הפיתרון הליברלי של ז'בוטינסקי לסיכסוך יהודי-ערבי

מאת נח ניסני


ז'בוטינסקי גורס פתרון צודק לשני עמים ... שתי אוטונומיות על אותה ארץ,
כשכל אחת מהן מנהלת את החיים האישיים, התרבותיים והדתיים של בני עמה.

.Copyright 2001 -- Authorized free distribution of non-modified copies for non-commercial purposes

הערה: המינוח הפוליטי משתנה עם הזמן, המקום והדובר. הביטוי "ליברל" מתייחס
כאן לאידיאולוגיה הליברלית של המאה 19, שז'בוטינסקי היה אחד מחסידיה.

מבוא

לא היתה לז'בוטינסקי אשלייה כלשהי ביחס לאפשרות של חזרתם של היהודים בדרכי
שלום למולדתם ההיסטורית. היה ברור לו, שלא בכוחה של זכותם ההיסטורית, ולא
של המעמד הלגלי שהעניקה להם ועדת סן רמו ואישר חבר העמים, לשכנע את
הערבים לוותר על חלק, קטן כשלא יהיה, מאדמתם הנרחבת.

בניגוד לשמאל הציוני, שכדי להתחמק מההתנגשות הפרונטלית בין האנטי-לאומניות
המרקסיסטית לבין הלאומניות הציונית, הצטרך להתעלם מהנוכחות והזכויות
הלגיטימיות של הערבים, לז'בוטינסקי לא היוותה בעיה להכיר בזכותם: כיבושה
מחדש ע"י היהודים של מולדתם ההיסטורית מידי תושביה הנוכחים, היה מוצדק
מבחינת מוסרית על בסיס זכותו, הטבעית והמושרשת עמוקות במסורת הליברלית, של
כל עם להילחם ולכבוש כאשר זה דרוש לבטחונו. (1) בהבנתו, המלחמה בין שני העמים
היתה בלתי נמנעת, היות ואף עם לא יהיה מוכן לעולם לוותר בלי להילחם על חלק
כלשהו מארצו. (2) דהיינו, התקווה להגשמתה של הציונות בדרכי שלום לא היתה
אלא אשלייה מסוכנת. אך בהתאם לציווייה של האידיאולוגיה הליברלית,
ז'בוטינסקי גרס שבסופה של המלחמה, נדרש פתרון צודק ושיוויוני לשני עמים. (3)

השלב המזוין של המלחמה שצפה ז'בוטינסקי התקיים, והתוצאות היו לטובתנו.
היכולת להחליט, והאחריות הנובעת ממנה, בידנו. הסכנה נמצאת בפיתוי לנצל את
המצב כדי להשיג יתרונות לטווח קצר, ע"י הסכם בתנאים לכאורה לטובתנו, אך
בלתי יציב, כפי שעשו בעלי הברית בסופה של מלחמת העולם הראשונה.

השוואתן של מדיניות השלום של בעלי הברית בסופן של שתי מלחמות העולם,
ביניהן לבין עצמן ובינן לבין מדיניות השלום העומדת מאחורי הסכם אוסלו,
תהיה הנושא של החלק הראשון של מאמר זה. ההשוואה הזו מראה שהטעויות הפטליות
של הסכם ורסאי חוזרות בהסכם אוסלו. ושלהפך, הפתרון של ז'בוטינסקי מושרא
מאותה רוח ליברלית שאיפיינה את מדיניות השלום בסופה של מלחמת העולם השניה.

בחלק השני, "דמוקרטיה ליברלית בחברה הטרוגנית", נדון בטענה המופרכת שעלינו
לבחור בין מדינה יהודית קטנה ודמוקרטית לבין מדינה יותר גדולה אך "בהכרח"
לא יהודית או לא דמוקרטית. נכון הוא שלגבי דמוקרטיה מהסוג האירו-קונטיננטל
-- דומה לאלה ששימשו דרך "דמוקרטית" לעלייתם לשלטון של המרקסיזם, הנאציזם
והפשיזם -- הטענה הנ"ל יכולה להיות נכונה. אך למרבה המזל, קיימות צורות
אחרות של דמוקרטיה, (4) יותר ליברליות ויציבות, שיבדקו מבחינת טבען וביצוען
ההיסטורי. תשומת לב ינתן במיוחד לדמוקרטיה האמריקנית שלא היססה להפר את
עקרון של "אדם אחד - קול אחד" למען סיפוקם של הצרכים הלגיטימיים של
המגזרים השונים של החברה.

המחבר מודע לגודל הקשיים העומדים בדרך לפתרון ליברלי אותנטי של הסכסוך. אם
כל זאת, הוא משוכנע שהוא הפתרון היחיד עם סיכויים סבירים להביא שלום יציב.
המכשול העיקרי נמצא בעצמנו -- למרבה הצער, התנועה הציונית נשלטה לאורך
עשרות שנים ע"י אידיאולוגיה אנטי-ליברלית, ורוב הישראלים חונכו ברוחה.


