סיבות האי-אימון במערכת הצדק

חצי הכוס המלא


(להדגשת הקטעים שהם צטטה מהעתון ועל אחריותו, ולהבדילם מאלה שהם פרי
עטי, בנוסף שהם מובאים בין מרכאות, הם גם מופיעים בהדגשה).

מעטות הן בישראל ההזדמנויות שבהן אנו שומעים או קוראים דעות המשקפות את
יסודות המחשבה הליברלית הקלסית. לצערנו, דורות חונכו בעמנו בעקרונות
הפילוסופיה המרקסיסטית-טוטליטרית, ועל אף שתורת הכלכלה המרקסיסטית התמוטטה
וכולם עברו היום לתמוך בכלכלת השוק החופשי, מכל בחינה אחרת, ובמיוחד
במושגי הפילוסופיה המשפטית, אנו עדיין שרויים עמוק בטוטליטריזם. מכאן
שדבריה של פרופ' רות גביזון בראיון יוצא דופן ב"הארץ", מורגשים כמו רוח
מרעננת ביום של חמסין.


מהעתונות:

"דבר ראש האופוזיציה"

 

"בראיון מיוחד היא יוצאת בהתקפה חסרת תקדים נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק
המגננת על עצמה, עיוורת לרקב שפשה בה, משתיקה את מבקריה, נוקטת מדיניות של
איפה ואיפה, מושפעת מהתקשורת ופולשת לתחומים לא לה. גביזון מודעת למחיר,
אבל קצה בטיוח."
מאת ארי שביט. מוסף הארץ. 11.12.99

פרופ' רות גביזון, נשיאת האגודה לזכויות האזרח שהיתה בין מיסדיה. חברה
וועדות צדוק ושמגר. פרופ' לקתדרה לזכויות האדם באוניברסיטה בירושלים,
עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. אומרת בראיון:

"אני חושבת שלא יכול להיות שמערכת שלגמרי סובלנית וסלחנית כלפי התבטאויות
חריפות ביותר כלפי אנשים בתפקידים רגישים כמו ראש ממשלה ושרים, נהיית כל
כך רגישה להשפעה האפשרית לכל ביטוי ביקורתי הנוגע אליה. זה דבר שעל פניו
מעורר חשד, כי מערכת שמגנה על עצמה היא מערכת שחשודה בעיני הציבור."

"נוצרה איזו רטוריקה שיוצרת את התחושה שכל מי שמבקר את בית המשפט הוא
אויבו של שלטון החוק."
"רגישות", קוראת לזה הפרופ' גביזון, שהינו ביטוי עדין מדי לתיאור תגובות
נטולות רסן כמו זאת של יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון, כפי שמתוארת
במאמר מאת דורון גולן בידיעות אחרונות, שעליו הוקדש מאמר באתר זה (1).

"היום נעשה בארץ שימוש מבלבל ברטוריקה של דמוקרטיה ושל שלטון החוק כדי
למנוע דיאלוג חוקתי פתוח בין הכנסת לבית המשפט ובין הציבור לבית המשפט
בחיינו. כאשר כל טענה נגד בית המשפט מתוייגת כעקיפת בג"ץ או ככוחניות
פוליטית או כאיום על שלטון החוק דיאלוג כזה לא מתקיים. ובלי דיאלוג כזה
אין הליך דמוקרטי תקין."
העתונות הכתובה והמשודרת התאחדה ליצירת אווירה הגורסת שלהיות ישראל "מדינת
חוק" דורש את הסכמתם האוטומטית של האזרחים עם פסיקות הדין של השופטים. אין
דבר יותר רחוק מהאמת. זכותו של כל אזרח, להסכים או לא להסכים עם השופטים
בפסיקותיהם, בדיוק כמו זכותם המלאה, ובלתי ניתנת לעירעור, להסכים או לא
להסכים עם מעשיהם והחלטותיהם של כל יתר ממלאי תפקידים שלטוניים. לצערנו
אין בישראל, ועל זה מתייחסת בהמשך פרופ' גביזון, המנגנון הפוליטי המאפשר
לאזרח לבטא את הסכמתו או את אי-הסכמתו עם פעילותם של השופטים.

מה שדרוש כדי להיות ישראל, או כל מדינה אחרת, מדינת חוק, איננה דרישה
מופנית בעיקרה לאזרחים, אלא הדרישה לשליטים, ובמיוחד לשופטים, להיות
כפופים לחוק. במקרה השופטים, כפיפותם לחוק חייבת להיות עד כדי כך שפסיקתם
תהיה בלתי תלויה באישיותו, עקרונותיו ואמונותיו של השופט (2).
"לא יכול להיות שיאמרו לנו שכאשר מישהו רוצה למנות יועץ משפטי לממשלה
ומדבר על כך עם החברים שלו זו השחתה של המערכת, בעוד שכאשר מישהו רוצה
לחקור אויב שלו ומספר על כך לידיד שלו זה בסדר. זהו סטנדרט כפול שאי אפשר
לשאת אותו, שעורר את התחושה שמשהו כאן מאוד לא תקין."

