועה כגורם לעליות בשכר וירידה בפיריון, וכגורם מסכן את יציבות
המשק עד כדי חיוב נקיטת אמצעי ריסון. אך בשוק השני, שוק פועלי התעשיות
המתחרות עם תוצרת מהעולם השלישי, והמהווים לכל היותר כ-%20 מכוח-אדם בערי
הפיתוח ובמיעוטים, האבטלה הולכת ומתקרבת לכ-%30-%50 (!!). עובדה זו מסבירה
ההבדל העצום באחוזי האבטלה בין אוכלוסיות שהמרחק הגיאוגרפי ביניהן הוא
מינימלי.

שוק פורח, יצוא גדל, משכורות ורמת חיים עולות בהתמדה, אינם מהווים נחמה
לחלק הזה מהאוכלוסיה, שרואה את השיירה העליזה עוברת, בזמן שהם תקועים בצד
הדרך. מעט מאד ממפוטרי מפעלי טקסטיל הנסגרים יכולים למצוא עבודה בתעשיות
עתירות-ידע ההולכות ומתפתחות במקומם. אילו היה מדובר על אבטלה של
כ-%8-10, פחות או יותר אחידה על כל האוכלוסיה, המצב לא היה צריך להדאיג
במיוחד. סך הכל היינו נמצאים במקום טוב בין המדינות המתועשות בעולם
המערבי, ומעלינו רק המדינות המעטות שהשכילו להבין שהחוקים ה"סוציאליים"
פוגעים קשות בשכבות החלשות, והנהיגו שוק עבודה חופשי וגמיש. אך העובדה
שמדובר באבטלה מרוכזת בסקטור קטן יחסית, שהמעבר המבורך ממשק של עוני למשק
של עושר גוזר עליו כיליון ועצב בשעה של שיגשוג ושמחה, יוצרת בעייה אנושית
שחובה למצוא לה פתרון. לא בשקרים המטשטשים את האמת, אלא בהתייחסות רצינית
ואמיתית לבעיה החברתית והאנושית החמורה העומדת לפנינו, נוכל להתמודד
איתה כפי שעקרון האחווה של הליברליזם הקלסי מחייב.

עם כל זה, המצב הכלכלי מדאיג, ובצדק, יודעי דבר. ריבית רצחנית של כ- 15%
(7) מונעת אינפלציה גבוהה, אך עלולה להביא לפשיטות רגל שנתי ריאלי
ולהתחלה של מיתון אמיתי. היא גם גורמת להגברת זרם נכנס של מטבע חוץ
שמחזיק את שער החליפין של השקל בערך גבוה ותורם למאזן תשלומים שלילי. חלק
ניכר מהמטבע הזר שנכנס שקע בבור של גרעון מאזן התשלומים שהלך ונפער בין 92
ל-96, ושעל אף שהוא הולך ונסתם - הוא עדיין עמוק מדי. הורדת הריבית
עלולה להביא להתהפכותו של זרם מטבע החוץ ולקריסת הכלכלה אם הרזרבות לא
תהיינה מספיקות לספק את הביקוש, כפי שקרה בדרום מזרח אסיה.

תוכנית האוצר ובנק ישראל, שסוף סוף פועלים בתיאום מלא, היא הדבר היחיד
שאפשר לעשות במצב הכלכלי המסוכן שהשאירה הממשלה הקודמת. דהיינו: קיצוץ
דרסטי בתקציב שהוא התרופה האמיתית היחידה לאינפלציה. הורדה זהירה
והדרגתית של הריבית תוך שמירה על אינפלציה נמוכה, אפילו על חשבון סכנת
גרימת את ההאטה שעדיין לא קיימת במשק. ליברליזציה של הכלכלה והפיכת השקל
למטבע בר המרה ע"י הסרת ההגבלות ליציאתו וכניסתו מחדש לארץ, המאפשרות
החזקת מטבע ישראלי בבנקים בעולם, מה שמגדיל את מלאי מטבע חוץ של בנק
ישראל. מכאן שצעדים אלה, האפשריים רק הודות לאמון העולם בכוונה וביכולת
של ממשלת ישראל להתמיד בתקציב מאוזן ואינפלציה נמוכה, מרחיקים את הסכנה
של קריסת הכלכלה בשעת הורדת הריבית, והחזרת המשק לכלכלה בריאה ונורמלית.

(1) להלן דוגמאות של כותרות מגמתיות אשר אינן מתאימות לתוכן הכתבה
ושאינן מכבדות את "הארץ", שלוקטו מ-16 ל- 21.4.98:

דוגמא ראשונה:

הכותרת הראשית ב"הארץ" 16.4.98 צועקת: "המיתון במשק מחריף: מדד חודש מארס
ירד ב-%0.2" מאת מוטי בסוק.

הקורא המצוי, זה שמסתפק בקריאת הכותרות, מקבל את ההרגשה הקודרת שהעורך
רוצה ליצור, במקום הסיפוק שהורדת האינפלציה היתה גורמת לו. אך קריאה
מדוקדקת בכתבה לא מראה אף נתון אחד המבטא מיתון, פרט להתבטאויות של כמה
פוליטיקאים פופוליסטיים ואינטרסנטים אחרים. אפילו נתונים המראים התגברות
האבטלה אין בה.

דוגמא שניה:

הכותרת הראשית ב-"הארץ" 21.4.98: "עיקר הגידול בהבטלה במרס נרשם בערים
הגדולות" מאת מרב שר.

