כלכלה, פיננסים וחשבונאות

כלכלה, פיננסים וחשבונאות
purposes. non-commercial for copies non-modified of distribution free Authorized — 2001 Copyright
.I מבוא (הגדרות).
.II עלות הפנסיה (עסקי פירמידה).
.III מובנו הכלכלי, הפיננסי והחשבונאי של החיסכון.
.IV למה נכשל החלום המרקסיסטי.
.V הפער החברתי החשבונאי, הפיננסי והכלכלי.
.VI בזבוז הכסף וחוסר יעילות של הממשלות.
.VII העלות הכלכלית של המיסים.
.VIII לקיחת כסף מהעשירים.

.I מבוא (הגדרות)

כתוצאה מעבודת בני אדם נוצר תוצר שבחלקו מיועד לצריכה מיידית, ובחלק אחר
ליצירתם או שיפורם של מצרכים אמצעי יצור בעתיד. חלוקת העבודה והתוצר לשימוש
מיידי, בין בני האדם, הינו הנושא של הכלכלה. אנשים שונים מקדישים לעבודה
כמות שונה של שעות, מאמץ, מסירות ויעילות. תרומתם ליצירת המצרכים שונה, כמו
כן, כמות וסוגי המצרכים שהם צורכים. להתיעלותם של התהליכים הכלכליים,
השתמשו בני אדם מימי קדם בסחורה אמצעית, שהקלה על החלפת סחורות בין
יוצריהן לצורכיהן. בעבר הלא רחוק, היתה הסחורה האמצעית מתכתית, ומכאן שמה,
"הכסף", והיום בחלקה הקטן מנייר, וברובה וירטואלית. סחורה זו איפשרה, גם
כן, את הצגתה המספרית של הכלכלה, "הפיננסים", ע"י הצמדת מספר המבטא את
ערכם הכספי של שעות העבודה, "השכר", ולמצרכים, "המחיר". מספרים אלה
מתיימרים למדוד, לא רק את מספר שעות העבודה ואת כמות המצרכים, אלא גם כן את
יעילות העבודה ואת איכות המצרכים. הצגה מסדר שני של הכלכלה, "החשבונאות",
מתקבלת כאשר מייחסים את בעלות הכסף ואת הערך הכספי של המצרכים ואמצעי
הייצור לאנשים שונים, ריאלים או לגאלים.

טיפול יעיל בכלכלה דורש את ההצגות המספריות האלה, באותה מידה שהתיכנון של
פעולות על פני כדור הארץ דורש את השימוש במפות, שאינן אלא הצגות מעוותות
שלהם, או של חלקיהם. אך אין לשכוח, שלא המפות הן פני כדור הארץ, ואפילו לא
הצגה מהימנה וחד-משמעית שלהם, וכך גם לא ההצגות הפיננסית והחשבונאית הן
הכלכלה, וגם לא הצגות מהימנות וחד-משמעיות שלה. תעתועים חשבונאיים,
לפעמים חסרי כל משמעות כלכלית, אך ברוב המיקרים בעלי השפעת כלכלית שלילית,
משמשים פוליטיקאים דמגוגים, או בורים בעינייני כלכלה, כדי לתת לעם את
הרושם שהם דואגים לטובתו. להלן נעסוק בדוגמאות המאירות את העיוותים הנוצרים
מהשימוש הלא נכון, בזדון או בורות, בהצגותיה של הכלכלה.

.II עלות הפנסיה (עסקי פירמידה).