הסטנדרט הכפול החמור ביותר הוא זה שקיים בין מה שמותר לתביע לבין מה שמותר
להגנה. למשטרה מותר להפעיל לחץ על החשודים ועל העדים, הכולל עצירתם,
איומים, ושאלות המכוונות את הנחקרים לתשובות מפלילות, והחוזרות על עצמן
בצורות שונות במשך שעות רבות, כדי לבלבלם. מותר לה אפילו להציע שוחד בצורה
של הקלת בעונש לחשוד אחד בתמורה לעדות המפלילה חשוד אחר. כל זה בזמן
שהחשוד נעצר במטרה המוצהרת למנוע ממנו כל אפשרות של מגע עם עדים
פוטנציאליים של ההגנה. מערכת הצדק המעוניינת בהוצאת האמת לאור יותר מאשר
בהרשעה של החשוד, צריכה להיות מעוניינת בקשר חופשי בין עדים וחשודים למטרת
אימות וריענון זכרונות, כדי למנוע שתעתועי הזיכרון יגרמו עיוותי דין. אך
כל מגע בין עדי ההגנה נחשב ל"תיאום עדויות" והינו אסור ומסוכן לחשוד
ולעדים.

"חוסר הנחת נובע מהתחושה שלצד הקצבת משאבים לפרשות דרעי עומדת סלחנות שקשה
להסביר אותה כלפי מידע שלכאורה מפליל אנשים בעמדות לא פחות חשובות במעשים
לא פחות חמורים ואולי יותר" ... "מה שמטריד הוא התחושה שיש במערכת אלמנט
של רדיפה"
צודקת פרופ' גביזון שמערכת הצדק "חשודה בעיני הציבור". אך מהראיון,
המתייחס במיוחד לאספקטים הפוליטיים של הבעיה, מקבלים את הרושם המטעה
שהאי-אימון במערכת הצדק הינו חלקו של הימין, הדתיים והמזרחיים. וזה
לחלוטין אינו נכון, ואינני בטוח שזו דעתה של פרופ' גביזון. כמו שנוכיח
בחלק השני של מאמר,ב"חצי הכוס הריק", האי-אימון במערכת הינו נחלת חלקם של
הציבור כולו, והוא מבוסס בעובדות רבות ומצערות שנוגעות לבטחון האישי של כל
תושב ולא רק לעיניין ההפלייה הפוליטית, העדתית או הדתית (בין דתים
וחילונים).
"בית המשפט העליון שלנו ... [כאן באות מילות שבח למערכת המשפטית ולשופטים
שממתיקות את הביקורת] ... הוא שונה מאוד מבית המשפט הישן שהיה הרבה יותר
עניו, שיחס הרבה יותר כבוד לסמכות ולאוטונומיה של הרשויות הפוליטיות
הנבחרות, שהאמין שיש גבול לשפיטות ושחשב שתפקידו להיות סמכות משפטית-
מקצועית עליונה ולא טריבונל של רפורמטורים חברתיים ומורי מוסר. אני באופן
אישי העדפתי את גישתו של בית המשפט הישן."

"כאשר אתה מאמין שיש בחבית תפוח אחד רקוב או שנייים אתה רגוע" ... "אבל
כאשר מתקבל הרושם שהתפוחים הרקובים נהפכו לחלק מהמערכת..."
יכול להיות שזאת הפיסקה היחידה שהמאמר מתיחס לפרופ' גביזון, ושאיני נוטה
להסכים איתה, ועד כדי כך, שאינני מאמין שהמרואיינת התכוונה למשמעות המלווה
את הביטוי החריף הזה. כמו הפרופ' גביזון גם אני אינני חושב שיש סיבה כלשהי
להתיחס לשופטים, או לכל סקטור אחר, רמה מוסרית גבוהה מזאת של כלל
האוכלוסיה. ואינני חושב שיש במערכת הצדק יותר "תפוחים רקובים" מאשר בכל
סקטור אחר. הבעיה נמצאת בפילוסופיה הפוליטית-משפטית של המשטר, ולא ברמה
המוסרית של ממלאי התפקידים. טבע האדם הינו נתון שאין לנו שליטה עליו,
וחוכמת הפילוסופיה הפוליטית-משפטית של הליברליזם הקלסי נובעת מזה שהיא
לוקחת בחשבון את הטבע האנושי בלי אשליות (3). אך גם מבלי להתכחש לאלמנטים
החיוביים שלו.

גישה זו של השלמת עם הטבע האנושי של השליטים נמצאת, כבר 300 שנה לפני
הספירה, בספרו של אריסטו, המהווה יחד עם התנ"ך את הבסיס הקדמון של
הפילוסופיה הפוליטית של הליברליזם הקלסי:

"מכאן שמי שמציע שלטון החוק יכול להחשב כמי שמציע שלטון של אלוהים ושל
התבונה בלבד, אבל מי שמציע שלטון האדם מוסיף אלמנט של בהמיות; בגלל
שהתשוקה הינה חיה פראית, והתאווה משחיתה את שכלם של השליטים, אפילו כאשר
הם הטובים מבני אדם. החוק הינה תבונה לא מושפעת על ידי התשוקה ... אפילו
אם אנשים מסויימים הינם טובים לשלטון, הם חייבים להיות רק שומרים ומשרתים
של החוק" (Aristotle. Politics, III, XVI).

