סיבות האי-אימון במערכת הצדק
חצי הכוס המלא
(להדגשת הקטעים שהם צטטה מהעתון ועל אחריותו, ולהבדילם מאלה שהם פרי
עטי, בנוסף שהם מובאים בין מרכאות, הם גם מופיעים בצבע רקע שונה.)
מעטות הן בישראל ההזדמנויות שבהן אנו שומעים או קוראים דעות המשקפות את
יסודות המחשבה הליברלית הקלסית. לצערנו, דורות חונכו בעמנו בעקרונות
הפילוסופיה המרקסיסטית-טוטליטרית, ועל אף שתורת הכלכלה המרקסיסטית התמוטטה
וכולם עברו היום לתמוך בכלכלת השוק החופשי, מכל בחינה אחרת, ובמיוחד
במושגי הפילוסופיה המשפטית, אנו עדיין שרויים עמוק בטוטליטריזם. מכאן
שדבריה של פרופ' רות גביזון בראיון יוצא דופן ב"הארץ", מורגשים כמו רוח
מרעננת ביום של חמסין.
מהעתונות:
"דבר ראש האופוזיציה"
"בראיון מיוחד היא יוצאת בהתקפה חסרת תקדים נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק
המגננת על עצמה, עיוורת לרקב שפשה בה, משתיקה את מבקריה, נוקטת מדיניות של
איפה ואיפה, מושפעת מהתקשורת ופולשת לתחומים לא לה. גביזון מודעת למחיר,
אבל קצה בטיוח."
מאת ארי שביט. מוסף הארץ. 11.12.99
פרופ' רות גביזון, נשיאת האגודה לזכויות האזרח שהיתה בין מיסדיה. חברה
וועדות צדוק ושמגר. פרופ' לקתדרה לזכויות האדם באוניברסיטה בירושלים,
עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. אומרת בראיון:
"אני חושבת שלא יכול להיות שמערכת שלגמרי סובלנית וסלחנית כלפי התבטאויות
חריפות ביותר כלפי אנשים בתפקידים רגישים כמו ראש ממשלה ושרים, נהיית כל
כך רגישה להשפעה האפשרית לכל ביטוי ביקורתי הנוגע אליה. זה דבר שעל פניו
מעורר חשד, כי מערכת שמגנה על עצמה היא מערכת שחשודה בעיני הציבור."
"נוצרה איזו רטוריקה שיוצרת את התחושה שכל מי שמבקר את בית המשפט הוא
אויבו של שלטון החוק."
"רגישות", קורא לזה הפרופ' גביזון, שהינו ביטוי עדין מדי לתיאור תגובות
נטולות רסן כמו זאת של יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון, כפי שמתוארת
במאמר מאת דורון גולן בידיעות אחרונות, שעליו הוקדש מאמר באתר זה (1).
"היום נעשה בארץ שימוש מבלבל ברטוריקה של דמוקרטיה ושל שלטון החוק כדי
למנוע דיאלוג חוקתי פתוח בין הכנסת לבית המשפט ובין הציבור לבית המשפט
בחיינו. כאשר כל טענה נגד בית המשפט מתוייגת כעקיפת בג"ץ או ככוחניות
פוליטית או כאיום על שלטון החוק דיאלוג כזה לא מתקיים. ובלי דיאלוג כזה
אין הליך דמוקרטי תקין."
העתונות הכתובה והמשודרת התאחדה ליצירת אווירה הגורסת שלהיות ישראל "מדינת
חוק" דורש את הסכמתם האוטומטית של האזרחים עם פסיקות הדין של השופטים. אין
דבר יותר רחוק מהאמת. זכותו של כל אזרח, להסכים או לא להסכים עם השופטים
בפסיקותיהם, בדיוק כמו זכותם המלאה, ובלתי ניתנת לעירעור, להסכים או לא
להסכים עם מעשיהם והחלטותיהם של כל יתר ממלאי תפקידים שלטוניים. לצערנו
אין בישראל, ועל זה מתייחסת בהמשך פרופ' גביזון, המנגנון הפוליטי המאפשר
לאזרח לבטא את הסכמתו או את אי-הסכמתו עם פעילותם של השופטים.