- * - * -
הניסיון ההיסטורי והסכסוך היהודי-ערבי

מהשוואת מדיניות השלום של בעלי הברית המערביים בסופן של שתי מלחמות העולם,
אנו מוצאים שהן היו מנוגדות בתכלית וכך גם תוצאותיהן. המדיניות שננקטה
בסופה של מלחמת העולם הראשונה הוליכה, אחרי רק שני עשורים רוויים מתיחות
ומשברים, למלחמה הנוראית ביותר מכל הזמנים, בזמן שזו שננקטה בסופה של
השניה הולידה את התקופה הארוכה ביותר של שלום ושיגשוג שהכירה אירופה
המערבית.

נגביל את עצמנו להתייחסות תמציתית לארבעה הבדלים בולטים בין שתי הגישות
הללו ולשייכותם לסיכסוך היהודי-ערבי:

1. השלום בשטח חייב להקדים את ההסכם.
בזמן שמלחמת העולם הראשונה נגמרה עם הסכם ורסאי, שהתיימר לקבוע את
המאפיינים של השלום העתידי להיווצר בעקבותיו, מלחמת העולם השניה נגמרה בלי
הסכם שלום. רק אחרי שהשלום היה לעובדה קיימת, הוא אושר ע"י חתימת הסכמי
שלום פורמליים.

כל ניסיון לקבוע באופן תיאורטי את טבעם של היחסים העתידיים בין העמים נדון
לכשלון (5). רק יחסי שלום קיימים מכינים את הקרקע להתייחסות החיובית ההדדית
הדרושה להשגת פתרון צודק ויציב. בנוסף, ההיסטוריה מעניקה לנו דוגמאות רבות
של עמים שחיים בשלום וידידות למרות סכסוכים לא פתורים ביניהם.

השלום בין ישראל וירדן הינו דוגמא של אישורו בדיעבד של מצב של שכנות טובה
קיימת גם תהליך השלום בין ישראל ומצרים התחיל בהכרזה החד-משמעית של
סדת: "לא יותר מלחמה", ופתיחתם של יחסי אנוש בוני אימון עם ביקורו הבלתי
נשכח בירושלים. בניגוד מוחלט, תהליך השלום הנוכחי עם סוריה והפלשתינאים
מנסה לקבוע מאפייני השלום על הנייר תוך המשכן של פעולות האיבה.


2. רק שלום ליברלי-שוויוני יכל להיות יציב
מלחמת העולם הראשונה נגמרה עם הסכם שקבע מערכת שלמה של תנאים, שהמנצחים
כפו על המנוצחים, שבכוונתם להנציח יתרונות לראשונים. ניסיונו של ווילסון,
נשיא ארצות הברית, לייסד שלום ליברלי מבוסס על ארבע עשרה הנקודות
המפורסמות שלו, העלה חרס בידו עקב הסתלקותה של ארה"ב מהזירה הפוליטית
האירופית עם התחזקותו בה של הזרם הבדלני. בניגוד מוחלט, בסופה של מלחמת
העולם השניה, בעלי הברית המערביים בהנהגתה של ארה"ב, נקטו במדיניות של
שלובן של המדינות המובסות בעולם הליברלי על בסיס שיוויוני.

חזונו על שמעון פרס על מזרח תיכון חדש, שחי בשלום בדומה למדינות אירופה,
נכשל להבחין שבזמן שהשלום האירופי מתבסס על מעמד שווה לכל תושבי היבשת,
הסכם אוסלו שואף להנצחתו של מצב לא שיוויוני.

הסכם אוסלו, בדומה להסכם ורסאי, הינו אוסף של תנאים שהמנצח מנסה לכפות על
המנוצח. תומכיו מניחים שהפלשתינאים הסתפקו לנצח עם מדינה ליליפוטית, או
אפילו פחות ממדינה, על שטח שהינו פחות מרבע ממולדתם המקורית, ושהם ישלימו
עם מצב שבו יתר שלושת רבעי מולדתם יהיו בידי היהודים. תושב שכם ביטא זה
בצורה ציורית: " איך אוכל אני לסבול שבני יראה את הים מחלון חדרו, אך
יצטרך לנסוע לעזה כדי לשחות בו."

מדינה פלשתינאית כזו תהיה מקור כרוני של אירדנטיזם. רגשות אלה יהיו
מחודדים כתוצאה מהפער הכלכלי, שיוחס, במידה רבה של צדק, לכיבוש הישראלי
הממושך. היא תהיה מקור של טרור, ותחכה להזדמנות הפוליטית-צבאית הראשונה
לשחרורה של כל המולדת. הזדמנות, שבעולם הבלתי יציב והמשתנה בקביעות, סביר
שתופיע במוקדם או במאוחר.