הבעיה נובעת בעיקרה מחוסר הרגל של המערכת לעבוד בכפיפות הדוקה לחוק עד כדי
להיות השופטים אלמנטים פסיבים, מוגבלים בתפקידם להיות פה לחוק, כפי שדורש
מונטסקייה (4). מהרגע ששופט, או פרקליט(ת) המדינה, מרגיש שתפקידו דורש
ממנו ומרשה לו להיות יותר מאשר מכשיר פסיבי של החוק, קצרה הדרך להפליות
ועיוותי הצדק. זה אמת במיוחד כאשר משרתי הצדק מרגישים את עצמם כמחנכי העם,
מטיפי מוסר, "קובעי את אני-מאמין של העם כולו" כפי שרואה את תפקידו אהרון
ברק נשיא בית המשפט העליון (5), או- "טריבונל של רפורמטורים חברתיים ומורי
מוסר" כפי שמציינת, בצדק רב, פרופ' גביזון.
"הדפוס של singling out, של רדיפת צדק סלקטיבית, הוא לפי דעתי בראש
ובראשונה אשמת התקשורת"
בעיית התקשורת אינה מצטמצמת לגבולות המערכת המשפטית והינה אחת הבעיות
המרכזיות של המשטר הפוליטי בארץ, שמייסדיו היו שבויים באידיאולוגיה
המרקסיסטית. מבחינת העדר חופש תקשורתי אנו נמצאים באותה קטגוריה יחד עם
סין עממית וברית המועצות של העבר. דהיינו, נטולי חופש עתונות, שבלעדו אין
טעם לדמוקרטיה. הרדיו והטלוויזיה, שהם אמצעי התיקשורת ההמוניים הראשונים
במעלה, הינם מונופול ממשלתי, אך בלי מנגנון המאפשר את החלפת הצוות כאשר
השלטון מתחלף. צוות שיש לו, כמו במערכת המשפטית, בצבא ובמערכות אחרות,
תפקיד מרכזי בקבלתו וקידומו של דור ההמשך. כתוצאה מזה, גם הטלוויזיה
והרדיו הם מונופול של "האליטה ישנה", שכפי שפרופ' גביזון מציינת לגבי
מערכת המשפט, "הופך את המערכת למין כת סגורה, אחידה למדי, אשר בעצם מנציחה
את עצמה."
"אני גם לא חושבת שתפקיד בית המשפט להיות הסמכות המוסרית העליונה בחברה.
לא לשם כך הוא מונה וגם לא ברור שיש לו המיומנות לכך. השופטים בישראל אינם
נבחרים על סמך האנטגריטי שלהם או הקוד האתי שלהם ... הם נבחרים על סמך
יכולתם המקצועית כמשפטנים. אין שום דבר בהכשרה שלהם שמקנה להם את הזכות,
הסמכות או היכולת להיות קובעי הלכות מוסר."
מקור ההרגל להכנסת דברי מוסר בהקדמות להכרעת הדין ולגזירת העונש אינו
סטייה מיוחדת של מערכת המשפט הישראלית. היא נובעת מעקרונות הפילוסופיה
הפוליטית הטוטליטרית המתאפיינת בשאיפתה לחנך את העם בהתאם לעקרונותיה
המוסריים והאידיאולוגיים. עקרונות שבאמונתה ראויים להיות נכסי צאן-ברזל של
העם כולו, ושלפי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק על מערכת המשפטית לקבוע
אותם.

למטרת הנחיית עקרונות וערכים אלה, המשטרים הטוטליטרים שואפים למונופול על
מוסדות החינוך ועל אמצעי תיקשורת המוניים (6). הפרדוקס הוא שהיום נציגי
האליטה הישנה קוראים לזה חינוך "לדמוקרטיה", תוך התעלמות משתי עובדות
יסודיות:

א) אין דמוקרטיה ראויה לשמה מבלי חופש עיתונות וחופש חינוך. אלא, אם
מתכוונים לדמוקרטיה העממית של ברית המועצות וסין עממית, שאליה שאפו וחלמו
אותן "אליטות הישנות" בעבר הלא רחוק.

ב) דמוקרטיה אינה סובלת התערבות ממשלתית בחינוך. שהינו תחום בלעדי של
ההורים (7).
"הפרדוקס הוא שדווקא כאשר בית המשפט מתיימר להיות סמכות מוסרית עליונה הוא
פוגע בלגיטימיות שלו כסמכות משפטית עליונה."
פוגע בסמכות המשפטית בגלל שפוגע באוביקטיביות של המשפט. אוביקטיביות הינה
התכונה להיות בלתי תלוי באדם. חוק מנוסח היטב הינו מכשיר אוביקטיבי,
חיצוני לשופט, במיוחד אם הוא משתמש בכללי פירוש קבועים בחוק שמגבילים את
חופש פרשנות, ושהינם יסוד מיומנות השפיטה. לעומת זאת, מוסר ועקרונות הם
אישיים, פנימיים של השופט וסוביקטיביים ביסודם.