לכאורה, העובדים משלמים רק חלק קטן מהעלות המוגזמת של זכויות הפנסיה, בזמן
שאת החלק הגדול משלם, כביכול, מעבידם. מבחינה חשבונאית, ורק מבחינה זו,
החלוקה הזאת נראת כנכונה: החלק הגדול אינו רשום בתלוש המשכורת של העובד,
ומכאן שהוא נראה כאילו שולם על חשבון רווחי מעסיקו. אך לא מבחינה כלכלית,
ואפילו לא בהצגתה הפיננסית, ישנה לחלוקה הזאת משמעות כל שהיא. מבחינה
כלכלית השכר הינו כמות המצרכים שניתנת לעובד ומשפחתו להנות ממנה, בהווה או
בעתיד, בתמורה לעבודתו. מכאן שאין שום הבדל בין שהעובד חוסך בעצמו, או מוסר
לקרן פנסיה, חלק ממשכורתו לשימושו בעתיד, לבין שהמעביד, במקום למסור לו את
כל משכורתו, מוסר חלק ממנה לחשבון חיסכון על שמו, או לקרן הסתדרותית
"שמבטיחה" לדאוג לצרכיו בעתיד. גם מבחינה פיננסית שכר העובד הינו סך הכל של
הוצאת המעביד תמורת עבודתו. ואין שום הבדל, בין שהוא שולם כולו אל העובד,
ובאחריותו של האחרון לחסוך לזקנתו, או לקנות איתו ביטוח פנסיוני, לבין שחלק
ממנו מועבר על ידי המעביד ישירות לקרן הפנסיה, תוך שהוא מופיע, או לא
מופיע, בתלוש משכורתו.

תרומתו הנדיבה, כביכול, של המעביד לקרן פנסיה של העובד איננה אלא תרמית
חשבונאית גרידא, שבנוסף שמסתירה מעיני העובד את העלות האמיתית שהוא משלם
תמורת זכויות הפנסיה שלו, מחייבת הסכם קבוצתי הקושר את כל העובדים ואת
המפעל עם ההסתדרות, ומונע מהעובדים האפשרות לבחור לעצמם דרך יותר זולה,
ויותר בטוחה לחסוך לזקנתם. יותר זולה מפני שחשבון אקטוארי פשוט, שלימדוני
בבית הספר היסודי, מוכיח שאפשר להבטיח, ביתר בטחון, את זכויות הפנסיה ע"י
תשלום קטן פי שלוש או ארבע מזה שדורשות קרנות הפנסיה של ההסתדרות (1).
בשיטה ההסתדרותית שבה כל דור משלם בעד זכויות הפנסיה ושרותי הבריאות של
הדור הקודם, ושהיא מקור ראשי לעלותם המוגזמת, אינו אלא "עסק פירמידה".
עסקים אלה, שמופיעים לבקרים לבושים צורות שונות ומבטיחות, מתאפיינים בזה
שכולם מתבססים על תשלום בהווה לאלה שקדמו לך, תוך הבטחה שמישהו יבוא
אחריך וישלם לך. הם כולם מיועדים מטבעם לקריסה, ועל שומר נפשו וכספו,
להמנע מהפיתוי להכנס בהם. וכך באמת קרה, וקרנות הפנסיה ושרותי הבריאות
ההסתדרותיות עמדו כולם לקרוס, מה שהכריח את הממשלה להתערב להצלתם.

.III מובנו הכלכלי, הפיננסי והחשבונאי של החיסכון

באפשרותו של כל עובד וכל בעל הון להחליט באיזה חלק משכרו או רווחיו הוא
ישתמש באופן מיידי, בקניית מצרכים לשימושו או לשימוש משפחתו, ואיזה חלק
הוא חוסך. דהיינו, שומר לשימושו בעתיד או להשקעתו להגברת הכנסותיו. מבחינה
חשבונאית החיסכון הוא אינדיווידואלית ושייך לחוסך, הזכאי להשתמש בו לפי
רצונו.

מבחינה פיננסית, החיסכון הקולקטיבי של שכירים ומעסיקים גם יחד, הינו המקור
היחיד להון הדרוש להקמתם של מפעלים חדשים, ולמחקר ופיתוח של מצרכים
ואמצעי יצור. מפעלים המספקים את מקומות עבודה והמצרכים לדורות הבאים,
ומחקר ופיתוח שמשפרים את האיכות, מרחיבים את מבחר, ומורידים את היחס בין
המחיר לשכר, ושמים להישג ידן של שכבות הולכות והמתרחבות של החברה יותר
מצרכים באיכות יותר טובה.

