הרצל, ז'בוטינסקי, בן-גוריון והשואה


ההערות להלן מדברות בעד עצמן. מומלץ לקרוא אותן בעיון לפני המאמר עצמו.
הסוגריים המרובעים מסמנים תוספות ממחבר המאמר.


1) מיומנו של תיאודור הרצל, "עניין היהודים", הוצאת הספריה הציונית -
מוסד ביאליק, ירושלים - כרך א' (1895- 1898)

"האנטישמיות עולה כפורחת בקרב העמים יום יום, שעה שעה, והיא תמשיך
ותתפשט, משום שהסיבות בעינן עומדות, אי אפשר להסירן. הסיבה הרחוקה
נעוצה באובדן כושרנו להתבולל ...הסיבה הקרובה היא שאנו מייצרים יותר מדי
בעלי השכלה מן השכבה הבינונית, שאין באפשרותם להתנקז כלפי מטה ואינם
יכולים לעלות מעלה, כלומר חסרים הם ניקוז בריא ועלייה בריאה. הופכים
אותנו לפרולטרים כלפי מטה, אנו נעשים המנהיגים הזוטרים [sic] של כל
המפלגות המהפכניות, ובעת ובעונה אחת גדלה כלפי מעלה עוצמת הכספים
שלנו." ע' 187. (1895)

"שאלת-היהודים אינה שאלה כה בוערת בגרמניה היום כפי שהיא בוערת
באוסטריה, ברוסיה, ברומניה וכו'. אך דווקא פסק הזמן הזה, שמן הסתם לא
יוכל להימשך זמן רב, אולי ראוי ואפשר לנצלו כדי לגשת אל הפתרון." ע'
306. (1896)

"סבור אני ששאלת-היהודים היא עניין חמור ביותר. מי שנדמה לו שההסתה
נגד היהודים היא עיניין שבאופנה, שיחלוף אולי מן העולם, טעות קשה בידו,
בשל סיבות שהן עמוקות עד תהום, ילך הדבר ויחמיר עד המהפכה שהיא בלתי
נמנעת." ע' 195. (1895) [ברור שיש כאן משפט מקוטע. משהו שהרצל מרמז אך
נמנע מלבטא במפורש. איזו מהפכה היא בלתי נמנעת? נגד היהודים? רמז שסופם
יהיה כמו זה של האצולה במהפכה הצרפתית?]

בנאומו בברן ב-1898 ז'בוטינסקי היה יותר מפורש:

"... בגולה צפוי לבני העם היהודי טבח ליל-ברתלמי כללי, והצלתו היחידה
היא עלייה כללית לארץ ישראל". ז'בו, שמואל כץ, הוצאה דביר, ע' 25
חזרה

2) "הרצל איננו מבזבז זמן בהוקעת הגישה האנטישמית העולה מדברים אלה [של
שר הפנים הרוסי פלוה בפגישתו עם הרצל ב-1903] במקום זאת הוא מתאר את
תוכניתו הציונית כאלטרנטיבה היחידה מפני היסחפות היהודים למהפכנות
רדיקלית המאיימת על עצם קיום המדינה הצארית...את הנוסח הזה אפשר למצוא
אצל הרצל עוד קודם לכן בשיחותיו עם ראש ממשלת אוסטריה קרבר ועם קנצלר
גרמניה בילוב." יומן, מבוא מאת שלמה אבינרי, ע' 37
חזרה

3) "[ז'בוטינסקי טעה] כאשר דחה את הרעיון לקנות בגרמניה, בכסף יהודי,
אניות ונשק כדי לארגן פלישה לארץ בשנים 1934-35 ...[וכאשר] בשנים 1937-8
היתה ממשלת פולין נכונה לתמוך בנשק, כסף ודרכונים כדי לתת להצ"ח
[ההסתדרות הציונית החדשה] את האפשרות של עלייה גדולה לא"י." וולפגאנג
פון-וייזל, ממנהיגי המרכזיים של התנועה הרוויציונית, ב"ז'בוטינסקי בחזון
הדור", יוסף נדבה, הוצאת ספרים שלח, ע' 235.

הדים של המשך פעולתו של ז'בוטינסקי בגרמניה אחרי יסודה של ההסתדרות
הציונית החדשה מוצאים גם כן בזכרונות של בן-גוריון:

"שרתוק:.... אין לי מושג מפעולות נצא"ו [ראשי תיבות באידיש מההסתדרות
הציונית החדשה], על כל פנים לא קיבלתי ידיעות כאלה מלונדון. יש איזה
שמועות על פעולות הנצא"ו בברלין, על איזו "העברה" נפרדת, ... שמעתי
שז'בוטינסקי ברומא, מצד שני שמעתי שמכחישים את הדבר. יותר מזה איני
יודע." ישיבה מרכז מפא"י 15.10.35. זיכרונות, בן-גוריון, כרך שני, עם
עובד, ע' 475.
חזרה

4) ז'בוטינסקי מספר על ניסיונו להגן בקונגרס הציוני השישי, הראשון שהוא
השתתף בו בהיותו בן 22 שנים, על שיחתו של הרצל עם השר הרוסי הנחשב היוזם
של פוגרום קישינב: "אמנם הוסכם בין הצדדים שלא יגעו בעניין המסוכן הזה
מעל במת הקונגרס וגם אני ידעתי זאת; ואולם החלטתי כי עלי איננו חל
האיסור, מפני שניסיוני, נסיון עיתונאי ברוסיה היודע לכתוב על שאלה
"מסוכנת" מבלי להרגיז את הצנזורה, גם פה יעזרני להשתמט מאבני-הנגף ...
התחלתי להוכיח כי אין לערבב את שני המושגים אתיקה וטקטיקה - ומיד הרגישו
בפינה האופוזיציה למה התכוון בחור זה הבלתי ידוע לאיש, בעל הבלורית
שחורה ... והתחילו רועשים וצועקים: די! אין צורך עוד! בנשיאות קמה
מבוכה; הרצל בעצמו שהיה עסוק בחדר סמוך, שמע את הרעש, יצא בחיפזון על
הבמה ושאל את פי אחד הצירים: "מה זה? מה הוא אומר?" במקרה היה אותו הציר
דווקא הדוקטור וויצמן [מנהיג האופוזיציה המאורגנת להרצל תחת השם
"הפרקציה הציונית הדמוקרטית"], וענה לו בקיצור ובהחלט: "קוואטש"
(שטויות). אז נגש אלי הרצל מאחורי הדוכן ואמר: "זמנו נגמר", ואלו היו
המילים הראשונות והאחרונות שזכיתי לשמוע מפיו." ("ז'בו", ביוגרפיה של
זאב ז'בוטינסקי מאת שמואל כץ, דביר, 1993. ע' 40, כרך א.)
חזרה

5) חשש זה מתחזק ע"י מלותיו המזעזעות של חיים ויצמן בנאום משנת 1935:
"חושש אני שאנו מחליפים כיום את מושג הצלת היהודים במושג הגאולה...
כשאני שוקל בדעתי אם יכולים אנשים אלה [פליטים מגרמניה] להיכנס למסגרת
החיים שאנו בונים כאן...עלי לומר בגלוי:לא...הציונות היא חיי עולם,
והצלת אלפי יהודים אינה לגבי אלא חיי שעה". מאמר "אוטופיה הרסנית" מאת
דניאל דורון. "הארץ" 4.10.91

בסגנון דומה התבטא וייצמן בישיבת ועד הפועל הציוני משנת 1934 שבה נדון
בין היתר את אפשרות עלייתם ארצה של יהודי גרמניה יחד עם הונם ("תוכנית
העברה"): "...ההון הפרטי הוא חיי שעה; ההון הלאומי הוא חיי עולם."
זכרונות, כרך ב, ע' 86

הצורך והמטרה הפוליטיים של העליה הסלקטיבית מוסברים היטב ע"י כצנלסון
בישיבת מרכז מפא"י ב-18.7.34:

"כצנלסון:... 2. שהעליה לא תיהיה בידים פרטיות, אלא שתהיה עליה מכסימום
השפעה של העם העברי. 3. שתהיה בידינו אפשרות של סלקציה ביחס לחומר האנושי,
כדי שלא יבואו אלמנטים מהרסים. ... הרביזיוניסטים יוכלו עכשיו להתקשר עם
התאחדות האיכרים ולקבל עלייה רחבה מאוד." זכרונות, כרך ב', ע' 127.
חזרה

6) מישיבת הנהלת הסוכנות עם התאחדות עולי גרמניה 23.11.35. זכרונות, ע'
518

"ד'ר וייצמן מציין את חשיבות השעה הזאת. דעתו היא כדעת ק' בלומנפלד,
שאנו עומדים בפני ניסיון קשה. אם נסתתר תחת הדעה, שההסתדרות הציונית
אינה באה להציל מקטסטרופות ולא נעשה בתקופה זאת כל מה שאפשר לעשות, לא
יסלח לנו העם היהודי את הדבר. צדק ד'ר סנטור, כי שאלת ההגירה מגרמניה
ניתנת לפתרון ובאים בחשבון 200,000 איש מיהודי גרמניה לעליה. אינו רוצה
לנגוע כאן במצבם של יתר היהודים שיישארו בגרמניה. עליית 30,000 יהודים
מגרמניה לארץ ישראל [בשנים 1933-35] אינה דבר פחות ערך כלל, ואם בטמפו
זה יעלו 15,000-10,000 יהודי מגרמניה [לשנה], הרי נוכל לענות להיסטוריה,
שעשינו את כל האפשר." [דהיינו, התוכנית המקסימלית היתה להוציא 200.000
במשך 20-15 שנה ולהאשיר כ- 400,000 לגורלם המר.]