מהנתונים המספריים באותה כתבה, ולהבדיל מהמלל השקרי המלווה אותם, מסתבר
שמתוך ארבע הערים "הגדולות" בארץ, רק בחיפה גידול האבטלה היה מעל הממוצע
הארצי. כוונת העורך היא ברורה - לעורר דאגה בתושבי תל-אביב וירושלים שבהן
האבטלה הינה מזערית ומגיעה ל-%3.7 ו-%3.1, בהתאמה. כך אנו מתבשרים ש:

"עלייה משמעותית, של %6.5, נרשמה בחודש מארס במספר דורשי העבודה בישראל,
בניכוי השפעות עונתיות, עלה מספר דורשי העבודה בעשרת אלפים איש."

"במארס חלה בעיקר עלייה במספר דורשי העבודה בערים הגדולות. בתל אביב
נרשמה עלייה של %6; במערב ירושלים- עליה של %2.2, ובמזרח ירושלים - עליה
של כ-%7; בחיפה נרשמה עלייה של כ-%7.5, ובבאר שבע עלייה ב- 5.7%-. "...
"משירות התעסוקה נמסר, עם זאת, כי מלאי המשרות גדל ב-%35 אחוז."...
שעורי המובטלים הנמוכים ביותר הם...בירושלים (%3.1), בתל-אביב("3.7%)."

(חשבון פשוט מראה שבתל-אביב הייתה עלייה באבטלה של %0.2 מכוח העבודה
(מ-%3.5 ל-%3.7), בזמן שעליית האבטלה הממוצעת בארץ הייתה של %0.5 מכוח
העבודה. מסקנה: בשביל עורך הכותרות הראשיות ב"הארץ", תל-אביבי אחד שווה
יותר מ-שניים וחצי תושבים מערי הפיתוח ומהישובים הערבים. נ.נ)

דוגמא שלישית:

"21.4.98 "משק דורך במקום" מאת רובי שטיינברג. "הארץ.

שבתוכה אנו קוראים:

"ב-97' נרשמה עלייה של %6 בפעילות החברות התעשייתיות; גידול של %3 בפעילות
המסחרית ועלייה של %16 בייצוא לעומת 96'" (איזו דריכה יפה!! נ.נ.)
חזרה לטקסט

(2) 23.1.98 "אחריותם של ארבעה" מאת נחמיה שטרסלר "הארץ"

"אבל בארבע שנות כהונתה [של ממשלת עבודה] הלך הגרעון ותפח, הן עקב הסכמי
שכר נדיבים והן בשל אי-שליטה תקציבית."

חזרה לטקסט

(3) הצמיחה נמדדת באחוזי עליה של התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג). קיימות
שלוש דרכים למדוד את התל"ג, שעל אף הגדרתם השונה, מניבות אותה תוצאה. אחת
מהן היא סכום המשכורות והרווחים השנתיים במשק. דהיינו:

תל"ג = משכורות + רווחים

מכאן שלדוגמא עלייה של %10 במשכורות המשק הציבורי מתבטאת בעלייה של כ- 4%
במשכורת הממוצעת במשק, ותורמת כ-%3.8 ל"צמיחה" הכוללת.
חזרה

(4) מילטון פרידמן (1912 - ). פרס נובל The Lag in Effect .1976"
of Monetary Policy" Journal of Political Economy, Oct. 1961
חזרה

(5) "עלייה של %2.4 בשכר השכירים הממוצע ב-97 ל-5,805 שקל".
מאת מוטי בסוק, "הארץ" 5.3.98

עליית השכר בסקטור העסקי לפי ענפים הייתה:

"ב-97 גדל השכר בתעשייה ב-%5.7 לעומת 96. בענפי הבינוי, השירותים העסקיים
ובנקאות, ביטוח ופיננסים בכ-%5; בחקלאות ב-%4.3; בתחבורה בכ-%4; בחשמל
ומים ב-%2.5; בשירותי אירוח ואוכל ב-%2; ובענף מסחר ותיקון כלי רכב
ב- 1.4%."

ובסקטור הציבורי:

"בחינוך נותר השכר הממוצע ללא שינוי, בשירותים הקהילתיים, חברתיים
ואישיים ירד השכר ב-%1.5, במינהל הציבורי ב-%1, ובשירותי בריאות, רווחה
וסעד ב- 0.6%."

(דהיינו, עלייה בשכר בסביבת %5 בסקטור העסקי המהווה כ-%60 של השכר,
וירידה של כ-%1 בסקטור הציבורי מסבירות עלייה ממוצעת של %2.4. נ.נ.)

"השכר הממוצע הגבוה ביותר בדצמבר נרשם בענפי החשמל והמים (דהיינו
במונופולים הממשלתיים - חברת החשמל ומקורות נ.נ.) 11,393 ש"ח,"...
"וחינוך 4,531 ש"ח ברוטו בחודש." (כך נראים פני החינוך הממשלתי נ.נ.)

"מספר משרות השכירים ב-97 היה גבוה ב-%1.7 לעומת 96." (דהיינו תרומת
שכר-העובדים לצמיחה היתה בקירוב מסדר ראשון %4.1=2.4+1.7. נ.נ.)
חזרה לטקסט

(6) במשק העסקי מהווה סעיף הרווחים בדרך כלל פחות מ-%10 של התוצר העסקי
הגולמי (תע"ג) (בארה"ב בין %8 ל-%10). או בערך %5-6 של התל"ג בישראל.
מכאן שירידה של כ-%40 ברווחים דרושה כדי לאזן עלייה של %4.1 בסעיף
המשכורת ולהניב עלייה כוללת של רק %1.9 בתל"ג.
חזרה לטקסט

(7) לפי נתוני שלושת החודשים הראשונים של השנה.
חזרה לטקסט


הרצל, ז'בוטינסקי, בן-גוריון והשואה


חזרה לתוכן - - - - Home Page

Since 20 March 2001

Saturday the 19th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©