3. המדינה העוינת הזו:
* ממוקמת בלב ליבה של מדינת ישראל, כאשר גבולותיה נמצאים במגע ישיר עם כל
הערים הישראליות העקריות (ירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע, נתניה,
הרצליה).

* תהיה חלק מרצף גיאוגרפי עם העולם הערבי והמוסלמי, עם שליטה מלמעלה על
80% מתושבי ישראל המרוכזים בצפיפות ברצועה צרה בין העולם הערבי-מוסלמי
והים.

תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל שרק פוליטיקאים חסרי אחראיות יכולים לראות
בה פתרון.

הפתרון של ז'בוטינסקי, בניגוד מוחלט להסכם אוסלו, תואם לרוחו של השלום
האירופי הליברלי ולדרך בנייתו ע"י עובדות בשטח ולא ע"י הסכמים תיאורטיים.
הוא מכיר בקיומם של שני עמים, כל אחד מהם עם תביעה לגיטימית על אותה ארץ:
היהודים שתובעים את זכותם לחזור למולדתם ההיסטורית שנלקחה מהם בכח,
והתושבים הערבים של אותה ארץ. "כל אחת מהקהילות האתניות תהיה מוכרת
כאוטונומיה שווה בעיני החוק" קבע ז'בוטינסקי (3), שחזה שני עמים חופשיים
שותפים על אותה ארץ, כשכל אחד מהם מנהל את החיים האישיים, תרבותיים
ודתיים שלו.

חזונו של ז'בוטינסקי אפשרי מאחר שקהילות בעלות תרבויות ודתות שונות יכולות
להתקיים באותה חברה ליברלית מבלי שקיומה של אחת יפריע לשניה. זה נכון
במיוחד במקרה של יהודים וערבים שההבדלים ביניהם מבחינה אתנית, תרבותית
ודתית הינם פחות בולטים מאלה הקיימים בין הקהילות האתניות השונות בארה"ב.

4. עייפות ממלחמה, פאציפיזם קיצוני ובדלנות הם הלכי רוח מסוכנים
סופה של מלחמת העולם הראשונה התאפיין בהלכי רוח של פאציפיזם קיצוני
ועייפות ממלחמה ששררו בקרב המדינות המנצחות. הם הולידו את האמונה הנאיבית
שפירוק מנשק יכול להביא את השלום הנכסף, ושההגנת העולם מול האיום
המרקסיסטי יכולה להיעשות ע"י חימושו של משטר קיצוני אחר, הנאציזם. בעמדתם
של בעלי הברית האירופיים קננה סתירה טרגית: השתוקקות לשלום יחד עם תאווה
להיהנות מיתרונות הנצחון. בארה"ב העייפות ממלחמה הולידה בדלנות, דהיינו,
האמונה שכל מה שיקרה בצד השני של האוקיינוס אינו עיניינו של העם האמריקאי,
וטוב יעשה אם יתעלם ממנו.

עמדתם של בעלי הברית בסופה של מלחמת העולם השניה הייתה שונה בהחלט: לקח
מלחמת העולם הראשונה הביא להבנה שנכונות ומוכנות למלחמה, אפילו למלחמה
גרעינית, הינן הכרחיות להבטחת השלום והחופש. לא פאציפיזם ובדלנות נאיביים
אמריקאית הופיעו מחדש. המסר התנכי המצוטט בהערה (6). נקלט היטב. אילולא
הלכי הרוח המסוכנים של פאציפיזם ובדלנות ששררו בסוף מלחמת העולם הראשונה,
תולדות הדמים של המאה העשרים היו יכולים להיות שונות לגמרי.

הסכם אוסלו, פרי הלכי רוח דומים לאלה של בעלי הברית המערביים בסופה של
מלחמת העולם הראשונה, מבוסס על האשליה שאפשר להשיג שלום ע"י הפרדה בין שני
העמים. אשלייה דומה לבדלנות האמריקאית, אך עם קו ירוק מסומן על המפה במקום
האוקיינוס. כמו חוזה ורסאי גם הוא מבוסס על האמונה שאפשר לבנות שלום יציב
ע"י הסכם לא שיוויוני בין שני עמים שאינם דנים עליו מעמדות כוח שוות.
בנוסף מורגשת בציבור הישראלי אותה סתירה טרגית של בעלי הברית האירופיים,
בין להיטות להיהנות מיתרונות הנצחון, לבין קוצר רוח להגיע לשלום.