"מר גרינבוים ..... עלינו לסדר את עליית יהודי גרמניה לארץ-ישראל, אבל
צריך לקבוע גבולות, שאין לעבור עליהם, ואסור לנו לשמש גורם המפתח את
תעשית היטלר ולתת דוגמא לאחרים. הכל יתכן לעשות, אבל לא את הרחבת
הטרנספר [ההעברה] לאמריקה ולאנגליה."

[ניתן לפרש את המילים האלה בשתי צורות:

א) הוצאת של יותר מ- 10-15 אלף יהודים מגרמניה לשנה, יחד עם הונם בצורת
סחורות, היתה עוברת את כושר ספיגת סחורה גרמנית של השוק הפנימי בארץ
ודורשת מכירת סחורה גרמנית בשוקי העולם כגון אמריקה ואנגליה. דבר שנאסר
ע"י החלטה של הקונגרס הציוני י"ט ב-1935. החלטה זו, יחד עם ההחלטה שאסרה
את המשך המגעים של ז'בוטינסקי עם שלטונות גרמניה, שמה קץ לתקווה לבצע
עלייה מסיבית של יהודי גרמניה ע"י ההסתדרות הציונית והביאה את
ז'בוטינסקי לייסד אותה שנה את ההסתדרות הציונית החדשה.

ב) יכול להיות כאן רמז לתוכנית של אירגונים לא ציונים מאמריקה ואנגליה
להוציא את יהודי גרמניה עם הונם לכל מקום אפשרי בעולם. תוכנית שזכתה גם
היא להתנגדות נמרצת של בן-גוריון.]
חזרה

7) באותה ישיבה עם התאחדות עולי גרמניה, זכרונות, ע' 518

"מר אוסישקין: כולנו מבינים את הטרגדיה של היהדות הגרמנית, שלא היתה
כמוה מימי גלות ספרד. אבל עלינו לגשת לדבר באופן מעשי. האמת המרה היא,
שהמסובים כאן לא יוכלו להציל את היהדות הגרמנית מצרתה. ...במשך שלוש
שנים האחרונות .... באו מגרמניה 36,000 יהודים לארץ-ישראל, אולם בזה
היתה רק הצלה לאותם יהודים שעלו ולא ליהדות הגרמנית."

ובישיבת הנשיאות של ועד הפועל הציוני 29.12.1935. זכרונות, ע' 566

"אוסישקין מדגיש ... שאלת יהודי גרמניה תפסה גם היא מקום רב בישיבות,
אולם יש להצטער שעד עתה היה הויכוח בנידון זה רק תיאורטי בלבד, כי אנו
מחוסרי אונים".
חזרה

8) מהישיבה עם התאחדות עולי גרמניה, זכרונות, ע' 518

"מר קפלן אומר ....ששולל בהחלט את ההצעה של טרנספר עולמי, שאינו עשוי
לקדם את עניננו ואך יגרום לנו צרות."
"מר הופיין אמר ... ברם אם אנו מוציאים את הון יהודי גרמניה, הרי יש
לעשות זאת רק במידה שתצמח מזה תועלת לארץ ישראל, העולה לא יקבל את כספו
במזומן. הכסף יושקע בחברה להתישבות בארץ-ישראל, שתוציא אגרות חוב
הנושאות רווחים..."

"מר בן-גוריון אומר, שהשאלה העומדת לפנינו אינה רק איך לעזור לעליית
יהודי גרמניה. בפעם הראשונה בתולדות הציונות הועמדנו לפני מצב, שקיבוץ
יהודי שלם, אחד הקיבוצים היהודיים העשירים בעולם, הועמד לפני סכנה של
השמדת כל רכושו ועל ידי כך לנכונות להשקיע חלק גדול מהונו בארץ-ישראל.
איש אינו יודע כמה זמן - כמה שנים או אולי רק חדשים - נשאר להצלת ההון
היהודי בגרמניה או לכל הפחות חלק של ההון הזה, ותנועתנו תיתן את הדין
אם לא תעשה את המאמץ הגדול ביותר להציל במינימום של הזמן מכסימום של
רכוש יהודי למען ארץ-ישראל."

ובישיבת הנהלת הסוכנות 8.12.35. שם, ע' 533

"ד'ר רופין... מזמן המהפכה הנאצית, עלו לארץ ישראל כ-27,000 יהודים
מגרמניה, או כ-10,000 יהודים לשנה. יש לחשוב, שגם בעתיד אפשר יהיה
להכניס לארץ את אותו מספר יהודים [מגרמניה], בתנאי שהעברת הון מגרמניה
תמשך בגבולות הנוכחיים, כי על ידי כך מאפשרים להביא לארץ יחד עם בעלי
הון גם מספר רב של עולים מחוסרי אמצעים." [בשנת 1935 הובאו ארצה בנוסף
לכ-10,000 יהודים מגרמניה, כ-50,000 עולים נוספים, מספר שיא לימים
האלה, שכנראה עברו "הכשרה מרקסיסטית" והיו מתאימים "למסגרת החיים שאנו
בונים כאן", כפי שהתבטא וויצמן בהערה (5).]
חזרה

9) ז'בוטינסקי בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, בוורשה בשנת 1935:

"חיים אנו, כפי הנראה, על המפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגיטו
העולמי: בתקופה שמסורתנו קוראת לה 'ימות המשיח' או, לפחות, 'חבלי משיח'.
נוכח מפולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי מזוינת מכל הבחינות: מטרות
פעוטות, הסתדרויות ננסות, משטר של מכשולים בארץ ואפסות מדינית בציונות."
ז'בו, ע' 941.

כדאי לציין ש-713,000 השתתפו בבחירות לכנס היסוד של ההסתדרות הציונית
החדשה לאומת 635,000 בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט שהתכנס אותה שנה. (שם,
ע' 939).

הסבר אפשרי לעובדה הזו הינו שזכות ההשתתפות בהצבעות לקונגרס הציוני היתה
מותנה בקניית "השקל" שערכו הריאלי היה שונה במדינות שונות. בפולין, מאגר
ראשי של ציונים אחרי העלמותם מהזירה הציונית של יהודי ברית המועצות, מחירו
היה מעל ומעבר היכולת הכלכלית של רוב האוכלוסיה היהודית. אי-אפשר להמנע
מההרגשה שחוסר התחשבות של ההסתדרות הציונית (הישנה) בעובדה זו היתה קשורה
להיותו בפולין האחוז הגבוה ביותר של תומכי ז'בוטינסקי.

ודברי וויצמן בקונגרס הציוני הכ', אוגוסט 1937, על עדותו לוועדה המלכותית
הבריטית לארץ ישראל בדצמבר 1936:

"שישה מיליוני יהודים מחכים לעלייה; ... לגבי הדור שלנו אני מחלק את המספר
שש לשלושה; ודבר זה יעמיד אתכם על הטרגדיה התהומית של העם היהודי. שני
מיליוני צעירים העומדים על סף החיים שכבר איבדו את זכותם היסודית ביותר -
הזכות לעבודה - את שני המיליונים האלה אנו רוצים להציל! הזקנים יחיו או
שלא יחיו. הם כולם היו לאבק, אבק רוחני וכלכלי בעולם אכזרי ...שני
מיליונים ואולי אפילו פחות, המעטים [??] שייוותרו." ז'בו. ע' 976.

חזרה

10) מהישיבה עם התאחדות עולי גרמניה, זכרונות, ע' 518

"מר בלומנפלד [ציונים כללים א. מנציגי יהודי גרמניה] עומד על מצבם
הקטסטרופלי של יהודי גרמניה... בחוגים ידועים [בין יהודי גרמניה] נוצרה
ההרגשה, שאין ההסתדרות הציונית יכולה לעזור הרבה ליהודי גרמניה ....
אוספים כספים בסיסמה של עזרה ליהודי גרמניה, אבל את הכסף מוציאים למטרות
אחרות, ... דורש ששליש [!!] מכל הכספים הנכנסים במגביות העובדות
בסיסמאות של עזרה ליהודי גרמניה יוקצבו למחלקה ליישוב יהודי גרמניה,
נוסף ל-50% מכספי קרן היסוד בגרמניה. הוא סבור שאפשר למלא את הדרישות
האלה..."
חזרה

11) מתוך מכתב מבן-גוריון לסימון מרכס שבו מבטא את התנגדותו הנמרצת
לתוכנית העברת יהודי גרמניה עם הונם לכל מקום אפשרי בעולם. זכרונות, ע'
570.