החוסר אוביקטיביות של המשפט בישראל הוא אחת הסיבות שמביאות למצבים מביכים
שבם מתוך שלושה שופטי בית המשפט העליון, שלמדו באותה אוניברסיטה, מאותם
ספרים, עם אותם מרצים, שייכים לאותה אליטה חברתית-תרבותית, ולכאורה שופטים
לפי אותה מערכת חוקים ועל בסיס אותן ראיות, לא שניים מהם מסכימים על האשמה
של הנאשם. בשביל אחד מהם הוא חף מפשע, בשביל השני הוא אשם באונס, ולפי
השלישי הוא אשם ברצח ובאונס. והנורא מכל, שמצב כזה אינו מדליק אור אדום של
אפשרות סבירה של טעות בשפיטה, והנאשם נשלח לכלא בהאשמת אונס, לפי העקרון
ה"דמוקרטי" שהרוב קובע. אם זה אינו ביזוי של השופט שקבע שהוא חף מפשע,
ושדעתו אינו נחשב אפילו כמקור סביר לספק, אינני יודע ביזיון מהו.

ברור שבמצב כזה אף אזרח לא יכול להרגיש בטוח שכל עולמו לא יהרס ביום בהיר
אחד, בלי עוון בכפו, בפרודיה משפטית קפקאית.
"הדבר הזה חמור במיוחד אצלנו כיוון שבשעה שהמערכת הפוליטית והציבורית עברה
דמוקרטיזציה ונפתחה לכוחות החדשים של המזרחיים והמסורתיים ואפילו הערבים,
המערכת המשפטית נשארה טהורה למדי מבחינת האליטות הישנות. ...במובן מסוים
המערכת הזאת משמשת כמפלט אחרון לאלמנטים של האליטות הישנות המרגישים
שהמוסד היחיד שנותר עדיין בשליטתם ומייצג את ערכיהם הוא בית המשפט."

"זה יוצר מן קולקטיוויות רעיונית. ואני לא אוהבת קולקטיוויות רעיונית בכלל
וקולקטיוויות רעיונית משפטית בפרט."
מאפיין עיקרי של כל האידיאולוגיות הטוטליטריות הנו דרישתן מכל האלמנטים
החיוביים של החברה, דהיינו, מאלה שהינם שותפים לאידיאולוגיה "הנכונה",
להתגייס לחינוכו של העם. וזאת למטרת יצירתה של "הקולקטיביות הרעיונית",
(או של "האני-מאמין של העם כולו", לפי גרסתו של אהרון ברק, נשיא בית המשפט
העליון). מוסדות ההשכלה, מהפעוטון ועד האוניברסיטה, חייבים לדעתן להיות
בראש ובראשונה מוסדות חינוכיים (8), ולא "בתי חרושת לתעודות וציונים".
יצירות אומנות שאין בהן אלמנטים חינוכיים נקראות "דקדנטיות". ובה אווירה
הזו, גם השופטים נקראים למלא תפקידם החינוכי.
"אצלנו לעומת זאת, אין חוקה מגובשת, אין תהליך ממושך [של גיבוש סמכויות
בית משפט העליון] ואין שופטים המייצגים את כלל החברה או מכהנים לפרק זמן
מוגבל. כך שנוצר מצב שבו בית משפט אשר בעצם ממנה את עצמו יוצר את החוקה
ע"י פרשנות שהוא נותן לחוקי היסוד מבלי שיונהגו אצלנו כל מנגנוני הבקרה
שקיימים בארצות אחרות."

"קודם כל קיימת בעיה בעניין מינוי השופטים. הרי בשום מקום בעולם אין מצב
כזה שבו לשופטים יש שליטה על תהליך מינוי השופטים" ... "זה הופך את המערכת
למין כת סגורה, אחידה למדי, אשר בעצם מנציחה את עצמה."
בעית הכתות הסגורות אשר מנציחות את עצמן אינה בלעדית למערכת המשפט. היא
קיימת גם כן במסגרות אחרות, כמו, בין היתר, בעתונות, ובצבא. האחרונה הינה
המסוכנת ביותר, מאחר שהצבא הינו הכוח החזק ביותר בכל מדינות העולם. שהוא
יתפוס או לא את השלטון תלוי בנסיבות משתנות ובמאפיינים של הצבא ושל המשטר.
על נשלה את עצמנו, שלנו זה לא יכול לקרות. אחד המאפיינים החשובים של הצבא
הקובעים מידת הסכנה של תפיסת השלטון על ידו הינה ההומוגניות הפוליטית של
הקצינות הגבוהה. ומאפיינים חשובים של משטר דמוקרטי יציב הוא העומק והיושר
של הדמוקרטיה בו. בכל הפרמטרים האלה אנו נכשלים. עלינו לקחת בחשבון את
המילים השופעות חוכמה ממונטסקיה: "אין צורך בהרבה אנטגריטי כדי שמונרכיה
תחזיק מעמד. אבל במדינה דמוקרטית חייב להיות יושר. כאשר רפובליקה הינה
מושחתת היא אבודה."