5. רק אמצעי ביטחון בשטח הינם מועילים.
בסופה של מלחמת העולם הראשונה ננקטו אמצעי בטחון על הנייר, כגון הגבלות
לכוח הצבאי המותר לגרמניה, שכולם הופרו לפני שדיו החתימות על חוזה ורסאי
התייבש. בניגוד לזה, מלחמת העולם השניה נגמרה בלי חוזי שלום ועם אמצעי
ביטחון חמורים מבוססים בתקיפות על הקרקע -- גרמניה נכבשה וחולקה בין
המעצמות המנצחות לתקופה בלתי מוגדרת.

אמצעי בטחון מותווים בהסכמי שלום, ערבויות בינלאומיות וניירות חתומים
אחרים הינם בעלי אמינות מוגבלת, היות ותוקפם שורד רק לאורך הזמן שהנסיבות
המכתיבות את קיומם לא משתנות. אך, מאחר שהנסיבות משתנות באופן מתמיד
ובילתי צפוי, רק עובדות בשטח יכולות להבטיח יציבות לאורך תהליך הבניה של
שלום ליברלי, צודק ושיוויוני.

כמו בחוזה ורסאי, הסכם אוסלו משרטט אמצעי בטחון כתובים על הנייר, בזמן
שהאחריות על הבטחון בשטח נמסרת בו מההתחלה לפלשתינאים, ובנאיביות מניח
שהמדינה הפלשתינאית העתידית לקום תהיה מפורזת כמו גרמניה בחוזה ורסאי.
במקרה של חוזה ורסאי, האיום המרקסיסט שהופיע במזרח בסופה של המלחמה, הפך
במהרה לאות מת את כל סעיפיו, והתוצאה היתה המלחמה הנוראית ועקובת מדם של
ההיסטוריה.

-x-x-


המעשיות של תוכנית השלום של ז'בוטינסקי תלויה בשני תנאים מוקדמים.
1. שהערבים השתכנעו שאין בכוחם למנוע את חזרתם של היהודים למולדתם
ההסטורית, ושהמחיר שעליהם לשלם בעד המשכו של הסיכסוך גבוה מדי לשאתו.

2. שהיהודים השתכנעו שאין פתרון אחר שיעניק סיכוים דומים של שלום ובטחון.

לכאורה, התנאי הראשון הושג, כפי שמוכיח השתתפותם של הפלשתינאים בועידת
מדריד כחלק מהמשלחת הירדנית, ובקבלתם את הסכם אוסלו, המחזיר להם לכל
היותר, בנסיבות הנוכחיות, רק 20% ממולדתם הכבושה, בתוך תקווה שנסיבות יותר
מעודדות בשבילם יתפתחו בעתיד. התנאי השני לא הוגשם עדיין, ועובדה זו מהווה
המניע לכתיבת השורות האלה. נצחנו במלחמה, אבל אנו בדרך להפסיד את השלום.
שום דבר אינו מסוכן יותר מלהניח שהמצב הפוליטי-צבאי הנוכחי מובטח לעתיד.
כל סידור חייב להישקל לפי סיכויו של יציבות בעולם המשתנה בהתמדה. רק שלום
ליברלי-שיוויוני שמתחשב בצרכים המיוחדים לכל אחד משני העמים יכול לספק את
היציבות הדרושה.

האוטונומיות שז'בוטינסקי מציע לשני העמים יכולות ללבוש צורות שונות, אבל
שני עקרונות חייבים להישמר בדיקנות:
1. היות והחיים והביטחון של היהודים נמצאים בסכנה בגלות, איפה הם מיעוט
בכל מקום, ובישראל איפה שהם מוקפים בים של ערבים ומוסלמים, בזכותם לדרוש
את השליטה על ההגירה ועל הבטחון.

2. היות וזכויות האזרחיות של המיעוט הערבי הופרו בשיטתיות על ידי הרוב
היהודי ב"דמוקרטיה" הטוטליטרית ונטולת חוקה שלנו, בזכותם לדרוש אמצעים
חוקתיים אופרטיביים, כולל הפרת העקרון "של בן אדם אחד קול אחד" לטובתם
בנושאים האזרחיים.

העקרונות הללו מבחינים בין יהודים וערבים כשני אלמנטים שונים שמרכיבים
חברה הטרוגנית, ושלכל אחד מהם צרכים, בעיות ודאגות מיוחדות. הדמוקרטיה
הפרלמנטרית האירו-קונטיננטל חסרה את הכלים הדרושים כדי לספק את הצרכים של
חברה הטרוגנית. למרבה המזל, כפי שכבר אמרנו במבוא, ישנן צורות אחרות של
דמוקרטיה (4). נדון עליהן בהקשר לסיכסוך יהודי-ערבי בהמשך, במאמר
"דמוקרטיה ליברלית בחברה הטרוגנית"


אפילוג

מאמר זה נכתב באנגלית לקראת בחירות 1996. היום, אחרי רק 6 שנים ולאור
אירועי הדמים שהחלו באוקטובר 2000, מתחיל להיות מובן לחלק ניכר מתומכי
הסכם אוסלו בעבר שבטעות יסודו (7). גם חוגים מרכזיים בארה"ב הגיעו להבנת
העובדה הזאת. וכך אנו מתבשרים ש"המכון הוואשינטוניטוני למדיניות במזרח
התיכון", שבין חבריו נמנים קובעי מדיניות משתי המפלגות, ממליצים לנשיא
החדש, ג'ורג' בוש, לשקול אלטרנטיבות להסכם אוסלו (8).