"אתמול התחבטנו באיזון התקציב הדל שלנו, חסרים לנו אילו עשרת אלפים
פונטים, ואנו מקצצים פה אלף ושם אלפיים בשביל לישר את החשבון. והנה כאן
אנו שומעים בשורה על תוכניות של מיליונים ועל שמות גדולים - לורדים,
מיליונרים, מיניסטרי קבינט יהודים."
חזרה

12) באותה תקופה ניהל ז'בוטינסקי את המשא ומתן עם ממשלת אנגליה להקמת
את הלגיון היהודי שלחם במלחמת העולם הראשונה לצידם של בעלות הברית
והשתתף בכיבוש הארץ מידי הטורקים. שום דבר טבעי יותר מלתת לו את
ה"הצהרה" כהוקרה לתרומת היהודים לניצחון אנגליה במלחמה.
חזרה

13) דעתו של הרצל היתה אחרת:

"ועכשיו! אני סבור שהאנטישמים צודקים לחלוטין. ...זה יכול להיות
רעיון מצויין לצרף אנטישמים הגונים ומורשים אל מפרקי הנכסים [של
היהודים שיעלו ארצה].....האנטישמים יהיו ידידינו הנאמנים ביותר,
המדינות האנטישמיות - בעלות-בריתנו הטובות ביותר." יומן, ע' 116
חזרה


- * - * -


מהתחלת דרכו הציונית הרצל הבין שהאנטישמיות בזמנו, אותה אנטישמיות
שהביאה כמה עשרות שנים אחר כך להשמדת יהודי אירופה, היתה שונה במהותה
מהאנטישמיות הכרונית שליוותה את עם היהודי לכל אורך ההסטוריה. על
אף כל הטרגיות שבדבר, האנטישמיות בעבר היתה תופעה מקומית שהתבטאה
בפרעות ו/או גירוש ממקום אחד, יחד עם סבר פנים ידידותי והזמנה ליהודים
להשתקע ולתרום מיכולתם הכלכלית והתרבותית הגבוהה במקומות אחרים. הסיבה
לכך נבעה מהיות האנטישמיות בעבר פרי, מחד גיסא, התגובה הטבעית נגד הזר
והזרות, מחוזקת בקנאה לעשירים שעל אף שהיו מיעוט, היו בולטים בין
היהודים, מאוזנת בהבנה שמדובר בתגובה אי-רציונלית מגונה. ומאידך, מעמדות
תיאולוגיות מנוגדות בהתייחסותן ליהודים. מכאן, שלאנטישמיות הכרונית היה
חסר בסיס רציאונלי אוניברסלי שבכוחו לסכן את עצם קיומו של העם היהודי.
המצב השתנה עקב הנהירה למרקסיזם והתבלטותם של אינטלקטואלים יהודיים רבים
בהנהגתו, כאשר האמנציפציה העבירה אותם מהמשיחיות הדתית למשיחיות
החברתית. הסדר החברתי הקיים הרגיש את עצמו מאויים בעולם כולו ע"י "מלחמת
המעמדות" שהמרקסיזם הכריז לחסולם של המעמד הבורגני ושל כל הדתות. פחד
כלל עולמי זה, הוא זה שהוסיף בסיס רציונלי לרגשות האנטישמיים הקיימיים
משכבר הימים, והוליד את האנטישמיות החדשה וההרסנית של המאה ה-20. (1)

בשיחה שהתנהלה בין הרצל לשר הפנים הרוסי ויאצ'סלב ק' פלווה בפתח המאה
ה-20, לאחר פרעות קישינוב ב-1903, בולטים כל האלמנטים של הדרמה הנוראית
העומדת להתחולל. כמו בדרמה קלסית, האקדח הטעון, בצורה של "מלחמת
המעמדות", מופיע כבר במערכה הראשונה שהתרחשה בעשרות השנים האחרונות של
המאה הקודמת. במערכה האמצעית, שבה מתרחשת השיחה הנ"ל בין הרצל לבין השר
הרוסי, עמדות הגיבורים מוצגות בפני הצופה. השר הרוסי מודאג מהתסיסה
המהפכנית שבראשה בולטים היהודים והמאיימת בהרס של כל סידרי החברה
הרוסית. הרצל מצידו מודאג מהתוצאה הנוראית ליהודים, שהשכל הישר מחייב
מעצם הכרזת מלחמת חיסול כאשר העולם מזהה את המרקסיזם עם היהודים. וזה על
אף שהאחרונים ברובם ממשיכים להיות נאמנים לדתם ומהווים חלק מהבורגנות
המאויימת. (2)

המערכה האחרונה מתחילה כארבע עשרה שנים אחרי השיחה הנ"ל. לנין, טרוצקי
וסטלין משתלטים על רוסיה, ופותחים תקופה נוראית, חסרת תקדים בתולדות
האנושות. עשרות מיליוני בני אדם נרצחים בתחומי האימפריה הרוסית, תוך
כפיית האידיאולוגיה המרקסיסטית-אתאיסטית על יותר ממאה עמים, נוצרים,
מוסלמים ויהודים, שהיו בורגניים בדרך חייהם ודתיים באמונתם. בתגובה,
כפי שמרקס עצמו נבא, משטרים אנטי-מרקסיסטיים ואנטישמיים, ראקציונריים
בשפת המרקסיזם, קמים בעולם כולו, ובמיוחד במרכז-מזרח אירופה שבה
המדינות עם אוכלוסיה יהודית מרובה מרגישות את עצמן מאויימות מבחוץ
ומבפנים. משטרים אלה שואפים להיפטר מאזרחיהם היהודיים המהווים בדעתם
הסכנה הפנימית. אך העולם כולו, כולל מדינות אמריקה שעד ערב המהפכה
הרוסית קיבלו אותם בשמחה, נסגר כעת בפני המהגרים היהודיים, שבפעם
הראשונה בהיסטוריה אין להם לאן לברוח. המדינות הדמוקרטיות המערביות
תומכות במשטרים הריאקציונריים שקמו במרכז-במזרח אירופה בתקווה שיהוו
חומת הגנה ביניהן לבין האיום הסובייטי. אנגליה וצרפת מאפשרות לגרמניה
לההפך למעצמה צבאית תוך הפרת בוטה של הסכם ורסיי. מלחמת העולם השניה
הופכת לבלתי-נמנעת, ואיתה חיסולה של יהדות אירופה.

בשיחה הנ"ל ראוי לשים לב על אלמנט נוסף, שהיה אבן פינה בגישה הפוליטית
של הרצל. הוא אינו מנסה לשכנע את בן שיחו בחוסר צדק שבהאשמתו הכוללנית
נגד היהודים, דבר שהיה חסר כל תועלת. אלא, שלהפך מזה, הוא הציע לשר
הרוסי שותפות למציאת פתרון הוגן והומני לבעיה: הגירה מסיבית של היהודים
ל"מדינת היהודים" - שחרור עמי העולם מנוכחות היהודים, שבצדק או לא בצדק,
לא היתה רצויה להם, יחד עם שחרור היהודים מהגלות העויינת והמדכאה. שני
אלמנטים אלה מגישתו הפוליטית של הרצל אומצו ע"י ז'בוטינסקי. האחרון
הזהיר כבר בברן בשנת 1898, דהיינו 5 שנים לפני שיחתו של הרצל עם השר
הרוסי, על סכנת חיסול המרחפת מעל ראשי יהדות אירופה. ובין השנים
1921-38 ניהל שיחות עם ממשלות אנטישמיות שונות, כולל ממשלות גרמניה
הנאצית ופולין, שהביעו נכונות לשיתוף פעולה פוליטי למען פתרון ציוני של
בעית היהודים. (3)

שיחתו של הרצל עם השר הרוסי פלווה לא עברה בשקט. פלווה הצטייר בעיני
העולם כמוח המכוון של הפוגרום שאירע אותה שנה בקישינב, "עיר ההריגה"
בשירו המפורסם של ביאליק שבתרגומו לרוסית של ז'בוטינסקי הגיעה להמוני
יהודי רוסיה שהעברית לא הייתה שגורה בשפתם וזעזע אותם. בצל המאורע
הטרגי והשיחה ברוח של שותפות בלתי מובנת לרוב הצירים בין המנהיג
הנערץ לבין הרוצח האכזרי, התקיים הקונגרס הציוני השישי המפורסם שבו
הרצל ונורדאו הציעו את תוכנית אוגנדה כמקלט לילה ליהודי מזרח אירופה.
ז'בוטינסקי, שלא מילאו עדיין 23 שנים ושזה היה הקונגרס הציוני הראשון
שבו השתתף, הצטרף לאופוזיציה בעניין אוגנדה, אך תמך בהרצל ובהבנתו של
האנטישמיות החדשה של המאה ה-20 ושל הדרך להתמודד איתה. (4)

בניגוד לעמדתם הזו של הרצל וז'בוטינסקי, אנו קוראים בזכרונות בן-גוריון,
כרך ב', ע' 72, את תגובתו לנכונותם של שלטונות גרמניה הנאצית להפעיל לחץ
פוליטי על אנגליה כדי שתאפשר הגירה מסיבית של יהודי גרמניה לארץ ישראל:

" ...מי הן הממשלות הזרות, שנקבול לפניהן על ממשלת המנדט, ואשר ייאותו
להכריח את אנגליה למלא את התחייבויותיה כלפי העם העברי. שבלי הכרחה זו
לא יתמלאו? יש מדינות, הרוצות לטרוף את העם העברי ולהעבירו מן העולם;
המהן נבנה?".