כוח הפוליטיקאי, שאתמול היה סתם אחד מן העם, והיום, הודות להפרש של כמה
קולות, נהפך לשליט, הינו רק מוסרי. מכאן שכל פגיעה בבסיס המוסרי של
שלטונו, כגון השגת קולות ע"י דמגוגיה או הטבות לתומכיו, עלול למוטט את
המשטר. מאחר שהכוח האמיתי נמצא בידי הצבא, כל מה שדרוש כדי שיוכל להפעיל
אותו, הוא הומוגניות פוליטית בפיקוד. כדי למדוד את מידת ההומוגניות הזאת
בצה"ל מספיק לערוך רשימה השוואתית של כמה רמטכ"לים לשעבר התחברו אחרי
שיחרורם מהצבא למפא"י על דורותיה ושמותיה, כמה למפ"מ, לליברלים, למפד"ל,
ולליכוד. את המספרים האלה, שאפשר לשקללם ע"י חלוקתם במספר המושבים של כל
אחת המפלגות בכנסת, יתנו את פרמטר הפוליטיזציה של הצבא.

פרמטר הפוליטיזציה של הצבא, כמו כן הומוגניות פוליטית או סקטורל של פקידות
ממשלתית, עתונות, וכו', הינם גם כן פרמטרים של "עומק", או חוסר עומק,
הדמוקרטיה במדינה. פרמטר אחר, ראשון בחשיבותו, של "עומק" הדמוקרטיה הינו
מידת קיומן של החרויות הפוליטיות היסודיות, כגון חופש הביטוי, הדורש חופש
עתונות כתובה ומשודרת מוחלט. קיומם של אמצעי תקשורת ממשלתיים מצד אחד,
ואמצעי תקשורת "פירטיים" מצד שני, הינו מסימני הכר של המשטרים האפלים
ביותר.
[על השאלת המראיין:] "את עצמך משלמת מחיר על כך שאת מבקרת את בית המשפט?
[ענתה פרופ' גביזון] כן. להשמעת דעה לא שגרתית יש בקהילה הזו מחיר. גם אם
זו דעה מנומקת ומקצועית המושמעת בצורה מכובדת."
הפחד של האנשים להתבטא בחופשיות, אפילו בשורות האקדמיות העליונות, והשימוש
המוגזם והסלקטיבי של חוקים נגד "הסתה", הינם ביטויים אחרים של חוסר העומק
של הדמוקרטיה הישראלית.

אם אנו מחברים יחד את מידת הפוליטיזציה של הצבא עם חולשותיה של הדםוקרטיה
הישראלית, יש לנו סיבה טובה להיות מודאגים.
"לפעמים אומרים לי שאני נאיבית. שאי-אפשר לקדם תהליכים מסוימים בלי מידה
של פטרנליזם. שהעם בעצמו לא יכול להגיע מתוך עצמו למתכונת מדינית-חוקתית
נאורה וליברלית. ולכן אמצעים של השתקה ומחטפים הם אמצעים לגיטימיים
והכרחיים. עד נקודה מסויימת אני מוכנה לקבל את הטיעון הזה (sic). אבל אני
חושבת שהגענו היום למצב שבו הפטרנליזם הנאור הזה הוא מסוכן, מפני שעושים
בו שימוש כדי להצניע מהלכים שחשוב שיועלו לדיון ציבורי גלוי".

"אני רוצה בית משפט שהוא גם חזק וגם עניו, שלא מהסס לפסוק נגד השלטון
ולהגן על זכויות האדם, אבל גם בית משפט שער למגבלותיו. בית המשפט הנוכחי
נראה לי לפעמים כבית משפט מעט שחצני. השיטה שבית המשפט מנהיג מזכירה
לפעמים את השיטה של המלך הפילוסוף, של זה שמודיע לאזרחים מלמעלה מה צריכים
להיות ערכיהם. וזה דבר קשה מאוד מבחינה דמוקרטית."
אני מאמין, או רוצה להאמין, שפרופ' גביזון אומרת רק בצורה רטורית ולמטרה
לבטלו בהמשך, שהיא מוכנה לקבל "עד נקודה מסויימת" את הטיעון "שאי-אפשר
לקדם תהליכים מסוימים בלי מידה של פטרנליזם. שהעם בעצמו לא יכול להגיע
מתוך עצמו למתכונת מדינית-חוקתית נאורה וליברלית. ולכן אמצעים של השתקה
ומחטפים הם אמצעים לגיטימיים והכרחיים." טיעון זה הינו הבסיס האידיאולוגי
של כל הדיקטטורות. הוא הינו והיה מסוכן היום ובכל הזמנים ובכל המקומות,
ומקורו במגלומניה האופיינית של כל הדיקטטורים, מצילי האומה.

 

-----------------------
הערות:

(1) ראה באתר זה את המאמר:

על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים

"על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים"
"היכולה הביקורת למערכת המשפטית ולאמצעי התקשורת הממלכתיים להוות סכנה
לאושיות הדמוקרטיה "הליברלית"?