גם מבחינה כלכלית החיסכון הינו קולקטיבי, ומתבטא בהבדל בין כמות המצרכים
שיוצרים המפעלים שתוצרתם מיועדת לצריכה מיידית, לבין הכמות שעובדיהם
ובעליהם ומשפחותיהם צורכים הלכה למעשה. עודף מצרכים זה, המהווה החיסכון
הכלכלי, מיועד לשימושם של עובדי ובעלי מפעלים ומעבדות מחקר ופיתוה, והוא
זה שמאפשר לחלק מכוח העבודה להשתחרר מהצורך ליצור מצרכים למחייתו, ולעסוק
בהכנת הייצור העתידי. דהיינו, שמובנו הכלכלי של החיסכון הוא, שאלה שעובדים
ליצירת מצרכים לצריכה המיידית, מתחלקים בפרי עבודתם עם אלה שמכינים את
היצור העתידי.

מכאן, שמבחינה כלכלית ופיננסית, החיסכון הינו נכס קולקטיבי, בעל חשיבות
חברתית ממדרגה ראשונה, ורק בהצגתה החשבונאית של הכלכלה הוא מופיע כנכס
אינדיווידואלי. הוא האמצעי הכלכלי והפיננסי היחידי ליצירת מקומות עבודה
לכוח אדם המתווסף עקב הגידול הטבעי של האוכלוסיה, ולהרמת רמת החיים של כל
שכבות החברה, ע"י שיפור אמצעי יצור. הדרך היחידה להורדת מספר שעות עבודה
הדרושות ליצירת המצרכים, שהוא המחיר הכלכלי שלהם. הורדת המחיר הכלכלי גוררת
אחריה, בהצגות הפיננסית והחשבונאית, את ירידת המחיר ביחס לשכר, ומבחינה
כלכלית, שמה יותר מצרכים בהשג יד של כל השכבות של החברה. במיוחד של השכבות
החלשות, שהן היותר מושפעות ומוגבלות בכוח צריכתם ע"י המחירים. היא גם
מאפשרת את הורדת ימי ושעות העבודה של העובדים, תוך הגברת שעות הפנאי
וחופשות, ואת העברתם של חלק הולך וגדל מעובדים מיצירת מצרכים ראשוניים,
כגון מזון וביגוד, לנוחויות אחרות כגון מקררים, טלוויזיות, מכונות כביסה,
ומכוניות, לשרותים כגון מורים, רופאים, ואחיות, ולמחקר ופיתוח, שמאיץ את
התהליך כולו.

יש להדגיש, שעל אף שבהצגה החשבונאית החיסכון "שייך" לחוסך, וזכותו הלגאלית
הוא להפכו, בכל רגע שיתחשק לו, לדירה מרווחת, מכונית חדשה או יכטה. מבחינה
כלכלית, רק מאותו רגע שחיסכונות אלה, או חלקם, הופכים למצרכים, ורק מאז,
מהווים חלקם של "בעליהם". המציאות היא, שסך הכל של חיסכון החברה כולה, ושל
כל אחת מהשכבות הכלכליות, הולך וגדל בהתמדה. והדבר נכון במיוחד, ובממדים
גדולים יותר, ככל שמדובר בשכבות כלכליות מבוססות יותר. ז"א, שמבחינה כלכלית
ופיננסית, הדברים הינם כאילו חלק ניכר מהחיסכון נתרם, הלכה למעשה, לנצח על
ידי בעלים, לטובת החברה כולה. דהיינו, מבלי שהבעלים הנומינלים, שעל שמם
רשום בספרי חבנקים, יעשו אף פעם שימוש בזכותם להפכו למצרכים להנאתם
ולהנאת משפתתם.