מה שדרוש כדי להיות ישראל, או כל מדינה אחרת, מדינת חוק, איננה דרישה
מופנית בעיקרה לאזרחים, אלא הדרישה לשליטים, ובמיוחד לשופטים, להיות
כפופים לחוק. במקרה השופטים, כפיפותם לחוק חייבת להיות עד כדי כך שפסיקתם
תהיה בלתי תלויה באישיותו, עקרונותיו ואמונותיו של השופט (2).
"לא יכול להיות שיאמרו לנו שכאשר מישהו רוצה למנות יועץ משפטי לממשלה
ומדבר על כך עם החברים שלו זו השחתה של המערכת, בעוד שכאשר מישהו רוצה
לחקור אויב שלו ומספר על כך לידיד שלו זה בסדר. זהו סטנדרט כפול שאי אפשר
לשאת אותו, שעורר את התחושה שמשהו כאן מאוד לא תקין."
הסטנדרט הכפול החמור ביותר הוא זה שקיים בין מה שמותר לתביע לבין מה שמותר
להגנה. למשטרה מותר להפעיל לחץ על החשודים ועל העדים, הכולל עצירתם,
איומים, ושאלות המכוונות את הנחקרים לתשובות מפלילות, והחוזרות על עצמן
בצורות שונות במשך שעות רבות, כדי לבלבלם. מותר לה אפילו להציע שוחד בצורה
של הקלת בעונש לחשוד אחד בתמורה לעדות המפלילה חשוד אחר. כל זה בזמן
שהחשוד נעצר במטרה המוצהרת למנוע ממנו כל אפשרות של מגע עם עדים
פוטנציאליים של ההגנה. מערכת הצדק המעוניינת בהוצאת האמת לאור יותר מאשר
בהרשעה של החשוד, צריכה להיות מעוניינת בקשר חופשי בין עדים וחשודים למטרת
אימות וריענון זכרונות, כדי למנוע שתעתועי הזיכרון יגרמו עיוותי דין. אך
כל מגע בין עדי ההגנה נחשב ל"תיאום עדויות" והינו אסור ומסוכן לחשוד
ולעדים.
"חוסר הנחת נובע מהתחושה שלצד הקצבת משאבים לפרשות דרעי עומדת סלחנות שקשה
להסביר אותה כלפי מידע שלכאורה מפליל אנשים בעמדות לא פחות חשובות במעשים
לא פחות חמורים ואולי יותר" … "מה שמטריד הוא התחושה שיש במערכת אלמנט
של רדיפה"
צודקת פרופ' גביזון שמערכת הצדק "חשודה בעיני הציבור". אך מהראיון,
המתייחס במיוחד לאספקטים הפוליטיים של הבעיה, מקבלים את הרושם המטעה
שהאי-אימון במערכת הצדק הינו חלקו של הימין, הדתיים והמזרחיים. וזה
לחלוטין אינו נכון, ואינני בטוח שזו דעתה של פרופ' גביזון. כמו שנוכיח
בחלק השני של מאמר,ב"חצי הכוס הריק", האי-אימון במערכת הינו נחלת חלקם של
הציבור כולו, והוא מבוסס בעובדות רבות ומצערות שנוגעות לבטחון האישי של כל
תושב ולא רק לעיניין ההפלייה הפוליטית, העדתית או הדתית (בין דתים
וחילונים).
"בית המשפט העליון שלנו … ]כאן באות מילות שבח למערכת המשפטית ולשופטים
שממתיקות את הביקורת[ … הוא שונה מאוד מבית המשפט הישן שהיה הרבה יותר
עניו, שיחס הרבה יותר כבוד לסמכות ולאוטונומיה של הרשויות הפוליטיות
הנבחרות, שהאמין שיש גבול לשפיטות ושחשב שתפקידו להיות סמכות משפטית-
מקצועית עליונה ולא טריבונל של רפורמטורים חברתיים ומורי מוסר. אני באופן
אישי העדפתי את גישתו של בית המשפט הישן."