חזרה

(2) "למרות שבתי-המשפט לא חייבים להיות קבועים, המשפט חייב להיות קבוע;
וזאת במידה כזו שיהיה תמיד בהתאם לאות של החוק. איפה שהמשפט יהיה תלוי
בדעה הפרטית של השופט, האנשים יחיו בחברה שבה לא יהיה ידוע להם מהן בדיוק
חובותיהם." (Montesquieu, The Spirit of the Laws., i, XI, 6)

ראה באתר זה:

מבוא מקוון לליברליזם הקלאסי - פרק 5, סעיף 2 "עונש"

חזרה

(3) ראה באתר זה:

מבוא מקוון לליברליזם הקלאסי - פרק 4, סעיף 4 "חופש"

חזרה

(4) "אבל כפי שאנחנו כבר אמרנו, השופטים של המדינה הם לא יותר מאשר הפה
המבטא את המילים של החוק, יצורים פסיביים בלבד, לא מסוגלים למתן את כוחו
או את חומרתו" (Montes. ib., i, XI, 6)

"והריחו ביראת יהוה ולא-למראה עיניו ישפוט ולא-למשמע אזניו יוכיח" (ישעיה,
יא: 3)

ראה באתר זה:

מבוא מקוון לליברליזם הקלאסי - פרק 4, סעיף 9, "צדק"

חזרה

(5) ראה באתר זה:

http://liberal.org.il/index.php/
החוק הוא מעל הכל

חזרה

(6) ראה באתר זה את המאמר:

http://www.liberal.org.il/hebrew/hebrew8.html#COER
כפייה

חזרה

(7) "אני חושב שברור הוא, שחינוך צריך להיות ממוין בקטגוריה האחרונה,
דהיינו, בין הדברים שבם לממשלה אין הזכות להתערב." יוסף פריסטלי
(Joseph Priestley) (1733-1804). מדען אנגלי, פילוסוף פוליטי, כומר, מגלה
החמצן, ואחד ממייסדי הליברליזם המודרני. ב-"מסה בעקרונות הראשונים של
השלטון ובטבע של החופש הפוליטי, האזרחי והדתי" (1771).

"השלטון הרפובליקני הוא זה שבו דרוש כל הפוטנציאל של החינוך ... אבל הדרך
הבטוח ביותר להעניק אותו לילדים הוא דוגמת ההורים"
(Montesquieu, "The Spirit of the Laws", i, II, 5)

ראה באתר זה:

http://www.liberal.org.il/hebrew/perek4.html#RESTRICTION
מבוא מקוון לליברליזם הקלאסי - פרק IV סעיף 5

חזרה

(8) "אבל הם בלבלו את ההוראה עם החינוך ... אתה יכול לחנך עצים [לתת להם
את הצורה שאתה רוצה] אבל רק יצורים רציונלים אפשר ללמד"
(בסיס ונקודות התחלה לארגון הפוליטי של הרפובליקה הארגנטינית
Juan Bautista Alberdi 1852)
חזרה

 

---------

החצי הכוס הריק

דברים שפרופ' גביזון לא אמרה (בכתבה הנ"ל)

מהעתונות:
"כך גם בעניין הביקורת הרבה על הרשעה המסתמכת רק על הודאת הנאשם, שלא
הובילה לשינוי בדין הקיים. בישראל אפשר לשלוח אדם למאסר עולם גם אם אין
בדל של ראיה המעידה על אשמתו, פרט להודאה שהוצאה ממנו בחדר החקירות של
המשטרה בלי נוכחות עורך דין. הרשעה כזאת יכולה להינתן גם ברוב דעות"
("קדושת הדין הפלילי", מאת אמנון רובינשטיין, "הארץ", ע' ב1, 2.7.00)
צודקת פרופ' גביזון על העובדה המצערת שאין בעם אימון במערכת הצדק.
אי-אימון שכולל גם, בנוסף לבית המשפט, את המשטרה והפרקליטות. אך הסיבה
העיקרית אינה הניתוק התרבותי-דתי, פוליטי, ואתני בין כמחצית הציבור
הישראלי לבין האליטה השולטת במערכת המשפטית. וגם לו הרגשת האפליה והרדיפה
הנובעת ממנה. הבעיה היא יותר עמוקה, ואני מוכן להסתכן ולומר, שקשה היום
למצוא את היהודי, האשכנזי, החילוני והשמאלני שיחד עם הדרדרות אימונו
באידיאולוגיה המרקסיסטית והתעוררות מודעותו בזכויות והצרכים
האינדיבידואליים שלו, לא הדרדרה גם כן אמונתו במערכת הצדק.

מקור הבעיה נמצא עמוק בפילוסופיה המשפטית הנגזרת מהפילוסופיה הפוליטית
המרקסיסטית הממוקדת בחברה ובטובתה, ולא ביחיד ובזכויותיו. פילוסופיה
פוליטית שרואה כחובתה של הממשלה לפעול לטובת הכלל, במקום להגבילה למספר
מצומצם של תפקידים ספציפים שמטבעם אינם יכולים להתבצע על ידי היוזמה
הפרטית (1). תפקידים שעל השלטונות לקיימם בכפיפות הדוקה לחוק ותוך כיבוד
זכויות הפרט, ולא רק לפי הבנתם הם של מידת התועלת שתצמח לחברה.