.IV למה נכשל החלום המרקסיסטי

קארל מרקס עוסק באריכות אך בשיטחיות, בסיפרו "הקפיטל", בחלוקה החשבונאית של
תוצר העבודה בין הפועלים לבין בעלי הון, במשטר הקפיטליסטי. דהיינו, בחלוקה
בין השכר והערך העודף (value surplus), כאשר האחרון הינו ההפרש בין העלות
התיפעולית של התוצר לבין מחירו. אך הוא מתעלם ממובנם הכלכלי של כל אחד מהם.
הוא מתעלם, מחד גיסא, מהעובדה שהערך העודף, חלקו החשבונאי של הקפיטליסט,
חוזר בחלקו הגדול לפועלים, כשכרם של אלה שעובדים בהכנתו ובשיפורו של הייצור
העתידי. ומאידך, מתפקידו הכלכלי של השכר ככוח הצריכה העיקרי של המצרכים
והשרותים, שהולכים ומתרחבים בכמות ובמבחר, הודות להשקעתו החוזרת של הערך
העודף בשיפורם של אמצעי הייצור. בהיותו השכר הכולל של כלל השכירים החלק
העיקרי של כוח הצריכה, לא יכול להיות סך הכל המחירים של כלל התוצר גבוה
בהרבה מכלל השכר. (2)

בו בזמן, שבחוסר הבחנתו בין חשבונאות וכלכלה, מרקס רואה בשיפורם של אמצעי
הייצור, אמצעי להגדלת חלקם של הקפיטליסטים (3). הוא מתעלם מחד גיסא,
מהעובדה שחלקם הכלכלי, להבדיל מהחשבונאי, של הקפיטליסטים, הינו רק החלק
מהערך העודף שהם משתמשים בו לקניית סחורות ושרותים לשימושם ולשימוש משפחתם.
ומאידך, מה יכולה להיות תועלתם של הקפיטליסטים בהגברת הייצור אם להמונים
אין את אמצעים הדרושים לקנייתם? האם כל עודף הייצור יכול להיות מיועד
לשימושם האישי של הקפיטליסטים ומשפחותיהם? כמה כובעים ישימו על ראשם וכמה
נעליים על רגליהם?

מבחינה כלכלית, השאלה החשובה ביחס לערך העודף היא, באיזו פרופורציה הוא
מתחלק בין חלקו הכלכלי של הקפיטליסט, דהיינו, המצרכים שהוא ומשפחתו צורכים,
לבין החלק שהוא משקיע במפעלים חדשים, בעבודות מחקר ופיתוח, וכו'. והחלק
האחרון, שמבחינה כלכלית הוא נכס של החברה כולה, על אף היותו רשום על שם
הקפיטליסט, מתחלק גם הוא לשניים: השקעות מוצלחות ונכשלות. גם במשטר
קומוניסטי ישנו בהכרח הצורך הכלכלי ב"ערך נוסף". דהיינו, שאלה העובדים
ביצירת מצרכים לשימוש מיידי, יתחלקו בפרי עמלם עם העוסקים בהכנת הייצור
העתידי. לולא כך, לא יהיו מקומות עבודה ולא תוצר מספיק לגידול הטבעי של
האוכלוסיה, לא שיפור באמצעי יצור, לא שרותי רפואה וחינוך לכל, ולא התקדמות
מדעית וטכנית. וגם כאן "הערך העודף" הסוציאליסטי, הפעם רשום ע"ש "החברה",
מתחלק לשלושה חלקים מקבילים לחלוקתו של הערך העודף הקפיטליסטי.

א) חלק מהערך העודף, דהיינו, מפרי עבודתם של פועלי הייצור שממנו לא יהנו
יוצריהם, יצטרך לשמש את צרכיהם וצרכי משפחותיהם של הביורוקרטים שתפקידם
להחליט, במקום הקפיטליסטים, איזה ואיפה יוקמו מפעלים חדשים, ואיזה עבודות
מחקר ופיתוח, ועל ידי איזה חוקרים, יבוצעו.