"כאשר אתה מאמין שיש בחבית תפוח אחד רקוב או שנייים אתה רגוע" … "אבל
כאשר מתקבל הרושם שהתפוחים הרקובים נהפכו לחלק מהמערכת…"
יכול להיות שזאת הפיסקה היחידה שהמאמר מתיחס לפרופ' גביזון, ושאיני נוטה
להסכים איתה, ועד כדי כך, שאינני מאמין שהמרואיינת התכוונה למשמעות המלווה
את הביטוי החריף הזה. כמו הפרופ' גביזון גם אני אינני חושב שיש סיבה כלשהי
להתיחס לשופטים, או לכל סקטור אחר, רמה מוסרית גבוהה מזאת של כלל
האוכלוסיה. ואינני חושב שיש במערכת הצדק יותר "תפוחים רקובים" מאשר בכל
סקטור אחר. הבעיה נמצאת בפילוסופיה הפוליטית-משפטית של המשטר, ולא ברמה
המוסרית של ממלאי התפקידים. טבע האדם הינו נתון שאין לנו שליטה עליו,
וחוכמת הפילוסופיה הפוליטית-משפטית של הליברליזם הקלסי נובעת מזה שהיא
לוקחת בחשבון את הטבע האנושי בלי אשליות (3). אך גם מבלי להתכחש לאלמנטים
החיוביים שלו.
גישה זו של השלמת עם הטבע האנושי של השליטים נמצאת, כבר 300 שנה לפני
הספירה, בספרו של אריסטו, המהווה יחד עם התנ"ך את הבסיס הקדמון של
הפילוסופיה הפוליטית של הליברליזם הקלסי:
"מכאן שמי שמציע שלטון החוק יכול להחשב כמי שמציע שלטון של אלוהים ושל
התבונה בלבד, אבל מי שמציע שלטון האדם מוסיף אלמנט של בהמיות; בגלל
שהתשוקה הינה חיה פראית, והתאווה משחיתה את שכלם של השליטים, אפילו כאשר
הם הטובים מבני אדם. החוק הינה תבונה לא מושפעת על ידי התשוקה … אפילו
אם אנשים מסויימים הינם טובים לשלטון, הם חייבים להיות רק שומרים ומשרתים
של החוק" (XVI ,III ,Politics Aristotle.).
הבעיה נובעת בעיקרה מחוסר הרגל של המערכת לעבוד בכפיפות הדוקה לחוק עד כדי
להיות השופטים אלמנטים פסיבים, מוגבלים בתפקידם להיות פה לחוק, כפי שדורש
מונטסקייה (4). מהרגע ששופט, או פרקליט(ת) המדינה, מרגיש שתפקידו דורש
ממנו ומרשה לו להיות יותר מאשר מכשיר פסיבי של החוק, קצרה הדרך להפליות
ועיוותי הצדק. זה אמת במיוחד כאשר משרתי הצדק מרגישים את עצמם כמחנכי העם,
מטיפי מוסר, "קובעי את אני-מאמין של העם כולו" כפי שרואה את תפקידו אהרון
ברק נשיא בית המשפט העליון (5), או- "טריבונל של רפורמטורים חברתיים ומורי
מוסר" כפי שמציינת, בצדק רב, פרופ' גביזון.
"הדפוס של out singling, של רדיפת צדק סלקטיבית, הוא לפי דעתי בראש
ובראשונה אשמת התקשורת"
בעיית התקשורת אינה מצטמצמת לגבולות המערכת המשפטית והינה אחת הבעיות
המרכזיות של המשטר הפוליטי בארץ, שמייסדיו היו שבויים באידיאולוגיה
המרקסיסטית. מבחינת העדר חופש תקשורתי אנו נמצאים באותה קטגוריה יחד עם
סין עממית וברית המועצות של העבר. דהיינו, נטולי חופש עתונות, שבלעדו אין
טעם לדמוקרטיה. הרדיו והטלוויזיה, שהם אמצעי התיקשורת ההמוניים הראשונים
במעלה, הינם מונופול ממשלתי, אך בלי מנגנון המאפשר את החלפת הצוות כאשר
השלטון מתחלף. צוות שיש לו, כמו במערכת המשפטית, בצבא ובמערכות אחרות,
תפקיד מרכזי בקבלתו וקידומו של דור ההמשך. כתוצאה מזה, גם הטלוויזיה
והרדיו הם מונופול של "האליטה ישנה", שכפי שפרופ' גביזון מציינת לגבי
מערכת המשפט, "הופך את המערכת למין כת סגורה, אחידה למדי, אשר בעצם מנציחה
את עצמה."