לטובת החברה הוא שלא תישאר עבירה מבלי שיימצא וייענש "עבריין". וזאת כדי
שעונשו ישמש הרתעה לעבריינים אחרים, ויציל דרך זו קורבנות פוטנציאליים
רבים. הרעיון שעומד מאחורי עמדה זו, הוא שמותר לגרום סבל לאדם אחד כדי
למנוע סבל מרבים, ולמטרה הזאת אינו עושה הבדל עקרוני אם הקורבן היחיד הינו
באמת אשם או לא. בשני המקרים מדובר על הקרבת יחיד לטובת רבים. מכאן
שהשופטים בישראל, ובמדינות מסויימות אחרות, אינם נרתעים מלומר בפה מלא,
שחומרת העונש נגזרת מהצורך להרתעה.

אך האמת היא, שברוב המקרים העבריינות נובעת מהתנאים הסוציאליים שבו גדל
העבריין, או מהיותו הוא עצמו בעבר קורבן של פשעים שנעשו עליו על ידי
יחידים, או על ידי החברה עצמה. כדוגמת התגובה העבריינית של הרב משולם
וחסידיו על היעלמותם של ילדי תימן, ועל התעלמות ממנה של אותה מערכת הצדק
שהפעילה עליו וחסידיו עונש מרתיע. לפי חז"ל סדום ועמורה נחרבו לא בגלל
הפשעים שהיו בה, מאחר שפשעים יש בכל מקום, והקדוש ברוך הוא לא יהרוס בגללם
את כל העולם. אך בסדום ועמורה לא רק פשעו, אלא שהוסיפו חטא על פשע: פצעו
מישהו ודרשו ממנו שישלם תמורת פציעתו. האם זה אינו המקרה של הרב משולם
וחסידיו? האם זה לא המקרה של כל שימוש בעבריין כקורבן של יחיד להצלת רבים,
תוך התעלמות מהסיבות שהביאו אותו להיות עבריין? האם לא יותר מוסרי להשתמש
כקורבן בחף מפשע? כך לפחות, לא תהיה סכנה של הוספת חטא על פשע כמו בסדום
ועמורה.

במשטרים המבוססים על פילוסופיה פוליטית שמעדיפה שיקולי טובת החברה על
זכויות הפרט, הצורך למצוא אשם לכל עבירה ולהענישו עונש מרתיע מתגבר על
הדאגה שחלילה לא יענש חף מפשע, ומדריכה את מערכת הצדק לכל אורכה, מהמשטרה
ועד לבית המשפט העליון. מכאן שהמשטרה אינה נמנעת ממעצרים המוניים כאמצעי
ראשוני להתחלת חקירה. מעצרים שיכולים להתבסס על דבר כה חסר משמעות כמו
מציאת כרטיס ביקור של נהג מונית אצל נרצח, כפי שקרה בזמן האחרון. האם לא
ידוע למשטרה שנהגי מוניות מחלקים כרטיסי ביקור לנוסעים? האם היגיוני שרוצח
יאשיר כרטיס ביקור אצל הנרצח?

מעצרים שככל שיהיו בתנאים מחפירים יותר, כך יעזרו לשבירת ה"חשודים", ויקלו
השגת הודאתם. מעצרים שגורמים טראומות בלתי נשכחות, שהשפעתן עלולה להמשך
לכל אורך חיי הקורבנות, לא פחות מכל טראומה הנגרמת ע"י מעשה אונס אחר.
מעצרים שרובם הינם בלתי מוצדקים וקורבנותיהם משוחררים שבורים אחרי ימים
ולילות של חקירה אגרסיבית, מבלי שהוגש בסופם כתב אישום נגדם. ושחלק גדול
מהמיעוט שבסופו של דבר מועמדים לדין יוצאים זכאים בבית המשפט. זכאים אך
הרוסים לגמרי, בבראיותם, משפחתם וכלכלתם, אחרי הסיוט הנורא, היקר והממושך
של המשפט הפלילי. מעצרים אלה מהווים בעצמם פשע שבהרבה מקרים אינה פוגע
בקורבנותיו פחות מהפשעים שמתכוונים למנוע (2).

מספר העצום של כתבי אשמה המוגשים ע"י המשטרה ו/או הפרקליטות ושקורבנותיהם
יוצאים זכאים מבית המשפט מראה על שתי תופעות שליליות של מערכת הצדק:

א) חוסר אובייקטיביות בהערכת הראיות, הנובע חלקית מהכנסת אלמנטים
חוץ-חוקיים לשיקולי שיפוט, גורם לכך שראיות הנראות מספקות למשפטנים של
המשטרה או הפרקליטות, לא מספקות בהרבה מקרים את בית המשפט.

ב) שבאותה קלות ראש שבה מתייחסת המשטרה למעצרים של אזרחים חפים מפשע,
מתייחסים המשפטנים של המשטרה והפרקליטות להעמידתם למשפט פלילי. יש כאן
התעלמות מוחלטת מהעובדה שהעמידתו למשפט פלילי של אדם חף מפשע, עם כל הסבל
הכרוך בו, הינו בעצמו פשע חמור.