ב) חלק שני של הערך העודף יתבזבז בפרויקטים כושלים, בגלל החלטות
ביורוקרטיות מוטעות או ניהול כושל של הביורוקרטים שיעמדו בראשם.

ג) וחלק שלישי ישמש, במידה זו או אחרת של הצלחה, את צרכי ההתפתחות של
החברה.

אילו מרקס לא היה נשאר בשטחיותו כבול בהצגה החשבונאית של הכלכלה, היה יכול
לחסוך לקוראיו שלושת רבעים מפרקי ספרו, בהם מרבה במלל מיותר ודל תוכן,
ובמקומם להתיחס ביסודיות לשאלה הרלבנטית היחידה. דהיינו, באיזו שיטה כלכלית
יהיה החלק השלישי של הערך העודף, שהוא היחיד המועיל לחברה, גדול יותר,
ויופעל במידה גרולה יותר של הצלחה (4).

טעותו אומללה זו של מרקס וחסידיו, שמקורה בחוסר הבחנה בין ההצגה החשבונאית
של הכלכלה לבין הכלכלה עצמה, הפילה על האנושות שואה בממדים מעל ומעבר כל מה
שהיא ידעה לכל אורכה של ההיסטוריה רבת הדמים שלה. מאות מיליונים של אזרחי
המדינות שבהם השתלט השמאל של המאה העשרים, יורש של השמאל היעקוביני שהטביע
בדם את צרפת, נרצחו על ידי ממשלותיהם הם במאמציהן להפוך עמים בורגנים
ודתיים לפרולטריון אתאיסטי. מספר הנרצחים ע"י ממשלותיהם הגיע במדינות
מסויימות, כגון ברית המועצות וקמבודיה, לפי האומדנים המינימליסטים, עד
להשמדתם של שליש מאוכלוסיותם (5). למספרים הבלתי נתפסים האלה יש להוסיף עוד
עשרות מיליונים שמתו מרעב כתוצאה מכשלונותיה של החקלאות הסוציאליסטית (6).
ורק אלוהים יודע את מספר התינוקות שנרצחו ביום לזתם בסין העממית, ומספר
הפלות שבוצעו, בעידוד ולחץ של השלטונות, כגון מניעת שרותי בריאות מהילד
השני והלאה בסין, לאור אוזלת ידה של הכלכלה הסוציאליסטית לספק צרכיו של
הגידול הטבעי של האוכלוסיה.

.V הפער החברתי החשבונאי, הפיננסי והכלכלי.

התקשורת מעדיפה, בדרך כלל, לדווח אך ורק על האי-שיוויון החשבונאי בין
ההכנסות של העשירונים השונים בחברה, כפי שהוא מתבטא בברוטו המופיע בתלושי
המשכורות. העדרותה של האינפורמציה המלאה, או הרחקתה לאותיות הקטנות של
המדורים הכלכליים, הינה מגמתית ופוגעת בחובה העתונאית לספק אינפורמציה מלאה
ומהימנה. התמונה משתנה כבר לחלוטין כאשר עוברים מההצגה החשבונאית להצגה
הפיננסית של הכלכלה. דהיינו, כשלוקחים בחשבון את כמות הכסף שהלכה למעשה
נשאר לרשותם של העשירונים השונים, אחרי שלוקחים בחשבון את המיסים הישירים
והעקיפים ומוסיפים את ההקצבות, הסובסידיות וההנחות למיניהן. ומשתנה עוד
יותר, אם משווים את הצריכה הפרטית נטו של כל עשירון, אחרי הורדת המיסים
והוספת הסובסידיות וההנחות, שהם חלק מהמחיר הריאלי, מהצריכה הפרטית
החשבונאית, כפי שהיא מופיעה בחשבוניות. רק ההשוואה האחרונה הזאת מבטאת,
פחות או יותר, את חלקו הכלכלי של כל עשירון בפרי העבודה הקולקטיבית.