נוכח עמדתו זו של בן-גוריון אי-אפשר להתעלם מהשאלה: באיזו מידה היא
הושפעה מהעובדה שהעלייה המסיבית של יהדות אירופה, על בורגניה, סוחריה,
דתיה, זונותיה וגנביה, היתה פוגעת במהותה של "החברה הצודקת"? חברה
שבנייתה התבססה על עלייה סלקטיבית של מועמדים שעברו "הכשרה" מתאימה,
והתאפשרה דווקא ע"י ההגבלות שממשלת המנדט גזרה עליה. (5)

בולטת בהעדרותה בזכרונותיו של בן-גוריון לשנים הגורליות 1933-35
תוכנית כלשהי של ההנהלה הציונית, בהנהגתם שלו ושל חיים ויצמן,
מציאותית או דימיונית, להצלת יהודי גרמניה ממצבם המיואש. תוכנית
"העברה", פרי השיחות של ארלוזורוב בגרמניה ב-1933 שהשיגו את הסכמתו של
היטלר ליציאת היהודים עם הונם בצורת סחורות, היתה מוגבלת בפרשנותם ל-10
עד 15 אלף עולים מגרמניה לשנה (6). ברור שבממדים אלה לא היתה יכולה
תוכנית זו להוות תקווה לכחצי מיליון יהודי גרמניה (7). סיבות ההגבלה
המוצהרות היו התנגדות להפיץ סחורה גרמנית בשווקי העולם בניגוד לחרם
שהוכרז עליה, והגבלת העלייה ע"י האנגלים. אך כפי שמשתמע מדבריו של חיים
ויצמן (המצוטטות בהערה 5) יהודי גרמניה לא נחשבו כמתאימים לחברה
המרקסיסטית שהשמאל הציוני רצה לבנות, ומכאן שלא היו רצויים אלא במספרים
קטנים ובמידה שכספם יעיל למטרה העיקרית (8).

מבלי להציע אלטרנטיבה אחרת בן-גוריון מתנגד בתוקף לשתי תוכניות הצלה
שהוצעו באותה תקופה גורלית: אחת ע"י ז'בוטינסקי, שהציעה עלייה מסיבית של
יהודי גרמניה תוך שימוש בלחץ בינלאומי, כולל ממשלות אנטישמיות, לשבירת
ההגבלות לעלייה של ממשלת המנדט. והשניה ע"י אירגונים לא ציוניים שביקשו
להוציא אותם לכל מקום אפשרי בעולם. תוכניתו של ז'בוטינסקי נדחתה ע"י
הקונגרס הציוני ב-1935 תוך איסור הרחבת השיווק של הסחורה הגרמנית מחוץ
לשוק המקומי, מה שהגביל את ממדי "העברה", ואיסור המשך השיחות של
ז'בוטינסקי עם ממשלות אנטישמיות. החלטות אלה שמו קץ לתקווה לבצע עלייה
מסיבית של יהודי אירופה ע"י ההסתדרות הציונית והביאה את ז'בוטינסקי
לייסד באותה שנה את ההסתדרות הציונית החדשה (9).

על התנגדותו של בן-גוריון לתוכנית הצלת יהודי גרמניה של הארגונים הלא
ציוניים, אפשר לקרוא במכתבו לסימון מרכס (זכרונות, ע' 570). קשה להבין
את זכותו המוסרית להתנגד לכל תוכנית הצלה, ציונית כמו לא-ציונית, בזמן
שהוא אינו מציע אלטרנטיבה כלשהי. ברור לכל שעלייתם ארצה של 10 או 15 אלף
יהודים בשנה מתוך קהילה של כחצי מיליון נפש שחרב ההשמדה תלוי מעל ראשם,
אינה יכולה להיחשב תוכנית הצלה. כל מנהיג אחראי לא יכול היה באותה שעה
קריטית לסמוך על תוכנית אחת והיה צריך לתמוך בכל האלטרנטיבות יחד. על אף
שלא הייתה לו תוכנית הצלה, בן-גוריון לא היסס להכריז על מגביות "להצלת
יהודי גרמניה". למטרה הזו היו מוכנים לתרום כל יהודי העולם - ציונים ולא
ציונים, ומגביות אלה הניבו סכומים גדולים בהרבה מהמגביות שפנו ליהודים
הציוניים המעטים שהיו אז. סכומים אלה שימשו ברובם למטרות אחרות (10),
ויחד עם ההון של העולים מגרמניה יצרו אחת התקופות של שגשוג כלכלי שכמותם
לא ידע הישוב בארץ מימיו. את התנגדותו של בן-גוריון לתוכנית הצלת יהודי
גרמניה תוך העברתם לכל ארץ מקלט אפשרית, אפשר להסביר רק, וכך משתמע
ממכתבו למרכס (11), מפחד פגיעתה במגביות אלה.

מכיוון שקשה להאשים את בן-גוריון ויתר מנהיגי הישוב בזדון, לא נשאר אלא
לזקוף את עמדתם להערכה מוטעית של חומרת המצב. מה שהיה ברור להרצל
ולז'בוטינסקי כבר בסוף המאה הקודמת, שהעם היהודי עומד מול אנטישמיות
מסוג חדש והרבה יותר מסוכנת מזו שהכיר לאורך כל הגלות, היה נסתר
מבן-גוריון ושותפיו אפילו כאשר הדרמה התקרבה לסופה המר. ברור הוא, שהכרה
בשוני של האנטישמיות החדשה היתה דורשת הכרה בסיבת השוני, דהיינו, בתגובה
ההגנתית והטבעית של העולם כולו מול האיום הטמון ב"מלחמת המעמדות". הכרה
זו הייתה גוררת אחריה את ההכרה בחלקם שלהם עצמם להווצרותה של אותה
האנטישמיות החדשה ושל האסון לעם היהודי שבא בעקבותיה, לאור תמיכתם
בלנין, טרוצקי וסטלין לפני, במהלך פשעיהם נגד האנושות, ואחריהם.

שלילת המציאות ע"י אלה שהיו בראש התנועה הציונית משנות השלושים והלאה
התבטאה גם כן בהסתרתם מעיני הציבור של אירועים היסטוריים קשורים בדרך זו
או אחרת עם השואה שהיו עלולים לעורר שאלות לגבי נבונות מדיניותם, כגון
ועידות סן רמו ואוויאן. הוועידה הבינלאומית שהתכנסה בסן רמו ב-1919 היתה
זו שנתנה את ההכרה הבינלאומית לזכויות העם היהודי על ארץ ישראל, ואת
המנדט לאנגליה להקים בה את הבית הלאומי היהודי. החלטה זו, שאושרה ע"י
חבר העמים בשנת 1922, היוותה את הבסיס הלגלי הבינלאומי למפעל הציוני,
ולהתערבות בינלאומית שתתבע מאנגליה את מילוי התחייבויות המנדט, כולל
פתיחת דלתות הארץ לעלייה מסיבית של היהודים הנרדפים.

הכרה בינלאומית זו הייתה בלי ספק אחד המאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה
של העם היהודי בין חורבן הבית לבין הקמת מדינת ישראל. למרות זאת, ההנהגה
הציונית, שהתנגדה להתערבות בינלאומית לטובת העלייה המסיבית, בחרה להצניע
אותה ולהבליט במקומה את "הצהרת בלפור". הצהרה זו לא היתה אלא מכתב משר
בממשלת אנגליה ליהודי לונדוני ממשפחת רוטשילד, חשוב בקהילתו אך נטול כל
ייצוג לאומי יהודי. בחירת דרך זו להביע את ה"הצהרה", בזמן שממשלת
אנגליה הייתה בקשר עם ויצמן וז'בוטינסקי (12), שהיו המנהיגים המרכזיים
של התנועה הציונית בימים אלה, מראה על הכוונה הברורה לתת ל"הצהרה" אופי
אנגלי פנימי וליטול ממנה כל סממן של התחייבות בינלאומית. בנוסף לזה,
הבטחות דומות שניתנו במקביל לערבים איזנו את ה"הצהרה". הסתרת ועידה סן
רמו והעמדה במקומה את הצהרת בלפור והרצון הטוב של אנגליה כבסיס למפעל
הציוני שירתה בלי ספק את האינטרס של אלה שהעדיפו עלייה סלקטיבית על עליה
המסיבית, והתנגדו לכל פעולה בינלאומית שתדרוש מאנגליה את פתיחת שערי
הארץ.

ביולי 1938 התכנסה ביוזמתו של רוזוולט ועידת אוויאן (צרפת) לדון במצבם
הקריטי של יהודי גרמניה שאליהם הצטרפו עכשיו גם יהודי אוסטריה. ועידה
זו, שבה קמו אחד-אחד נציגי כל המדינות הדמוקרטיות והכריזו על צערם העמוק
ועל דאגתם לגורלם של היהודים, אך יחד עם זאת על אי-יכולתם לקבלם בארצם,
מבטאת את השוני בין האנטישמיות של המאות הקודמות, לבין זו של המאה ה-20.
האירוניה שבדבר היא שיהודים אלה לא יכלו להתקבל בארץ בגלל שלא היו מספיק
מרקסיסטיים (הם לא היו מתאימים "למסגרת החיים שאנו בונים כאן". ראה הערה
5), ולא בארצות העולם בגלל שהיו ביניהם יותר מדי מרקסיסטים. גם ועידה זו
ומשמעותה נסתרו מעייני הציבור בארץ בל ישאלו שאלות, ומעט מאוד מצעירינו
שלמדו פרקים נרחבים על השואה שמעו עליה. האנטישמיות תוארה כשיגעון של
מטורפים צמאי דם (13), מה שמקשה להסביר את השינוי בעמדתן של המדינות
הדמוקרטיות שלפני שנים מעטות קיבלו את היהודים בשמחה.