"אני גם לא חושבת שתפקיד בית המשפט להיות הסמכות המוסרית העליונה בחברה.
לא לשם כך הוא מונה וגם לא ברור שיש לו המיומנות לכך. השופטים בישראל אינם
נבחרים על סמך האנטגריטי שלהם או הקוד האתי שלהם … הם נבחרים על סמך
יכולתם המקצועית כמשפטנים. אין שום דבר בהכשרה שלהם שמקנה להם את הזכות,
הסמכות או היכולת להיות קובעי הלכות מוסר."
מקור ההרגל להכנסת דברי מוסר בהקדמות להכרעת הדין ולגזירת העונש אינו
סטייה מיוחדת של מערכת המשפט הישראלית. היא נובעת מעקרונות הפילוסופיה
הפוליטית הטוטליטרית המתאפיינת בשאיפתה לחנך את העם בהתאם לעקרונותיה
המוסריים והאידיאולוגיים. עקרונות שבאמונתה ראויים להיות נכסי צאן-ברזל של
העם כולו, ושלפי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק על מערכת המשפטית לקבוע
אותם.
למטרת הנחיית עקרונות וערכים אלה, המשטרים הטוטליטרים שואפים למונופול על
מוסדות החינוך ועל אמצעי תיקשורת המוניים (6). הפרדוקס הוא שהיום נציגי
האליטה הישנה קוראים לזה חינוך "לדמוקרטיה", תוך התעלמות משתי עובדות
יסודיות:
א) אין דמוקרטיה ראויה לשמה מבלי חופש עיתונות וחופש חינוך. אלא, אם
מתכוונים לדמוקרטיה העממית של ברית המועצות וסין עממית, שאליה שאפו וחלמו
אותן "אליטות הישנות" בעבר הלא רחוק.
ב) דמוקרטיה אינה סובלת התערבות ממשלתית בחינוך. שהינו תחום בלעדי של
ההורים (7).
"הפרדוקס הוא שדווקא כאשר בית המשפט מתיימר להיות סמכות מוסרית עליונה הוא
פוגע בלגיטימיות שלו כסמכות משפטית עליונה."
פוגע בסמכות המשפטית בגלל שפוגע באוביקטיביות של המשפט. אוביקטיביות הינה
התכונה להיות בלתי תלוי באדם. חוק מנוסח היטב הינו מכשיר אוביקטיבי,
חיצוני לשופט, במיוחד אם הוא משתמש בכללי פירוש קבועים בחוק שמגבילים את
חופש פרשנות, ושהינם יסוד מיומנות השפיטה. לעומת זאת, מוסר ועקרונות הם
אישיים, פנימיים של השופט וסוביקטיביים ביסודם.
החוסר אוביקטיביות של המשפט בישראל הוא אחת הסיבות שמביאות למצבים מביכים
שבם מתוך שלושה שופטי בית המשפט העליון, שלמדו באותה אוניברסיטה, מאותם
ספרים, עם אותם מרצים, שייכים לאותה אליטה חברתית-תרבותית, ולכאורה שופטים
לפי אותה מערכת חוקים ועל בסיס אותן ראיות, לא שניים מהם מסכימים על האשמה
של הנאשם. בשביל אחד מהם הוא חף מפשע, בשביל השני הוא אשם באונס, ולפי
השלישי הוא אשם ברצח ובאונס. והנורא מכל, שמצב כזה אינו מדליק אור אדום של
אפשרות סבירה של טעות בשפיטה, והנאשם נשלח לכלא בהאשמת אונס, לפי העקרון
ה"דמוקרטי" שהרוב קובע. אם זה אינו ביזוי של השופט שקבע שהוא חף מפשע,
ושדעתו אינו נחשב אפילו כמקור סביר לספק, אינני יודע ביזיון מהו.
ברור שבמצב כזה אף אזרח לא יכול להרגיש בטוח שכל עולמו לא יהרס ביום בהיר
אחד, בלי עוון בכפו, בפרודיה משפטית קפקאית.