למרבה המזל, לא היה לערפאת את אורך הרוח הדרוש כדי לחכות לנסיבות המתאימות
להשלמת תוכניתו לחיסולה של ישראל בשלבים, שהסכם אוסלו מהווה חלק ממנה.
נסיבות, שבעולם שהדבר הקבוע היחיד בו הינו ההשתנות המתמדת, היו מופיעות
במוקדם או במאוחר, אילו ידע ערפאת להתאזר בסבלנות הדרושה. הפעם, כמו ב-48,
מציל אותנו קוצר רוחם של הערבים מהאסון שהיה עלול להפיל עלינו קוצר הראיה
של מנהיגינו. במקום לקבל אז את תוכנית החלוקה שהציעה להם מדינה על כ-70%
משטח מולדתם, וכמספר היהודים כך מספר הערבים שהיו נשארים בתוך הגבולות
נטולי ההגנה של המדינה היהודית המיועדת, אצה להם הדרך, והתוצאות ידועות.

היום כמו אז, פותח ערפאת במלחמה שטרם הגיע זמנה, ומאפשר כך התפכחותם על סף
התהום של תומכי אוסלו. פזיזותו נותנת סיכוי למנוע ממנו קבלת מדינה שעל אף
היות שטחה רק כ-20% ממולדתם המקורית, היא יכולה לשמש בעתיד בסיס לכיבושו
מחדש של יתר 80%, בנסיבות הפוליטיות-צבאיות הנאותות. מדינה זו תהיה מסוכנת
במיוחד לישראל ולשושלת ההאשמית בירדן היות ו-:

1) תכלול את בקעת הירדן, דהיינו, תהיה גובלת עם ירדן. עמדה זו תתן לערפאת
או ליורשיו סיכוי סביר להפיל, בעזרת הפלשתינאים המהווים את רוב אזרחי
ירדן, את השושלת ההאשמית וליצור מדינה פלשתינאית רחבה, הגובלת עם עירק,
סוריה וסעודיה, ושבתוכה ימצאו רוב רובם של הפליטים הפלשתינאים (9).

2) ברור שעל מדינה זו, שתכלול את מדינת ירדן, לא יוכלו לחול ההגבלות על
כוח צבאי ונשק שיקבעו אם בכלל בהסכם שלום עם הפלשתינאים. הגבלות על הנייר
שממילא, כפי שמלמד הניסיון ההיסטורי, חסרות כל ערך.

3)במצב האסטרטגי שנוצר: עם ישראל מצומצמת תוך שינוים קלים לגבולות 67,
עם הגב אל הים, ורוחב מינימלי לכל אורכהשל רצועת החוף המיושבת בצפיפות.
רוחב וצפיפות שלא יאפשרו את הצבתה של מערכת הגנתית קלסית, מורכבת מחיל
רגלי, שיריון, תותחים, פיקוד ושרותים בסידור עורפי. בתנאים אלה, הפיתוי
לתקוף ולחסל אותה יהיה גדול. וכאשר התנאים הפוליטים הבינלאומיים, המשתנים
בהתמדה ושבמוקדם או במאוחר יופיעו, יאפשרו זאת, הפיתוי יהיה גדול מדי מכדי
לעמוד בו.

הערות:

(1) "חיי העמים דומים לחיי בני האדם. לאחרונים הזכות להרוג להגנה עצמית;
לראשונים הזכות להלחם להבטחת הישרדותם ... מהזכות להלחם נגזרת הזכות
לכבוש ... חובתו של הכובש לתקן חלק מהנזק שהוא גרם. את הזכות לכבוש אני
מגדיר כזכות דרושה ולגיטימית אך אומללה שמשאירה את הכובש עם החובה הכבדה
לתקן את הפגיעה נגד האנושות" (מונטסקיי, "רוח החוקים", i, X, 2-4 ,1748)
חזרה

(See Wladimir (Ze'ev) Jabotinsky "We and the Arabs -- The Iron Wall" (1923). (2
חזרה

