כבר בגיל 18, בנאומו הציוני הראשון בשלהי המאה 19, הזהיר ז'בוטינסקי את קהלו על ליל ברתולומיו הכללי המצפה לעם היהודי בגלות. לא היה זה חזון נבואי מושרה ע"י התגלות אלוהית. הוא, כמו הרצל ואנשי רוח אחרים שחוננו בראיית המציאות, הבחין במהלך רוח המתפתח בעמי אירופה, והבין את גודל הסכנה האורבת לעם היהודי מהתבלטותם של צעירים יהודים כה רבים בשורות המהפכניות. מהבלתי נמנע היה שבורגנות העולם כולו, שעליה הוכרזה מלחמת חיסול, "מלחמת המעמדות", תגיב בכל כוחה הרב. והעם היהודי המפוזר והנטול הגנה, המזוהה בצדק או שלא בצדק כמקור האיום הקיומי עליה, יהיה הקורבן. ראיית הנולד, כפועל יוצא מהבחנה חדה של המציאות, איפיינה את ז'בוטינסקי גם כן בתפיסתו המוקדמת של הסכנה האידיולוגיה המרקסיסטית מהווה לאנושות כולה.
בנאומו הבכורה הציוני, ז'בוטינסקי התוודה כי על סוציאליזם הוא לא יודע מספיק כדי להביע את דעתו. אך רק כעבור שלוש שנים, אחרי שקרא את הוגי דעות מרקסיסטים, אנרכיסטים, וליברלים, הוא כבר ידע בדיוק איפה הוא עומד. באותה ראיית המציאות, המתלכדת עם ראיית הנולד, הוא תיאר 16 שנים לפני עלייתם של המרקסיסטים לשלטון ברוסיה, את אופי שלטונם הרודני והרצחני העתידי להיות, כאילו הדברים היו קורים לפני עיניו.
בהרצאתו הליברלית הראשונה, בנוכחות קהל שהיה מרקסיסטי ברובו, ועויין כלפיו,
פרש ז'בוטינסקי את משנתו הליברלית:
"בשבילי, כמו בשביל כל אוהבי חופש, אין תל-נמלים או מושבה של דבורים יכולים
לשמש דוגמה לאנושות. משטר קולקטיביסטי, המשעבד את אישיות הפרט, אינו עדיף
על משטר של פיאודליזם או אוטוקרטיה. 'השיוויון והצדק' של משטר כזה יהיו
מבוססים על ייצור, חלוקה וצריכה מאורגנים — שאת כולם יתאם השלטון; ואם
מישהו לא יסתגל לארגון הזה, תנחת עליו ידו הכבדה של אותו שלטון, או שיתלו
אותו על עץ — בשם השיוויון והצדק. לא: אלף פעמים צדק באקונין כשאמר למארקס
שאם יצליחו הפועלים להקים את המשטר החדש שמארקס מטיף לו יהיה זה שלטון-
עריצות לא פחות מקודמו. אולם האינדיבידואליזם ברית לו עם השוויון האמיתי.
כל היחידים שווים; ואם יהיו אשר יפלו בצד הדרך במצעד אל הקידמה, חייבת
החברה לעזור להם לעמוד על רגליהם".
מול צעקות הקהל הנרגז, שמנחה האירוע ניסה לשוא להשתיק, המשיך ז'בוטינסקי
בפנייה ישירה לתוקפיו:
"אני מכבד את באקונין ואת קרופוטקין — שאותם, כמובן, לא קראתם מעולם —
אבל אינני אנרכיסט: אני מודה בצורך בשלטון ממלכתי. אך ההבדל ביני לביניכם
הוא, שלגבי אותו שלטון הוא בבחינת בית-משפט עליון, העומד מעל למפלגות,
קבוצות ואישים, ואינו מתערב בחיים הכלכליים, הציבוריים והפרטיים של האזרחים
כל עוד אין פוגעים בחירותו של איש — ואילו בעיניכם, אותו שלטון הוא אלתו
של השוטר, ואותה אלה נבדלת משאר אלות במובן זה שאתם תניפו אותה …בעיניכם,
המטרה מצדיקה את האמצעים, ולכן הכל מותר. בעיניכם, מלחמת-המעמדות היא רעיון
מקודש, אפילו יוליך לשפיכות-דמים. גם כוהני-המולך האמינו כי אלוהים זקוק
לדם ולא יאמר די. אתם מאמינים כי דמעות הן הדרך הטובה ביותר לאמת ולצדק.