"הדבר הזה חמור במיוחד אצלנו כיוון שבשעה שהמערכת הפוליטית והציבורית עברה
דמוקרטיזציה ונפתחה לכוחות החדשים של המזרחיים והמסורתיים ואפילו הערבים,
המערכת המשפטית נשארה טהורה למדי מבחינת האליטות הישנות. …במובן מסוים
המערכת הזאת משמשת כמפלט אחרון לאלמנטים של האליטות הישנות המרגישים
שהמוסד היחיד שנותר עדיין בשליטתם ומייצג את ערכיהם הוא בית המשפט."
"זה יוצר מן קולקטיוויות רעיונית. ואני לא אוהבת קולקטיוויות רעיונית בכלל
וקולקטיוויות רעיונית משפטית בפרט."
מאפיין עיקרי של כל האידיאולוגיות הטוטליטריות הנו דרישתן מכל האלמנטים
החיוביים של החברה, דהיינו, מאלה שהינם שותפים לאידיאולוגיה "הנכונה",
להתגייס לחינוכו של העם. וזאת למטרת יצירתה של "הקולקטיביות הרעיונית",
(או של "האני-מאמין של העם כולו", לפי גרסתו של אהרון ברק, נשיא בית המשפט
העליון). מוסדות ההשכלה, מהפעוטון ועד האוניברסיטה, חייבים לדעתן להיות
בראש ובראשונה מוסדות חינוכיים (8), ולא "בתי חרושת לתעודות וציונים".
יצירות אומנות שאין בהן אלמנטים חינוכיים נקראות "דקדנטיות". ובה אווירה
הזו, גם השופטים נקראים למלא תפקידם החינוכי.
"אצלנו לעומת זאת, אין חוקה מגובשת, אין תהליך ממושך ]של גיבוש סמכויות
בית משפט העליון[ ואין שופטים המייצגים את כלל החברה או מכהנים לפרק זמן
מוגבל. כך שנוצר מצב שבו בית משפט אשר בעצם ממנה את עצמו יוצר את החוקה
ע"י פרשנות שהוא נותן לחוקי היסוד מבלי שיונהגו אצלנו כל מנגנוני הבקרה
שקיימים בארצות אחרות."
"קודם כל קיימת בעיה בעניין מינוי השופטים. הרי בשום מקום בעולם אין מצב
כזה שבו לשופטים יש שליטה על תהליך מינוי השופטים" … "זה הופך את המערכת
למין כת סגורה, אחידה למדי, אשר בעצם מנציחה את עצמה."
בעית הכתות הסגורות אשר מנציחות את עצמן אינה בלעדית למערכת המשפט. היא
קיימת גם כן במסגרות אחרות, כמו, בין היתר, בעתונות, ובצבא. האחרונה הינה
המסוכנת ביותר, מאחר שהצבא הינו הכוח החזק ביותר בכל מדינות העולם. שהוא
יתפוס או לא את השלטון תלוי בנסיבות משתנות ובמאפיינים של הצבא ושל המשטר.
על נשלה את עצמנו, שלנו זה לא יכול לקרות. אחד המאפיינים החשובים של הצבא
הקובעים מידת הסכנה של תפיסת השלטון על ידו הינה ההומוגניות הפוליטית של
הקצינות הגבוהה. ומאפיינים חשובים של משטר דמוקרטי יציב הוא העומק והיושר
של הדמוקרטיה בו. בכל הפרמטרים האלה אנו נכשלים. עלינו לקחת בחשבון את
המילים השופעות חוכמה ממונטסקיה: "אין צורך בהרבה אנטגריטי כדי שמונרכיה
תחזיק מעמד. אבל במדינה דמוקרטית חייב להיות יושר. כאשר רפובליקה הינה
מושחתת היא אבודה."
כוח הפוליטיקאי, שאתמול היה סתם אחד מן העם, והיום, הודות להפרש של כמה
קולות, נהפך לשליט, הינו רק מוסרי. מכאן שכל פגיעה בבסיס המוסרי של
שלטונו, כגון השגת קולות ע"י דמגוגיה או הטבות לתומכיו, עלול למוטט את
המשטר. מאחר שהכוח האמיתי נמצא בידי הצבא, כל מה שדרוש כדי שיוכל להפעיל
אותו, הוא הומוגניות פוליטית בפיקוד. כדי למדוד את מידת ההומוגניות הזאת
בצה"ל מספיק לערוך רשימה השוואתית של כמה רמטכ"לים לשעבר התחברו אחרי
שיחרורם מהצבא למפא"י על דורותיה ושמותיה, כמה למפ"מ, לליברלים, למפד"ל,
ולליכוד. את המספרים האלה, שאפשר לשקללם ע"י חלוקתם במספר המושבים של כל
אחת המפלגות בכנסת, יתנו את פרמטר הפוליטיזציה של הצבא.