(W. Jabotinsky "The Arab Question -- Without Dramatics" (1942) (3
חזרה

(4) "למרבה המזל, לרפובליקה ישנה מבחר כה רב של צורות ... שהיא מסתגלת לכל
הצרכים" ("יסודות ונקודות התחלה לארגונה של רפובליקת ארגנטינה", חואן ב.
אלברדי, 1852).
חזרה

(5) "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחשוב כלל, לא
עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק" ("על קיר הברזל", ז'בוטינסקי, 1923.)
חזרה

(6) "... ויראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח כמשפט צדונים שוקט ובוטח...
ויבואו אל אחיהם ... קומה ונעלה עליהם ... אל עם בוטח והארץ רחבת ידים כי
נתנה אלוהים בידכם ..." (שופטים יח, ז-י).
חזרה

(7) למאוכזבי אוסלו כדי לקרוא ישעיהו כח:יד-טו: "לכן שמעו דבר-יהוה אנשי
לצון משלי העם הזה אשר בירושלים: כי אמרתם כרתנו ברית את מוות ועם שאול
עשינו חוזה שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו:"
חזרה

(8) "הארץ", ע' ב3, 17.1.01.
חזרה

(9) עם השלמת השתלטות של אשף על ירדן יסגר מעגל טרגי. אשף גורש מירדן
בספטמבר השחור הודות לפעולתו הנמרצת של המלך חוסיין להצלת ממלכתו. לבנון,
שעד אז נחשבה "השוויצריה" של מזרח התיכון הודות ליציבותה ושגשוגה באזור
שהצטיין באי-יציבותו ונחשלותו, הסכימה במעשה התאבדות לדעת לקבל בתחומה את
המגורשים. ערפאת השתלט על דרום לבנון ואנשיו הפכו את חיי הלבנונים באזור,
במיוחד לנוצרים שביניהם, לבלתי נסבלים, משהביא לנקמתם של בעלי הברית
הנוצרים של ישראל במבצע "שלום הגליל" בפליטים הפלשתינאים בסברה ושתילה.
ההתקפות של אשף על ישראל הביאו לפלישה של ישראל על לבנון ולגירושם משם של
ערפאת ואנשיו. לבנון נשארה שקועה במלחמת אזרחים תקופה ארוכה, כלכלתה
נהרסה, ולבסוף נהפכה למעין מושבה סורית. ערפאת ואנשיו לא מצאו מדינה
המוכנה להסתכן בקבלתם יחד בתחומה, והנהגתו של אשף התפרקה בין כמה מדינות
ערביות עד שהסכם אוסלו, במעשה סיכלות וחוסר אחראיות, הביא אותם ללב ליבה
של ישראל, ומכין את דרך חזרתם בעתיד לירדן.
חזרה


דמוקרטיה ליברלית בחברה הטרוגנית

מאת נח ניסני

תומכי הסכם אוסלו חוזרים ומשמיעים טענתם הכוזבת שעלינו בהכרח לבחור בין:

(1) מדינה יהודית ודמוקרטית בתוך גבולותיה מלפני מלחמת ששת הימים.

לבין,

(2) מדינה לא יהודית או לא דמוקרטית ומאויימת ע"י רוב ערבי בעתיד.


טענה זו יכולה להיות נכונה כשמדובר על דמוקרטיה פרלמנטרית מהסוג האירו-
קונטיננטל, בעלת עבר אומלל כסוללת הדרך ה"דמוקרטית" לעלייתם לשלטון של
המרקסיזם, הנאציזם והפשיזם, שנוסף לעברה הטרגי, סובלת מחיסרונות יסודיים
יסודיים הגוררים אחריהם:

* כוח פוליטי מחוץ לכל פרופורציה למפלגות זעירות ובהרבה מקרים קיצוניות.

* אי-יציבות השלטון התלוי ברצונן של מפלגות רבות בעלות אינטרסים מנוגדים.

* שחיתות: אפילו בהסכמי קואליציה הכי אידיאולוגיים ישנם אלמנטים של שוחד,
היות ועמדות פוליטיות נתונות תמורת התחיבויות במילואיו של תפקיד ציבורי.

* כפיפות של נבחרי העם למפלגותיהם, בהתאם לתפיסתו של לנין של משמעת
מפלגתית, הנדרשת להבטחת קיומן של ההתחיבויות הקואליציוניות (1). "נציגי
העם" שנבחרו כדי לשלוט בשמו, הופכים ל"שליחי המפלגות" כפופים להוראות של
הועד המרכזי שלה. כפיפותם זו של נבחרי העם לועד המרכזי של המפלגה מכניסה
מרכיב נוסף של שוחד: נבחרי העם נדרשים לפעול נגד מצפונם בתמורת לתמיכת
מפלגתם בבחירות הבאות (2).