אתם מרוממים את הפועל כמו שפעם רוממו בני-האדם את הפיאודליזם. בלי שום סיבה
של ממש, אתם מייחסים לו את כל התכונות האנושיות החיוביות, ולכל מי שאינו
פועל — את כל התכונות הרעות. בעיני, הפועלים כמוהם ככל אדם, וכאשר ייעשו
הם השליטים יבשר היום ההוא נסיגה של החברה ושל האנושות; כי האישיות היוצרת
תושפל ותירמס." (שמואל כץ, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, הוצאה דביר, כרך א,
ע' 34)
כל האלמנטים של הליברליזם הקלאסי נמצאים כאן: הגבלת תפקידו של השלטון שמחוץ
תחום פעולתו הוא, כתנאי ראשון להבטחת חירותו של האזרח, "להתערב בחיים
הכלכליים, הציבוריים והפרטיים של האזרחים כל עוד אין פוגעים בחירותו של
איש". שלטון החוק במקום שלטון האדם: השלטון הליברלי הוא "בבחינת בית-משפט
עליון". דהיינו, מופקד רק על שמירת הסדר, ומוגבל להפעלתו של החוק. השיוויון
הליברלי הינו שיוויון של יחידים השונים ביניהם באינדיבידואליות שלהם,
להבדיל מהשיוויון הקולקטיביסטי שהינו השיוויון של "תל-הנמלים או מושבה של
דבורים". שיוויון קולקטיביסטי שהתבטא בארץ ב'קולקטיביות הרעיונית' (1) של
הקיבוצים שהתפרקו בשנות החמישים מחוסר יכולת להמשיך לחיות יחד, אלה שכבר
התפקחו לגבי אישיותו האמיתית של סטלין עם אלה שעדיין האמינו בו. ובימינו
אנו ב'אני מאמין של העם כולו' שבמשנתו של נשיא בית המשפט העליון השופט
אהרון ברק (ראה החוק הוא על הכל. ) אחריותו של כל אחד על עצמו ועל
משפחתו שהינה פועל יוצא של החופש; אחראיות שכוללת בה את סכנת הכישלון
האינדיבידואלי, אך מרחיקה את סכנת הכשלון הקולקטיבי — הרעב והעוני
ההמוני, שהיו והינם חלקן של כל החברות הקולקטיביסטיות. ואם כתוצאה
מהאחריות האינדיבידואלית יהיו כאלה "שיפלו בצד הדרך במצעד אל הקידמה",
האחווה מחייבת את החברה לבוא לעזרתם. אחווה שהיא מיסודות הטבע האנושי בלי
הבדל בין המעמדות ("הפועלים כמוהם ככל אדם"), ואינה צריכה להכפות ע"י
השלטונות כדי שתפעל ביעילות ששום מוסד ביורוקרטי מסוגל להתחרות בה.
יתכן שבזמן תיאורו הנבואי על מה שהיה אמור להתרחש 16 שנים אחר כך במדינה
המרקסיסטית הראשונה, היה נגד עיניו הסיפור התנכי על יוסף. סיפור שהינו
הטיעון הליברלי, נגד התערבותה הפטרונלית של הממשלה בכלכלה, העתיק ביותר
בתולדות העולם המערבי. מסופר בו על מצב קיצוני מבחינת הצורך, לכאורה הכרחי,
להתערבות ממשלתית לטובת העם. יוסף, איש נבון ומחונן בידיעת משמעותם של
החלומות ובחוכמת שלטון, מפרש חלומו של פרעה כהזהרת אלוהים על שבע שנות רעב
שיבואו אחרי שבע שנות שפע. הפתרון ההגיוני להצלתו של העם מידי מוות מרעב
אינו יכול להיות אלא לאסוף את עודף היבול משנות השפע לשימושו בשנות המחסור.
ומי אם לא הממשלה יכול למלא תפקיד חיוני זה? איזו ממשלה הדואגת על רווחת
עםה יכולה להשאר בחיבוק ידיים מול סכנה נוראית לעם?.
כל הסיפור התנכי מכוון לכאורה להלל את חוכמתו של יוסף שהגיע כה מהר מלהיות
עבד כלוא בכלא המצרי למעמד משנה לפרעה ואדון כל הארץ. אך התורה אינה מסתירה
את הסוף המר שהביא לעם המצרי את התערבותו של השלטון שהפכה אותם מבני
חורין לעבדים: "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אותנו ואת אדמתנו
בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה … ויקן יוסף את כל אדמת מצרים
לפרעה….ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (מז, יט –
כא).
כתיבת תגובה