ההבדל בין ההצגה החשבונאית של ההכנסות מכל עשירון, לבין ההצגה הפיננסית,
מבטא את תרומתו הפיננסית של כל אחד מהעשירונים לתקציבי הממשלה והשלטון
המקומי. תרומה שהולכת וגדלה ככל שעולים בסולם העשירונים, והופכת לשלילית
בעשירונים התחתונים שהינם, בהצגה הפיננסית, "הנהנים" העיקריים מההקצבות,
ההנחות והסובסידיות, המהוות חלק ניכר מהתקציבים השלטוניים. היות ותקציב
הממשלה בלבד מתקרב לכ-%50 של התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג), (הנמדד, בהצגה
החשבונאית, בסכום של כל המשכורות והרווחים), זה נותן מימד של סדר גודל של
ההבדל העצום בין ההצגות החשבונאית והפיננסית של הפער החברתי. אך כפי שניראה
להלן, התמונה הכלכלית שונה לחלוטין מהצגותיה הפיננסית והחשבונאית, ולא כה
ברור בה, אם השכבות החלשות הן "הנהנות" או "הנפגעות" העיקריות מההקצבות
והסובסידיות.

השאלה הראשונה הנובעת מההסתכלות הכלכלית בסוגית הפער החברתי היא: באיזו
מידה תרומתם של העשירונים השונים לתקציבי השלטונות הינה על חשבון חלקם
הכלכלי בתוצר פרי העבודה הקולקטיבית, ובאיזו מידה על חשבון החיסכון. או
במילים אחרות: כמה היא מורידה מצריכתם הפרטית, וכמה מהחיסכון הקולקטיבי,
הדרוש להבטחת מקומות העבודה, התוצר העתידי, והמחקר והפיתוח לשיפור והוזלתו
של התוצר. ישנן סיבות טובות לחשוב שבמידה שעולים בסולם העשירונים, כך יקטן
השפעתם של המסים על רמת חייהם, ויגדל פגיעתם בחיסכון. היות והעשירונים
התחתונים הם הקורבנות העיקריים של מחסור במקומות עבודה, והנהנים העיקריים
של הוזלת התוצר, ספק אם הם יהיו הנהנים או, בסופו של דבר, הנפגעים העיקריים
מהסובסידיות וההקצבות.

.VI בזבוז הכסף וחוסר יעילות של הממשלות

בהצגותיה הפיננסית והכלכלית של הפער החברתי, נראה אפשרי לתקנו ע"י מיסים,
סובסידיות והקצבות ממשלתיות. בזמן, שכפי שראינו בסעיף הקודם, ההסתכלות
במציאות הכלכלית המסתתרת מאחורי הצגותיה המתמטיות, מעוררת ספקות לגבי
היעילות של השיטה. ספקות אלה מתחזקים אם לוקחים בחשבון את בזבוז הכסף
ואת חוסר היעילות, המאפיינים את הממשלה בכל תחומי מעשיה. ובתחום הזה, יש
לנו, הישראלים, ניסיון רב ומר.

נזכיר רק שתי דוגמאות:

1) הכשלון המוחלט של הממשלה לתת שירות טלפוני יעיל לציבור, כאשר היא
התימרה לתת אותו בעצמה. יש להניח שכל מי שלא היה צעיר מדי לפני 15 שנים,
זוכר את התקופה שבה, בלי פרוטקציה, היה בלתי אפשרי להשיג קו טלפון. המצב
השתפר מאוד, אך עדיין רחוק מאוד מלהיות משביע רצון, כאשר נתינת השירות
הועבר מידי הממשלה עצמה לחברה ממשלתית מונופוליסטית; ואיך, כאשר שוק
השיחות הבינלאומיות נפתח לתחרות, וחברות פרטיות נכנסו בו, מחירי השיחות
האלה ירדו בכ-%70 (!!); והחברה הממשלתית הצטרכה לפטר אלפים רבים של עובדים
מיותרים, ולשלמם פיצועים בסביבת מיליון (!!) שקלים בממוצע לכל אחד, כדי
לעמוד בתחרות.