 

כפייה


החברה הישראלית ירשה מהשלטון הטוטליטרי-מרקסיסטי ששלט בה בשלושים שנות
העצמאות הראשונות משטר כפייתי בכל תחומי החיים: כפיה חינוכית שמכריחה את
ההורים למסור, לפי מיטב המסורת של המשטרים החשוכים של המאה העשרים, את ילדיהם
למוסדות חינוך ממשלתיים (1), כפיה אינפורמטיבית המשלימה את החינוך הממלכתי בעיצוב האזרח הנכון, באמצעות המונופול הממשלתי על תחנות
הרדיו והטלוויזיה, המוסר לציבור את החדשות הנכונות מלוות בפירוש הנכון
של הפרשנים הנכונים; כפיה אומנותית הקובעת אילו הם המוסדות האומנותיים
שעל האזרח לקיימם מכספו, ירצה או לא, ע"י סובסידיות ממשלתיות. כפייה
צרכנית הקובעת ממי עלינו לקנות חשמל, מים, תחבורה, שרותי טלפון, תוצרת
חקלאית וכו', ולממן מכספנו, בנוסף לביזבוז הנובע מהעדרות תחרות חופשית,
את משכורותיהם המנופחות של עובדי המונופולים (2)כפיה בחיינו האישיים 
הקובעת איך, ובמידה מסוימת עם מי עלינו להתחתן, להיוולד, ולהקבר (3)
כפייה היא אונס, וכמו בכל אונס יש בה מי שנהנה ומי שסובל, וישנם גם כאלה
שהתרגלו אליה, ובדומה לבעלי-חיים שגדלו בכלובים ואינם יודעים חופש מהו,
אינם מרגישים אותה. אותן קבוצות הנהנות מכפייה אחת, משתתפות בהפגנות נגד
כפיות אחרות, קיימות או מדומות. לדוגמה, חברי להקת בת-שבע, הנהנים
מסובסידיה ממשלתית, יצאו בשצף קצף נגד מה שנראה להם כפייה דתית ופגיעה
בחופש האומנות, כאשר דתיים התנגדו שיכפו עליהם לראותם בבגדיהם החתונים.
האם בטוחים הם שבמשטר של חופש תחרות אומנותי היתה להקתם מתקיימת? האם לא
ידוע להם שאת לחמם הם מקבלים לא מכספם של אזרחים שנהנים מאומנותם
ומוכנים לשלם עבורה, אלא מכסף שנלקח מהציבור כולו בכפייה ובאיומי משפט
וכלא?

כפייה הינה הספורט הלאומי, ואין למצוא סקטור שאינו נהנה מלכפות על
אחרים, בו בזמן שהוא מתלונן על הכפייה המופעלת עליו. כל אחד מרגיש בטוח
בעצמו שמה שהוא כופה הינו כל כך חיובי וצודק שאי-אפשר לראות בו כפייה,
בזמן שמה שהשני כופה עליו הוא שרירותי ובלתי נסבל. לדוגמא, השרה לימור
לבנת פועלת לשחרר את הציבור ממונופול הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים שנכפה
עליו בימי השלטון הסוציאליסטי, והמהווה פגיעה חמורה בחופש העיתונות -
יסוד ובסיס לכל דמוקרטיה. אם היא תצליח במשימתה המבורכת, היא תרכוש מקום
מכובד בתולדות התפתחות הדמוקרטיה בארצנו. אך היא מעדיפה לראות כפיסגת
הקריירה הפוליטית שלה את כפיית ההימנון והדגל הציוני על הערבים והחרדים (4).
מרצ מצידה רואה את עצמה כנושאת הדגל ב"מלחמת התרבויות" (זכר 
ל"מלחמת המעמדות" שבה תמכו בעבר מנהיגיה ושהשאירה ברחבי העולם כרבע
מיליארד גוויות) ונושאת הדגל נגד הכפייה הדתית, אך רואה כמוצדקת את
כפיית המונופול התקשורתי שבו יש יצוג לתומכיה מעבר לכל פרופורציה.
החרדים מצידם מוכנים להגן בגופם ובנפשם נגד כל ניסיון לכפות על בניהם
שרות צבאי העלול להרחיקם מלימודי הקודש, או נגד כל כוונה להכריחם לראות
את להקת בת-שבע בתחתוניה. אך הם רואים כמוצדק את כפיית איסור אכילת חזיר
על כלל האוכלוסיה היהודית, לאסור את התחבורה הציבורית בשבתות ובחגים,
ולמנוע חופש דת מיהודים רפורמיים וקונסרווטיביים, ועוד, ועוד.

התנגדות לכפייה הדתית איננה התנגדות לכפייה אלא התנגדות לדת. מי שאינו
מתנגד לכפיה חינוכית ואינפורמטיבית, ז"א לחינוך ולטלוויזיה הממלכתיים,
כשהם לפי טעמו, אינו זכאי להתנגד להם כשהם יהיו, חס וחלילה, מכוונים
להחזרה בתשובה.

1) "המלצה להעמיד לדין 76 הורים מכרמי-יוסף, שהקימו מסגרת לימוד
פרטית" מאת אור קשתי וניקול קראו. "הארץ" 11.5.97
חזרה

2) בדצמבר 97 הייתה המשכורת הממוצעת של עובדי המונופולים החזקים כגון
חשמל ומים 11,393 שקלים בזמן שהשכר הממוצע בחינוך הגיע רק ל-4,531
שקלים ברוטו. "הארץ" 5.3.98
חזרה

3) אין בישראל אפשרות של נישואים מעורבים בין בני דתות שונות
חזרה

4) ראה כאן "כל בתי הספר בישראל יחויבו להניף את הדגל"
חזרה

 

התפתחות המשק ב-98

מהעתונות:

"אחריותם של ארבעה"


מאת נחמיה שטרסלר, עורך ראשי של המדור הכלכלי ב"הארץ", "הארץ", 23.1.98
הערה: הקטעים בסוגריים מרובעים [] שבתוך הקטעים במרכאות הן תוספות מעורך האתר.

"מהמקרה הפרטי הזה [ויסות מניות הבנקים, שהתמוטטותן היתה צפויה זמן
רב לפני שקרתה, אך לא נעשה דבר למנוע אותה] אפשר לנסח חוק כללי, חוק
הקטסטרופה: 'לעולם לא ימנע פוליטיקאי קטסטרופה עתידית על ידי יצירת
משבר קטן בהווה'. ויש לזכור: כשמדובר במשבר הקטן בהווה, זה משבר ודאי
ומיידי, אבל הקטסטרופה תתרחש רק בעתיד ולא ברור מתי. אם הפוליטיקאי
בר-מזל, ייתכן שתתרחש לאחר תום כהונתו."

"בשנה 96, כשחזר הליכוד לשלטון, ירש דן מרידור [ובעצם נתניהו] גירעון
מסוכן במאזן התשלומים. כשעלתה העבודה לשלטון, בשנת 92, ירשה מקודמתה
[הליכוד] מאזן תשלומים במצב טוב, עם גירעון סימלי בלבד. אבל בארבע
שנות כהונתה הלך הגרעון ותפח, הן עקב הסכמי שכר נדיבים [3 שנים של
כלכלת בחירות?], והן בשל אי-שליטה תקציבית."
.....................
"זה בדיוק מה שקרה באחרונה למדינות דרום-מזרח אסיה. קצב הצמיחה
בתאילנד, מלזיה, אינדונזיה, הפליפינים ודרום קוריאה היה מרשים. כך גם
קצב גידול הייצוא ....עקב כך גדל הייבוא, והגירעון במאזן התשלומים הלך
והחריף .... [והתוצאה] פשיטות רגל ומשבר קשה שמשמעותו היא ירידה חריפה
ברמת החיים, גידול באבטלה ואווירה קשה של מיתון וחוסר ודאות."

"ואצלנו, דן מרידור ויעקב נאמן [ובעצם נתניהו] קיצצו יחדיו עשרה
מיליארד שקל בתקציב, יעקב פרנקל שמר על ריבית גבוהה ....כל אחד מהם
ספג מנות גדושות של ביקורת [יחד עם בנימין נתניהו שנתן להם גיבוי מלא
ובלתי מתפשר]. שרי האוצר [וראש הממשלה] הואשמו בחוסר רגישות חברתית
...פרנקל הואשם באבטלה."

"אמנם כן, כל הארבעה תרמו להאטה במשק....אך כל הארבעה גם אחראים לכך
שמנעו בארץ את הקטסטרופה שהתרחשה על מדינות דרום-מזרח אסיה.....הם
יזמו משבר קטן בהווה, כדי למנוע קטסטרופה גדולה בעתיד."

סוף ציטוט
-------------------------
"ארבעת האחראיים"

MeridorFrankelNeemanNetaniahu
ארבעת האשמים שלא קיימו, כמו כל הפוליטיקאים על פי דעתו של
העורך הראשי של מדור הכלכלה ב"הארץ", את "חוק הקטסטרופה",
ובזה הוכיחו שהם פוליטיקאים מסוג חדש.
ואחד מהבלתי-אחראיים

Shohat

שהביאו את המשק על סף התהום

הערה: הגינות מחייבת לציין שבמאמרו של נחמיה שטרסלר האחראי הרביעי הינו, במקום
נתניהו, זאב אבלס, המפקח על הבנקים שאילץ אותם לעצור את מתן אשראי לקבלנים. עם
כל הכבוד שמגיע לאבלס על מילוי נאמן של תפקידו, שיתכן שהציל את כלכלת ישראל
ממשבר בנקאי מהסוג שקרה ביפן, הוא אינו מקובעי מדיניות. מאידך, האחראי מספר
אחד, לטוב או לרע, למדיניות הממשלה בכל תחומיה הינו ראש הממשלה. ובמקרה זה
במיוחד, מעורבותו של נתניהו במדיניות הכלכלית הייתה גורם מכריע. העובדה
ששטרסלר התעלם ממנו במאמרו אינה יכול אלא להיות, שמחד, ככלכלן מצטיין לא יכול
היה להתעלם מההשגים המרשימים של ממשלת נתניהו בכלכלה, ומאידך כאיש שמאל מובהק
היה קשה לו לבטא את שמו של האוייב המתועב.