* מפר את עקרון הפרדת הסמכויות בשתי דרכים: ראשון, הסמכות המבצעת, שנקבעת
ע"י הסמכות המחוקקת וכפופה לה, נהיתה לענף של הסמכות המחוקקת במקום להיות
סמכות נפרדת ובלתי תלויה (3). שני, הועד המרכזי של המפלגה השולטת הופך
לסמכות עליונה מעל הסמכויות הפורמליות, מאחר וחברי כל הסמכויות כפופים לו,
ושום דבר לא נשאר למעשה מהפרדתן הפורמלית.

הקונספציה של לנין של "משמעת מפלגתית" שימשה בסיס לדיקטטורה של סטלין,
שבהיותו "רק" מזכ"ל המפלגה נהיה השליט המוחלט של ברית המועצות מבלי להחזיק
בתפקיד שילטוני כלשהו. ראש הממשלה בישראל הינו בדרך כלל הדמות הדומיננטית
במפלגתו, מה שנתן לו, כל הזמן שהמפלגות הגדולות שמרו על גדולתן, שליטה
כמעט טוטלית על הממשלה והכנסת.

לפי מונטסקייה, מקור הכוח היחיד בדמוקרטיה הינו היושר. בעוד שמלוכה או
משטר אריסטוקרטי יכולים להתקיים עם מידה מסויימת של שחיתות, היות ויש להם
מקור אחר של כוח, דמוקרטיה נטולת יושר מתמוטטת תוך זמן קצר (4). חיסרונות אלה
של הדמוקרטיות האירו-קונטיננטליות הביאו בחלק גדול מהן, במחצית הראשונה של
המאה ה-20, לדלגיטימציה של השלטונות הדמוקרטיים והחלפתם בדיקטטורות.
לפעמים היתה זו הממשלה עצמה שהרגישה מאוימת בגלל הפסד של לגיטימציה בעיני
האזרחים, ונקטה באמצעי חרום שבסופם הפכו את השלטון לרודני. זה היה המקרה
של הפשיזם באיטליה שמדמוקרטי נהפך לרודני אחרי הרצח של המנהיג הסוציאליסט
ג'קומו מטיוטי (Giacomo Matteotti). במקרים אחרים, כמו זה של מלחמת
האזרחים בספרד, כוחות אזרחיים או צבאיים הדיחו את השלטון הנבחר כאשר זה
איבד את הלגיטימציה בעיניהם.

למזלנו, קיימות צורות אחרות של דמוקרטיה שהינן יותר ליברליות ויציבות.
הדוגמה העקרית שלהן הינה הדמוקרטיה האמריקנית ששרדה לאורכן של יותר משתי
מאות שנים. יש לציין שמשחר ימיה היא הצטרכה להתמודד עם האתגר לבנות
דמוקרטיה ליברלית בשביל חברה הטרוגנית, מורכבת ממרכזי התישבות נפרדים
ע"י מרחקים גדולים ובעלי מאפיינים שונים. בישראל, שבה כ-20% של האוכלוסיה
בתוך הקו הירוק הינה ערבית, אנו עומדים מול אתגר דומה, עם או בלי האוכלוסיה
של יהודה, שומרון ועזה.

דמוקרטיה בחברה הטרוגנית יכולה להיקרא ליברלית אך ורק אם היא לוקחת בחשבון
הצרכים היחודיים של כל אחד מרכיביה. אחרת, תהיה דומה לחברת נוער
"דמוקרטית" מורכבת ממספר בחורים ובחורה אחת שבה הכל נקבע על פי הרוב.
(התוצאה נשארת לדמיון של הקורא.) במקרה של ארה"ב, המדינות הפחות מאוכלסות
הרגישו את עצמן מאוימות בסכנת השתלטות של המאוכלסות יותר. חששותיהן היו
מוצדקים היות ובמשטר של דמוקרטיה קואנטיטאטיבית מבוססת על עקרון של "אדם
אחד - קול אחד" איום זה היה יכול להוות סכנה ממשית. הפתרון הליברל והנבון
שהדריך את אבות האומה היה להפר את העקרון של שיוויון זכויות פוליטיות
לטובת ההתחשבות בדאגות של מדינות אלה. הפרלמנט הדו-ביתי באנגליה, שגם הוא
נוצר מהצורך לשרת את הצרכים של חברה הטרוגנית, שימש דוגמה לקונגרס
האמריקני המורכב מבית נבחרים וסנאט. באחרון, כל מדינה נמצאת מיוצגת ע"י
שני סנאטורים תוך התעלמות מגודל אוכלוסיתה. מכאן, שמשקל קולו של תושב
ארקנסו בבחירות לסנאט שווה בערך למשקלם של כעשרים קולות של תושבי
קליפורניה.