2) המחסור במים, ואתו הצורך לפתח מקורות מים בלתי תלויים בחסדי הגשמים הלא
יציבים, והסובלים מתקופות ארוכות של בצורת, הינו ידוע מימי אבותינו, ומהווה
חלק חשוב בהוויה התנכית. ישראל מצטיינת בידע ובתעשיית מתקני התפלת המים
שלה, והיא מייצאת מלפני הרבה שנים מתקנים מתוצרתה לכל האזורים הצחיחים
בעולם, מארצות הברית ועד ערב הסעודי. הבעיה נעשתה קריטית ביותר עם התחלת
העלייה מברית המועצות, כשהיה ברור שבאין מים מספיקים לצרכים ההולכים וגדלים
של האוכלוסיה הקיימת, קל וחומר לא יהיו מספיקים לקבלת הזרם האדיר של העולים
החדשים.

מאז תחילת שנות התשעים ועד היום, בסוף 2002, כל הממשלות מסתובבות, חסרות
אונים, סביב לבעיה. שמיר העביר לרבין, רבין לפרס, פרס לנתניהו, נתניהו
לברק, ברק לשרון, שרון כבר מתקרב לסוף כהונתו, והבעיה בעינה עומדת. בעיה
פשוטה כאין כמוה בשביל השוק החופשי, אך בלתי אפשרית בשביל ממשלה. בשביל כל
ממשלה, אך במיוחד בממשלה מבוססת על קואליציה. ממשלה בלתי יציבה, שבה השרים
מתחלפים לבקרים, ונבחרים בהתאם לכוחם הפוליטי, ולא לפי התאמתם לתפקיד
ומומחיותם.

כדי להעביר את פתרון הבעיה לידי השוק החופשי, שהוא היחיד שיכול לפתורה
ביעילות ובמהירות הדרושות, הכרחי לבטל את המונופולים של החברות הממשלתיות
בענייני מים וחשמל. האחרון בגלל שהתפלת המים בעלות נמוכה דורשת את הניצול
של החום הנוצר בתהליך יצירת החשמל, שהיום מתבזבז במי הים בלי תועלת. כצעד
חשוב לליברליזציה של השוק, והכרחי לפתרון בעיית המים, חוקק בסוף ממשלת
שמיר, בשנת 1992, חוק היסוד חופש העיסוק. לפיו, היו צריכים להתבטל
בשנת 1994 החוקים שמשמשים בסיס לגאלי לכל למונופולים למיניהם. חוק שזכה
בתמיכתם של חברי כנסת מכל המפלגות. אך לצערנו הרב, חוק זה שונה, בגלל לחצים
קואליציונים, ע"י ממשלת רבין ב.1994- תוקפם של חלק מהחוקים, שהיו מיועדים
להתבטל אותה שנה, הוארך בשנתיים, וחלק אחר, הכולל דווקא את המונופולים של
מים וחשמל, בארבע שנים. וכך קרה שהמונופול לשיחות חוץ בוטל רק בממשלת
נתניהו אחרי 1996, והמונופולים של אגד ושל שיחות פנים של בזק בימים שנכתבים
שורות אלה (2002), בממשלת שרון, ובעית המים עדיין מחכה לפתרונה.