הדרמה הקפקאית, שמתחילה במשטרה ובפרקליטות, ממשיכה בבית המשפט. הפילוסופיה
המשפטית, המעריכה יותר את הצורך החברתי למצוא אשם לכל עבירה מאשר את
זכויות הפרט, מביאה גם כאן לעיוות חמור של הדין. הכל מכוון יותר להקל על
ההרשעה, חס וחלילה שתישאר עבירה מבלי להענש, במקום להקשתה, חס וחלילה
שייענש חף מפשע. מכאן שפילוסופיה משפטית זו מנוגדת לכל הכללים של המשפט
הליברל, ששורשיו המודרנים נמצאים במגנה קרטה מהמאה ה-13 (!!) והדורש, כדי
להפחית עד למינימום את סכנת הענשת חף מפשע, משפט על ידי השווים, הרשעה פה
אחד, וכ"ו. ובנוסף שולל זכותה של החברה להעניש את העבריין, במובן של גרימת
"הסבל שמגיע לו" בגלל מעשיו, והחליפה בזכות המוגבלת להפעיל אמצעי בטחון
ושיקום של העבריין (3).

לצורך הקלת ההרשעה, והקטנת מספר המקרים שעבירה עלולה להישאר בלי ענישה,
המשפט הטוטליטרי אינו מהסס להתבסס על הנחות שקריות, כגון שהודאה מוכיחה
האשמה. כאשר האמת היא שאפילו הודאה שניתנה מרצון אינה מוכיחה אשמה, ואני
אישית מכיר שני מקרים של הורים שלקחו על עצמם, מרצונם החופשי, מעשי בניהם.
אך השופטים מעדיפים, ואני משער שמסיבות אידיאולוגיות, להתעלם מהלחצים
הפסיכולוגיים והפיסיים, הלא כל כך מתונים, המופעלים על הנאשמים בזמן
הודאתם. כתוצאה מזה, אנו מתבשרים תכופות על מקרים רבים מדי שבם, אחרי
שהנאשם הודה ושיחזר את המעשה, מופיע העבריין האמיתי, או את הגופה של
הנרצח/ת קילומטרים מהמקום שבו "הרוצח" "שיחזר" "שקבר" אותה.

הנחות שקריות אחרות, המשמשות גם הן בסיס להרשעתו של הנאשם במשפט
הטוטליטרי, הינן שביכולתו של השופט להבחין בין העד האמין לבין העד השיקרי.
ושמה שאומר עד אמין היא האמת האובייקטיבית ולא האמת הסובייקטיבית שלו,
והנתנת גם להשתנות עם הזמן. שופטים לא מהססים להעדיף את הגירסה של "עד
המדינה", שתמורת טובת הנאה מוכן להפליל את הנאשם, מעל העדויות של הנאשם
ושל אלה שתומכים בגרסתו. והנורא מכל, שעל הערכת העדויות והראיות ע"י
השופט, שברוב המקרים קובעת את גורלו של הנאשם, אין לזה זכות ערעור.

ברור אם כן, שיש לכל תושב ישראל, בנוסף לסיבות הקשורות עם האפליה והרדיפה
מטעם דתיות, עדה, לאום ודעות פוליטיות, שבצדק ציינה פרופ' גביזון, סיבות
טובות אחרות, משותפות לכולם, לאי-אימון במערכת הצדק. לאור המספר העצום של
מעצרים שלא מגיעים להעמדה לדין, של משפטים פלילים שנגמרים בזכוי הנאשם,
ושל הקלות שבה נאשמים נשלחים לכלא על בסיס הנחות משפטיות שיקריות, על
התושבים לפחד יותר מלהיפגע ע"י מערכת הצדק, מאשר ע"י העבריינים שהמערכת
אמורה להגן עליינו מפניהם.

 

-----------------
הערות:

(1) "העם, שלו הסמכות העליונה, צריך לנהל כל מה שביכולתו לנהלו, ומה שמעבר
יכולתו, צריך להיות מנוהל על ידי שריו"
(Montes., ib., i, II, 2)
חזרה

(2) ראה באתר זה:

http://liberal.org.il/index.php/
לפי מסמך של האגודה לזכויות האזרח:
"40 אלף נעצרים בישראל לחקירה מדי שנה רק רבע מהם עומדים לדין"

חזרה

(3) החוקה הארגנטינית משנת 1853 קובעת:

"בתי הסוהר של המדינה חייבים להיות בריאים ונקיים למטרת בטחון ולא להענשה
של העבריינים הכלואים בם. כל אמצעי שבתירוץ של זהירות עלול לגרום להם
יותר סבל מהדרוש, יפליל את השופט שיאשר אותו." (חוקת ארגנטינה פרק I, סעיף
18, 1853)

"יהיה קל להוכיח שבכל, או בכמעט כל, המשטרים באירופה, העונשים גדלו או
קטנו באותה מידה שהשלטונות שללו או תמכו בחופש"
(Montes., ib., i, VI, 9).

חזרה

Tuesday the 28th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©