--------------------
עברה שנה

בחודשים הראשונים של שנת 98 הופיע באתר זה המאמר "האם המשק במיתון?".
מאמר שנכתב על בסיס נתוני הלשכה המרכזית לסטטיטיקה (הלמ"ס), ובו
אנליזה של תהליך הריסון, ההבראה, והליברליזציה שעבר המשק החל ממחצית
השניה של 96 ועד סוף 1997. דהיינו, אותו תהליך של קיצוץ בתקציב,
צימצום הגרעונות בתקציב ובמאזן התשלומים, הפרטה, חיסול מונופולים
ופתיחת השוק לתחרות חופשית, שהציל את המשק הישראלי מהליכה בעקבות שווקי
דרום-מזרח אסיה בהתמוטטותם, שאליו מתייחס העורך הכלכלי של "הארץ".
כתוצאת לוואי בלתי נמנעת של הריסון בתקציב, יחד עם ההשפעה על הסחר
הבינלאומי של ההתמוטטויות בשרשרת בדרום-מזרח אסיה ושל המשבר הכלכלי
ביפן, האבטלה גדלה מ-6.7% בסוף 96 ל-7.7% בסוף 97. גידול זה של 1% (!!)
במספר הבלתי מועסקים, נוצל ע"י מקהלת האווזים של הטלוויזיה, הרדיו
והעתונים, כולל כותרות "הארץ", כדי לפתוח במסע של האשמות ושקרים נגד
מדיניות הליברליזציה הכלכלית, המוטעת והחסרת רגישות חברתית של ממשלת
הליכוד, לפי טענתם.
בסוף 1998 פורסמה ע"י הלמ"ס דו"ח ארעי לשנת 1998 מבוסס על נתוני
החודשים ספטמבר-אוקטובר. דו"ח זה הינו הוכחה חד-משמעית לגבי נכונות של
מדיניות הליברליזציה הכלכלית, ולגבי הפוטנציאל העצום החבוי במשק הפרטי
הישראלי. משק שכל מה שדרוש לו הינו שלטון שיבין שתפקידו אינו לנהל את
המשק, אלא רק לא להפריע יותר מדי להתפתחותו. אך מדיניות הליברליזציה,
ההפרטה וביטול המונופולים מהווה סכנה ממשית, בין היתר, למונופול על שוק
הפרסומות ול"אגרה" הנגבית מהציבור בכפייה, שמממנים את משכורותיהם
המנופחות ואת מספרם המיותר של אווזי המקהלה האינפורמטיבית. ברור להם
שביטול המונופול של העתונות המשודרת יביא להגברת התחרות בשוק הפרסומות
תוך נגיסה עמוקה גם בנתח של העתונות הכתובה. ומכאן שהעתונות הכתובה
והמשודרת גם יחד לוחמות בלי לברור באמצעים נגד מדיניות הליברליזציה.
ואינן מהססות לזייף ביודעין את המציאות הכלכלית של המשק ולמעול
בתפקידה המחייב אינפורמציה מדוייקת ואובייקטיבית.

אך הביטול המתוכנן של מונופול הרדיו והטלוויזיה, בנוסף להיותו חלק
מתהליך הליברליזציה הכללי של השוק, מהווה צעד הכרחי לקראת כינון משטר
דמוקרטי אמיתי, שאינו יכול להתקיים בלי חופש עתונות. במלחמתה על
שמירתה של פריבילגית הבילעדיות באחד השווקים השופעים כספים ביותר,
העתונות הכתובה והמשודרת פוגעת בחופש העתונות, שהוא המאפיין העיקרי
המבדיל בין הדמוקרטיה המערבית לבין "הדמוקרטיות העממיות" של מזרח
אירופה וסין. עמדתן של המפלגות ביחס לחופש העתונות, דהיינו, ביחס
לביטול המונופול של הרדיו והטלוויזיה, הינה אבן הבוחן של מהותן
האמיתית. לא מספיק שמפלגות השמאל משתדלות להתנער מאחריותן לכשלון
הנחרץ של הכלכלה המרקסיסטית, ומתמיכתן במשטרים הרצחניים של לנין,
טרוצקי, סטלין, מאו, וכו'. לא מספיק גמגומן על תמיכתן, הפתאומית
ומהפה אל החוץ, בשוק החופשי. הן חייבות להוכיח ששינו את דרכן
בתמיכתן ובמעשיהן בתחום הליברליזציה.

כדי להבין את הבעייתיות של הכלכלה הישראלית יש לקחת בחשבון שכל תוצר
"ישראלי", יהיה זה תפוזים, ביצים או אפילו פוספטים מהנגב או אשלג מים
המלח, דורש ליצירתו דלק, חומרי גלם וציוד מתוצרת חוץ. מכאן שכל הרחבת
היצור ה"מקומי" דורשת הרחבת הייבוא, והרחבה מקבילה של הייצוא שישלם
בעדו. מאפיין זה של המשק הישראלי, המבדיל אותו מרוב המשקים התעשייתיים
האחרים שהינם בעלי משאבי חומרי גלם מגוונים, עושה אותו רגיש במיוחד
למצבי הרוח של הסחר הבינלאומי. סחר שנפגע נמרצות מהתמוטטות שווקי מזרח
דרום אסיה ומזרח אירופה, המלווה במשבר עמוק ביפן ואמריקה דרומית.

השג עצום למשק הפרטי הישראלי ולמדיניות הליברליזציה הממשלתית הוא,
שלמרות המצב המעורער של הסחר הבינלאומי, הייצוא התרחב עד כדי הצטמקות
הגירעון במאזן התשלומים מ-5.3 מיליארד דולר בחודשים ינואר-ספטמבר 96,
ל-3.3, ו-2.3 בתקופות המקבילות בשנים 97 ו-98, בהתאמה. ובנוסף, כיסה
בו-זמנית את הרחבת הייבוא הדרושה לעליית הייצור התעשייתי ב-5%,
מ-116.1 באוקטובר 97 ל-121.9 מיליארד דולר באוקטובר 98 (1), ולהרחבת
הצריכה הפרטית ב-3.2% (גידול בצריכה הפרטית לנפש ב-0.9% פלוס גידול
האוכלוסיה ב-2.3%)(2). חשוב לציין שהשג זה אינו תוצאה מפעולה ישירה של
הממשלה, אלא מצמצום מעורבותה הביורוקרטית, שחרור השוק המוניטרי, הפרטת
חברות ממשלתיות, ביטול מונופולים, ופתיחת השוק לתחרות חופשית. באופן
כללי, ההצלחה הכלכלית נובעת מירידתם של השלטונות מיהירותם לחשוב שעליהם
לנהל את הכלכלה. יהירות שאיפיינה את הממשלות הסוציאליסטיות
והפוסט-סוציאליסטיות ששלטו בארץ תקופות ארוכות מדי.

טענה שיקרית ומגמתית שנשמעת תכופות מפי הפרשנים הכלכליים של העתונות
הכתובה והמשודרת, היא שהירידה בתוצר הלאומי לנפש, שהייתה כ-0.4% ב-98,
מבטאת ירידה ברמת החיים של האוכלוסיה. האמת היא שהפרמטר הכלכלי המודד
את רמת החיים, כפי שהוצאותיה מבטאות את רמת החיים של משפחה, הינו
הצריכה הפרטית לנפש שעלתה ב-0.9% ב-98. עובדה ידועה לכל מקבלי משכורת
כפרשנים כלכליים, היא שהתוצר הלאומי מורכב משני סעיפים, המשכורות
והרווחים. נכון הוא שבמצב נורמלי, שבו שני סעיפי התוצר מתפתחים או
מצטמקים באופן פחות או יותר אחיד, יכול השינוי בתוצר הלאומי לנפש
לציין שינוי ברמת החיים. אך ברור, וידוע לכל הפרשנים הכלכליים הראויים
לתואר זה, שזה אינו המקרה של המשק הישראלי בשנים האחרונות. ההפך הוא
הנכון, בשנתיים האחרונות עלתה המשכורת הממוצעת למשרה בקצב שנתי של
2.4% (3), בו-בזמן שסעיף הרווחים הצטמצם בעשרות אחוזים. הירידה
ברווחים, שמקורה בנגיסה העמוקה בם של הריבית הגבוהה והשער הנמוך של
הדולר זה שנים רבות, הינה כמעט נטולת השפעה על רמת החיים הנוכחית של
רוב האזרחים החיים ממשכורתם. אך נכון הוא, שהיא מתבטאת בירידה בהשקעות
העלולה להשפיע על הרמת החיים בעתיד.