"הדמוקרטיה" הישראלית מתעלמת מהצרכים המיוחדים של יהודים וערבים כלאומים
שונים. האשלייה של דמוקרטיה הומוגנית בעלת גוף אזרחים אחיד, כגון קן של
נמלים או כוורת של דבורים לפי תיאורו של ז'בוטינסקי (5), נראית תוצאה של
האידיאולוגיה המרקסיסטית האנטי-לאומנית שהיתה שולטת בימי הקמת המדינה, אך
היא אומצה רק במישור הפורמלי. במציאות אשלייה זו הולידה דמוקרטיה
טוטליטרית שבה הרוב שולט בלי מעצרים, תוך אפלייה של ערבים ומיעוטים
פוליטיים ודתיים אחרים:

* אף אחד מהאזורים המאוכלסים ע"י ערבים לא הוכנסו לרשימה הארוכה של "אזורי
פיתוח" הנהנים מהטבות רבות שהחוק מעניק להם, למרות שדווקא אזורים אלה
נמנים בין הפחות מפותחים שבמדינה.

* הענפים הלא אורתודוקסיים של היהדות אינם נהנים מזכויות דתיות מלאות,
כגון הזכות להתחתן ע"י רבניהם.

* עד לא מזמן, בהיותה הכלכלה ברובה תחת ידה של הממשלה וההסתדרות, יריבים
פוליטיים וערבים נפגעו בזכותם לשיוויון הזדמנויות עבודה.


הדמוקרטיה הפרלמנטרית האירו-קונטיננטלית הוכיחה שאינה מתאימה
לצרכים של שני המרכיבים המרכזיים של החברה הישראלית:

* נכשלה להבטחת את הזכויות האזרחיות של המיעוט הערבי.

* מסכנת את השרדותם של היהודים ע"י נתינה לערבים זכויות הצבעה שוות
בנושאים הנוגעים לבטחון היהודים. לדוגמא, המשקל המכריע של קולות
הערבים בעד אישורם בכנסת של הסכמי אוסלו, שלטוב או לרע, הינם בעלי השפעה
גורלית לעתידם של היהודים בארץ.


שלום אמיתי יושג כאשר תינקט גישה ליברלית אוטנטית לפתרון הקונפליקט
היהודי-ערבי. גישה שתעניק פיתרון מתאים לעם היהודי הנפוץ, שהשרדותו
מאויימת בהיות מיעוט בכל מקום בעולם, ומדינת ישראל אי בודד בתוך ים של
מדינות ערביות ומוסלמיות. נושאי בטחון והגירה חייבים להיות באופן בלעדי
בידי היהודים. בו בזמן, שהערבים חייבים להינות מאוטונומיה פנימית,
ומהבטחתן של זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות מול הרוב היהודי ע"י אמצעים
חוקתיים מתאימים, כגון משקל מיוחד לקולם בנושאים האזרחים. אפשר להשיג
מטרות אלה בדמוקרטיה מהסוג האמריקני, שבה העקרון של השתתפות שיוויונית של
כל האזרחים בכל המוסדות ובכל הנושאים הוקרב בחוכמה לטובת התחשבות מציאותית
בצרכים המיוחדים של המגזרים השונים.

- - - o - - o - - -

הערות:

(What is to be done?" (1902) Wladimir Ilich Lenin (1870-1924) (1"
Return

(2) ראוי לציין שבחוקה החדשה של גרמניה נקבע מפורשות מה שבמושגים ליברלים
הינו מובן מאליו:

"הם [הנבחרים] הינם נציגים של העם כולו, ואינם מחוייבים להוראות או
הנחיות, אלא כפופים רק למצפונם." (סעיף 38)
Return


(3) "כאשר הסמכות המחוקקת מאוחדת עם הסמכות המבצעת בבן אדם או מוסד אחד,
אין חופש." ("רוח החוקים", מונטסקיי (Baron de Montesquieu (1689-1755
Charles Louis de Secondat)

"שתי סמכויות שיוצרות אחת את השניה בדרך זו, אינן יכולות להיות יותר מדי
בלתי תלויות" (יסודות ונקודות התחלה לאירגון הפוליטי של הרפובליקה
ארגנטינה." חואן ב. אלברדי (Juan Bautista Alberdi (1810-84)
Return

(4) "אין צורך להרבה יושר כדי ששלטון מלוכני או רודני יחזיק מעמד ... אבל
במשטר דמוקרטי חייב להיות אלמנט נוסף, שהוא טוהר המידות ... בלעדיו המדינה
כבר אבודה." (שם, מונטסקיי, i, III, 3)
Return

(5) ראה:

ממשנתו הליברלית של ז'בוטינסקי -- נאום-בכורה
Return


לראש העמוד  חזרה לתוכן

Thursday the 14th. Joomla 2.5 Templates. Site built by Levi-Lidar: levilidar@gmail.com
Copyright 2012

©