פרמטר הפוליטיזציה של הצבא, כמו כן הומוגניות פוליטית או סקטורל של פקידות
ממשלתית, עתונות, וכו', הינם גם כן פרמטרים של "עומק", או חוסר עומק,
הדמוקרטיה במדינה. פרמטר אחר, ראשון בחשיבותו, של "עומק" הדמוקרטיה הינו
מידת קיומן של החרויות הפוליטיות היסודיות, כגון חופש הביטוי, הדורש חופש
עתונות כתובה ומשודרת מוחלט. קיומם של אמצעי תקשורת ממשלתיים מצד אחד,
ואמצעי תקשורת "פירטיים" מצד שני, הינו מסימני הכר של המשטרים האפלים
ביותר.
]על השאלת המראיין:[ "את עצמך משלמת מחיר על כך שאת מבקרת את בית המשפט?.
]ענתה פרופ' גביזון[ כן. להשמעת דעה לא שגרתית יש בקהילה הזו מחיר. גם אם
זו דעה מנומקת ומקצועית המושמעת בצורה מכובדת."
הפחד של האנשים להתבטא בחופשיות, אפילו בשורות האקדמיות העליונות, והשימוש
המוגזם והסלקטיבי של חוקים נגד "הסתה", הינם ביטויים אחרים של חוסר העומק
של הדמוקרטיה הישראלית.
אם אנו מחברים יחד את מידת הפוליטיזציה של הצבא עם חולשותיה של הדםוקרטיה
הישראלית, יש לנו סיבה טובה להיות מודאגים.
"לפעמים אומרים לי שאני נאיבית. שאי-אפשר לקדם תהליכים מסוימים בלי מידה
של פטרנליזם. שהעם בעצמו לא יכול להגיע מתוך עצמו למתכונת מדינית-חוקתית
נאורה וליברלית. ולכן אמצעים של השתקה ומחטפים הם אמצעים לגיטימיים
והכרחיים. עד נקודה מסויימת אני מוכנה לקבל את הטיעון הזה (sic). אבל אני
חושבת שהגענו היום למצב שבו הפטרנליזם הנאור הזה הוא מסוכן, מפני שעושים
בו שימוש כדי להצניע מהלכים שחשוב שיועלו לדיון ציבורי גלוי".
"אני רוצה בית משפט שהוא גם חזק וגם עניו, שלא מהסס לפסוק נגד השלטון
ולהגן על זכויות האדם, אבל גם בית משפט שער למגבלותיו. בית המשפט הנוכחי
נראה לי לפעמים כבית משפט מעט שחצני. השיטה שבית המשפט מנהיג מזכירה
לפעמים את השיטה של המלך הפילוסוף, של זה שמודיע לאזרחים מלמעלה מה צריכים
להיות ערכיהם. וזה דבר קשה מאוד מבחינה דמוקרטית."
אני מאמין, או רוצה להאמין, שפרופ' גביזון אומרת רק בצורה רטורית ולמטרה
לבטלו בהמשך, שהיא מוכנה לקבל "עד נקודה מסויימת" את הטיעון "שאי-אפשר
לקדם תהליכים מסוימים בלי מידה של פטרנליזם. שהעם בעצמו לא יכול להגיע
מתוך עצמו למתכונת מדינית-חוקתית נאורה וליברלית. ולכן אמצעים של השתקה
ומחטפים הם אמצעים לגיטימיים והכרחיים." טיעון זה הינו הבסיס האידיאולוגי
של כל הדיקטטורות. הוא הינו והיה מסוכן היום ובכל הזמנים ובכל המקומות,
ומקורו במגלומניה האופיינית של כל הדיקטטורים, מצילי האומה.
כתיבת תגובה