בין ההתפתחויות הכלכליות החשובות המשתקפות מנתוני הלמ"ס, יש לציין
שגידול התוצר בכ-1.9% (4) הושג תוך גידול של רק 0.5% בכלל שעות העבודה
במשק. נתון זה שמשמעותו הינה התייעלות של 1.4% בתוצר לשעת עבודה, מבטא
את פוטנציאל הצמיחה לנפש. ההתייעלות הממוצעת במשך שלוש השנים אחרונות
הייתה 1.8%, שיחד עם גידול ממוצע של האוכלוסיה של 2.4% מראה על
פוטנציאל צמיחה שנתית אמיתית של 4.2%. רק בשנת 96 הושגה בפועל הצמיחה
הפוטנציאלית, ועוד שבשנים 98-97 הצטברה צמיחה פוטנציאלית שלא מוצתה בסך
של כ-4%. את חוסר היכולת של המשק הישראלי לממש את פוטנציאל הצמיחה
בשנתיים האחרונות, יש לייחס לתלותו הרבה בייצוא בתקופה שהסחר
הבינלאומי נפגע מהתמוטטות כמחצית שווקי העולם. פוטנציאל צמיחה זה שלא
התממש ב-98-97 אינו אבוד, והוא יופיע בצמיחה של השנים הבאות כאשר תנאי
הסחר הבינלאומי יאפשרו לנצלו.(5)

כל צמיחה מעבר להתייעלות פלוס גידול כח אדם במשק, שאינה נובעת ממימוש
צמיחה פוטנציאלית שהצטברה משנים קודמות, אינה אלא צמיחה מלאכותית
המבוססת בהכרח, מאחר שאי-אפשר לייצור יש מאין, על גירעון במאזן
התשלומים. דהיינו, על יבוא סחורות ממדינות אחרות מבלי לשלם בעדם עם
יצוא של סחורות מתוצרת הארץ - חוב שהולך ומתנפח עד להתמוטטות
הסופית. זה מה שקרה במדינות דרום-מזרח אסיה, מזרח אירופה ועומד בפתח
בדרום אמריקה. וזה מה שהיה עומד להיות גורלנו אילולא החלפת המשמרות
בשלטון, ופעולתם הנמרצת של ארבעת האחראיים. ארבעה פוליטיקאים מסוג
אחר, שלא נמנעו מלהפר את "חוק הקטסטרופה" של הפוליטיקאים המוכרים
לעורך הכלכלי הראשי של "הארץ". פוליטיקאים שלא היססו לעשות את הדבר
הנכון, תוך התעלמות מהמחיר הפוליטי של עליית האבטלה באחוז אחד או
שניים, המנוצל באופן ציני ע"י ממשיכי הדרך של רבין ושוחט. בינתיים, יש
לציין, האבטלה ירדה באופן רצוף במשך ארבעת החודשים יולי-אוקטובר 98,
וחזרה כמעט לרמתה באוקטובר 97. (6)

נתון נוסף המאשר שהכלכלה נמצאת בדרך הנכונה, הינו הגידול בשיעור שנתי
של 7% במלאי ההון למועסק במשך שלוש שנים האחרונות, וזאת אחרי תקופה
ארוכה של קיפאון מוחלט לאורך העשור 95-85. יעול אמיתי בייצור הינו
בעיקר תולדה של שלושה גורמים:

א) ממעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה של תעשיה ומסחר. תהליך זה מלווה את
המדינה לאורך כל שנות קיומה.

ב) צמצום האבטלה הסמויה המרוכזת במיוחד במונופולים, בביורוקרטיה
ובחברות הממשלתיות. תהליך שנמצא בשלביו הראשונים, והינו תוצאה של
ביטול מונופולים, פתיחת השוק לתחרות הבינלאומית, הפרטה, וקיצוץ בתקציב
המדינה.

ג) החלפת עבודת אדם בעבודת מכונות - כדוגמת החלפת המחרשה החד-סכינית,
שנסחבה ע"י חמור ואשת האיכר, במחרשה הרב-סכינית הנסחבת ע"י טרקטור.
תהליך שדורש הגברת מלאי ההון למועסק, ונדחף בשנים האחרונות ע"י הצורך
של התעשיה המקומית להתאים את עצמה לסטנדרטים בינלאומיים, הן כדי
להתמודד בבית עם התחרות של הייבוא, והן כדי לנצל את האפשרויות
האינסופיות של השווקים העולמיים (7).

הערות:

(1) היצור התעשייתי עלה ב-5% ב-10/98 לגבי החודש המקביל 10/97 (חיים
ביאור 24.12.98)

"מנתוני הלמ"ס על מאזן התשלומים בינואר-ספטמבר 98 עולה שהירידה
הגדולה בהשקעות חוץ נרשמה ברבעון השלישי עקב המשבר ברוסיה. בעקבות
משבר זה חל מפנה בתנועת ההון הבינלאומי, והוא החל לצאת המשווקים
המתעוררים, ובכלל זה מישראל. ...בינואר-ספטמבר 1998 הסתכם הגירעון
בחשבון השוטף ב-2.3 מיליארד דולר, לעומת 3.3 מיליארד דולר בתקופה
המקבילה ב-97" (ממוטי בסוק, "הארץ" 24.12.98) [ו-5.268 מיליארד דולר
בתקופה המקבילה ב-96]
חזרה

(2) "הצריכה הפרטית לנפש עלתה ב-98 ב-0.9% אחרי עליה של 1.6% ב-97"
(יורם גביזון, "הארץ", 31.12.98)
חזרה

(3) "השכר הממוצע ברוטו עלה ב-2.4% ברבעון השלישי לעומת התקופה
המקבילה
ב-97 בהגיע בסוף ספטמבר 98 ל-6,088 שקל." [אחרי עלייה דומה ב-1997]
(מוטי בסוק, "הארץ", 4.12.98)
חזרה

(4) "שעות העבודה של המועסקים עלו ב-96 ב-2.7%, ב-97 עלו ב-1.4% בלבד
וב-98 כמעט שלא השתנו - עליה של 0.5%. ...ב-96 צמח התוצר ...ב-4.7%
[ז"א התיעלות של 2% בתוצר לשעת עבודה], ב-97 העלייה בתמ"ג הצטמקה
בכ-50% ל-2.4% [שוב התיעלות של 2%] וב-98 צמח התמ"ג רק ב-1.9%
[התייעלות של 1.4%] ....באוצר , בבנק ישראל ובגופי המחקר הכלכליים
מעריכים כי פוטנציאל הצמיחה השנתי של ישראל הוא כ-5% [דהיינו התייעלות
ממוצעת של 1.8% פלוס גידול האוכלוסיה ממוצע של 2.43%]". (מוטי בסוק,
"הארץ",31.12.98)
חזרה

(5) "אוכלוסיית ישראל גדלה ב-96 ו-97 ב-2.5% כל שנה. ב-98 העלייה
הייתה מתונה מעט יותר, 2.3% [2.43% בממוצע לשנה]. כוח העבודה האזרחי
גדל ב-96 ב-2.2%, ב-97 ב-2.5% וב-98 ב-3% [2.33% בממוצע לשנה. ז"א
בממוצעת קרובה מאוד לממוצעת גידול האוכלוסיה] אחוז המועסקים, שעלה
ב-96 ב-2.4% וב-97% ב-1.4%, עלה ב-98 ב-1.9% [נתון אחרון זה לא מתאים
לנתון שמסר ב-22.12.98 יורם גביזון באותו עתון ומפי הלמ"ס, שהאבטלה
מינואר לאוקטובר 98 ירדה מ-8.5% ל-8.3%, ונראה מחושב ע"י מחבר המאמר
לפי טענתו שבמשך 98 האבטלה תגדל ב-1%,דבר שהיה נראה נכון לפי הנתונים
של הלמ"ס עד יוני 98,] (מוטי בסוק, "הארץ" 31.12.98)
חזרה

(6) "האבטלה, 6.7% מכוח העבודה האזרחי בישראל, שהם 138 אלף נשים
וגברים, היו מובטלים ב-96. כעבור שנה צמחה האבטלה ל-7.7%, ומספר
המובטלים גדל ל- 172 אלף, ב-98 נרשם גידול נוסף במספר המובטלים - שוב
בשיעור של 1% - ל-8.7% [נכון למרץ 98, נשאר קבוע עד יוני וירד באופן
רצוף במשך 4 חודשים עד 8.3% באוקטובר 98. האם מוטי בסוק לא קורא את
הארץ? או המגמתיות בוגדת בו?] מספר המובטלים מגיע ל-198 אלף [צריך
לומר 189 אלף בהתאם לנתוני הלמ"ס]." (מוטי בסוק, "הארץ" 31.12.98)

"שיעור האבטלה ירד באוקטובר 98 ל-8.3% בהשוואה ל-8.4% בספטמבר ו-8.2%
באוקטובר 97. שיעור הבלתי מועסקים ירד באוקטובר 98 זה החודש הרביעי
ברציפות." (יורם גביזון 22.12.98) [דהיינו חזרה לרמה שהייתה בחודש
המקביל ב-97 תוך הבדל של רק 0.1%. התקשורת עברה בשתיקה יחסית את ירידה
באבטלה, בניגוד לתרועה, ששון ושמחה שליוו את עלייתה]

אחוז מובטלים

unemployment

חודשים ינואר-אוקטובר שנות 97 (כחול) ו-98 (אדום) ("הארץ", 22.12.98)
חזרה
(7) "למרות הירידה בהשקעות במשק בשנתיים האחרונות, ממשיך מלאי ההון
למועסק לעלות בקצב שנתי של 7%" ("הארץ", 12.11.98. גרף ממקור משרד
האוצר שמראה עלייה זו בשנים 98-96 אחרי קיפאון מוחלט בעשור 85 -95)
חזרה

 

 

ממשנתו הליברלית של ז'בוטינסקי -- נאום-בכורה


כבר בגיל 18, בנאומו הציוני הראשון בשלהי המאה 19, הזהיר ז'בוטינסקי את
קהלו על ליל ברתולומיו הכללי המצפה לעם היהודי בגלות. לא היה זה חזון נבואי
מושרה ע"י התגלות אלוהית. הוא, כמו הרצל ואנשי רוח אחרים שחוננו בראיית
המציאות, הבחין במהלך רוח המתפתח בעמי אירופה, והבין את גודל הסכנה האורבת
לעם היהודי מהתבלטותם של צעירים יהודים כה רבים בשורות המהפכניות. מהבלתי
נמנע היה שבורגנות העולם כולו, שעליה הוכרזה מלחמת חיסול, "מלחמת המעמדות",
תגיב בכל כוחה הרב. והעם היהודי המפוזר והנטול הגנה, המזוהה בצדק או שלא
בצדק כמקור האיום הקיומי עליה, יהיה הקורבן. ראיית הנולד, כפועל יוצא
מהבחנה חדה של המציאות, איפיינה את ז'בוטינסקי גם כן בתפיסתו המוקדמת של
הסכנה שהאידיולוגיה המרקסיסטית מהווה לאנושות כולה.

בנאומו הבכורה הציוני, ז'בוטינסקי התוודה כי על סוציאליזם הוא לא יודע
מספיק כדי להביע את דעתו. אך רק כעבור שלוש שנים, אחרי שקרא את הוגי דעות
מרקסיסטים, אנרכיסטים, וליברלים, הוא כבר ידע בדיוק איפה הוא עומד. באותה
ראיית המציאות, המתלכדת עם ראיית הנולד, הוא תיאר 16 שנים לפני עלייתם של
המרקסיסטים לשלטון ברוסיה, את אופי שלטונם הרודני והרצחני העתידי להיות,
כאילו הדברים היו קורים לפני עיניו.

בהרצאתו הליברלית הראשונה, בנוכחות קהל שהיה מרקסיסטי ברובו, ועויין כלפיו,
פרש ז'בוטינסקי את משנתו הליברלית:

"בשבילי, כמו בשביל כל אוהבי חופש, אין תל-נמלים או מושבה של דבורים יכולים
לשמש דוגמה לאנושות. משטר קולקטיביסטי, המשעבד את אישיות הפרט, אינו עדיף
על משטר של פיאודליזם או אוטוקרטיה. 'השיוויון והצדק' של משטר כזה יהיו
מבוססים על ייצור, חלוקה וצריכה מאורגנים -- שאת כולם יתאם השלטון; ואם
מישהו לא יסתגל לארגון הזה, תנחת עליו ידו הכבדה של אותו שלטון, או שיתלו
אותו על עץ -- בשם השיוויון והצדק. לא: אלף פעמים צדק באקונין כשאמר למארקס
שאם יצליחו הפועלים להקים את המשטר החדש שמארקס מטיף לו יהיה זה שלטון-
עריצות לא פחות מקודמו. אולם האינדיבידואליזם ברית לו עם השוויון האמיתי.
כל היחידים שווים; ואם יהיו אשר יפלו בצד הדרך במצעד אל הקידמה, חייבת
החברה לעזור להם לעמוד על רגליהם".

מול צעקות הקהל הנרגז, שמנחה האירוע ניסה לשוא להשתיק, המשיך ז'בוטינסקי
בפנייה ישירה לתוקפיו:

"אני מכבד את באקונין ואת קרופוטקין -- שאותם, כמובן, לא קראתם מעולם --
אבל אינני אנרכיסט: אני מודה בצורך בשלטון ממלכתי. אך ההבדל ביני לביניכם
הוא, שלגבי אותו שלטון הוא בבחינת בית-משפט עליון, העומד מעל למפלגות,
קבוצות ואישים, ואינו מתערב בחיים הכלכליים, הציבוריים והפרטיים של האזרחים
כל עוד אין פוגעים בחירותו של איש -- ואילו בעיניכם, אותו שלטון הוא אלתו
של השוטר, ואותה אלה נבדלת משאר אלות במובן זה שאתם תניפו אותה ...בעיניכם,
המטרה מצדיקה את האמצעים, ולכן הכל מותר. בעיניכם, מלחמת-המעמדות היא רעיון
מקודש, אפילו יוליך לשפיכות-דמים. גם כוהני-המולך האמינו כי אלוהים זקוק
לדם ולא יאמר די. אתם מאמינים כי דמעות הן הדרך הטובה ביותר לאמת ולצדק.
אתם מרוממים את הפועל כמו שפעם רוממו בני-האדם את הפיאודליזם. בלי שום סיבה
של ממש, אתם מייחסים לו את כל התכונות האנושיות החיוביות, ולכל מי שאינו
פועל -- את כל התכונות הרעות. בעיני, הפועלים כמוהם ככל אדם, וכאשר ייעשו
הם השליטים יבשר היום ההוא נסיגה של החברה ושל האנושות; כי האישיות היוצרת
תושפל ותירמס." (שמואל כץ, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, הוצאה דביר, כרך א,
ע' 34)

כל האלמנטים של הליברליזם הקלאסי נמצאים כאן: הגבלת תפקידו של השלטון שמחוץ
תחום פעולתו הוא, כתנאי ראשון להבטחת חירותו של האזרח, "להתערב בחיים
הכלכליים, הציבוריים והפרטיים של האזרחים כל עוד אין פוגעים בחירותו של
איש". שלטון החוק במקום שלטון האדם: השלטון הליברלי הוא "בבחינת בית-משפט
עליון". דהיינו, מופקד רק על שמירת הסדר, ומוגבל להפעלתו של החוק. השיוויון
הליברלי הינו שיוויון של יחידים השונים ביניהם באינדיבידואליות שלהם,
להבדיל מהשיוויון הקולקטיביסטי שהינו השיוויון של "תל-הנמלים או מושבה של
דבורים". שיוויון קולקטיביסטי שהתבטא בארץ ב'קולקטיביות הרעיונית' (1) של
הקיבוצים שהתפרקו בשנות החמישים מחוסר יכולת להמשיך לחיות יחד, אלה שכבר
התפקחו לגבי אישיותו האמיתית של סטלין עם אלה שעדיין האמינו בו. ובימינו
אנו ב'אני מאמין של העם כולו' שבמשנתו של נשיא בית המשפט העליון השופט
אהרון ברק (ראה החוק הוא על הכל.) אחריותו של כל אחד על עצמו ועל
משפחתו שהינה פועל יוצא של החופש; אחראיות שכוללת בה את סכנת הכישלון
האינדיבידואלי, אך מרחיקה את סכנת הכשלון הקולקטיבי -- הרעב והעוני
ההמוני, שהיו והינם חלקן של כל החברות הקולקטיביסטיות. ואם כתוצאה
מהאחריות האינדיבידואלית יהיו כאלה "שיפלו בצד הדרך במצעד אל הקידמה",
האחווה מחייבת את החברה לבוא לעזרתם. אחווה שהיא מיסודות הטבע האנושי בלי
הבדל בין המעמדות ("הפועלים כמוהם ככל אדם"), ואינה צריכה להכפות ע"י
השלטונות כדי שתפעל ביעילות ששום מוסד ביורוקרטי מסוגל להתחרות בה.

יתכן שבזמן תיאורו הנבואי על מה שהיה אמור להתרחש 16 שנים אחר כך במדינה
המרקסיסטית הראשונה, היה נגד עיניו הסיפור התנכי על יוסף. סיפור שהינו
הטיעון הליברלי, נגד התערבותה הפטרונלית של הממשלה בכלכלה, העתיק ביותר
בתולדות העולם המערבי. מסופר בו על מצב קיצוני מבחינת הצורך, לכאורה הכרחי,
להתערבות ממשלתית לטובת העם. יוסף, איש נבון ומחונן בידיעת משמעותם של
החלומות ובחוכמת שלטון, מפרש חלומו של פרעה כהזהרת אלוהים על שבע שנות רעב
שיבואו אחרי שבע שנות שפע. הפתרון ההגיוני להצלתו של העם מידי מוות מרעב
אינו יכול להיות אלא לאסוף את עודף היבול משנות השפע לשימושו בשנות המחסור.
ומי אם לא הממשלה יכול למלא תפקיד חיוני זה? איזו ממשלה הדואגת על רווחת
העם יכולה להשאר בחיבוק ידיים מול סכנה נוראית לעם?.

כל הסיפור התנכי מכוון לכאורה להלל את חוכמתו של יוסף שהגיע כה מהר מלהיות
עבד כלוא בכלא המצרי למעמד משנה לפרעה ואדון כל הארץ. אך התורה אינה מסתירה
את הסוף המר שהביא לעם המצרי את התערבותו של השלטון שהפכה אותם מבני
חורין לעבדים: "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אותנו ואת אדמתנו
בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ... ויקן יוסף את כל אדמת מצרים
לפרעה....ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (מז, יט -
כא).


1) משפטים בין מרכאות כפולות הם ציטטות מנאומו של ז'בוטינסקי, ואלה בין
מרכאות יחידות הן מובאות ממקורות אחרים.
חזרה

To the top of the page - - - - חזרה לתוכן - - - - Home Page

Saturday the 19th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©