חוסר יעילותם ובזבזנותם של הממשלה ושל המונופולים, הגוררות אחריהן את עלותם
המוגזמת של השרותים הנתונים על ידיהם, מעניקים לנו דוגמא נוספת של ההבדל
קיים בין הכלכלה עצמה לבין הצגותיה הפיננסית והחשבונאית. כפי שנאמר למעלה,
התוצר הלאומי הגולמי נאמד בסך הכל של כל המשכורות והרווחים. זהו האומדן
היחיד של פרי העבודה הקולקטיבית, שישנו ביכולתן של ההצגות הפיננסית
והחשבונאית להציע לנו. מאחורי האומדן הזה נמצאת ההנחה שקיים קשר בין התוצר
הכלכלי, שממנו נהנית החברה על כל רכיביה, לבין שכר העובדים ורווחי החברות.
להנחה זו ישנה הצדקה מסויימת בשוק החופשי, שבו ניתן להניח שהמעביד יהיה
מוכן לשלם שכר גבוה יותר לעובד, ככל שהוא מוסר לו יותר תוצר, ו/או באיכות
יותר טובה, ושתרוויח יותר החברה המסוגלת להציע בשוק סחורה יותר טובה, ו/או
יותר זולה, ממתחריה. אך היא הופכת להנחה חסרת כל יסוד, כשמדובר על שכר
פקידי הממשלה או עובדי המונופולים.

.VII העלות הכלכלית של המיסים

על העלות החשבונאית של המיסים הגלויים שגובות הממשלה והרשויות המקומיות, יש
להוסיף: את הריבית של בנק ישראל, שהאזרחים משלמים בריבית הבנקאית המוגזמת
על אשראי; את האינפלציה המדלדלת את המשכורות, את הפיקדונות בעובר ושב, ואת
הכסף שבידי הציבור; ואת המיסים המוסווים שעל הציבור לשלמם על כורחו ועל
אפו, במחירים המופרזים של שרותי השלטונות, של החברות הממשלתיות והעירוניות,
ושל יתר המונופולים למיניהם (7). היות ותקציב הממשלה בלבד מגיע בישראל
לכ-%50 של התוצר הלאומי הגולמי (הנמדד בסך הכל של המשכורות ושל הרווחים),
היא בלבד לוקחת מכל אחד מאיתנו בממוצע, באמצעות המיסים הגלויים, הן ישרים,
כגון מס הכנסה, הן עקיפים, כגון מס ערך מוסף (מע"מ), ובחלק מהמוסווים (8),
בסביבת חמישים אחוז מהרווחים והמשכורות, כדי לבזבזם בביורוקרטיה המנופחת
ובחוסר יעילותה המוכחת.

על אף היות התמונה החשבונאית של עלות המיסים בישראל כל כך מדאיגה,
התמונות הכלכלית והפיננסית הינן הרבה יותר קודרות. מבחינה חשבונאית עלות
גביית המיסים מצטמצמת בחלקה של מחלקת הגבייה בתקציבו של משרד האוצר,
דהיינו, עלותם של פקידי המחלקה, כולל הפנסיונים של פקידי העבר, וההוצאות
הקשורות עם פעולתם. אך מבחינה כלכלית, עלות הגבייה נמדדת במספר השעות
שפקידי הממשלה ואזרחים מקדישים, במישרים או בעקיפים, לפעולות קשורות עם
גבייתם ותשלומם של המיסים. ומבחינה פיננסית יש להוסיף, לתקציב מחלקת הגבייה
של מס הכנסה, את העלות הכספית של שעות העבודה הנ"ל של האזרחים. ולעלותו
הכלכלית של המס עצמו יש עדיין להוסיף את שעות העבודה המתבטלות, המתבטאות
בהגברת האבטלה וצמצום הצמיחה, עקב היוזמות שלא מתבצעות בגלל שגובה המיסים
עושה אותן לא כדאיות, או התיסבוכת והעלות הביורוקרטית הקשורה עם המיסים
מחסלת אותן באיבן (9).

כאשר פקיד מס הכנסה, מע"מ או ביטוח לאומי, יושב במשרדו מול אזרח מזיע, עוד
שלושה או ארבעה אזרחים ממתינים ליד דלתו, אחד נמצא בדרך למקום עבודתו,
ועוד אחד בנסיעה למשרדי הממשלה. זה לבד מראה שהעלות הכלכלית של תהליך
גבייתם של המסים, הנמדדת בשעות עבודה המושקעות בו, עולה כפי שבע על עלותו
החשבונאית. ועדיין לא לקחנו בחשבון את שעות העבודה שהושקעו בהכנת הדוחות
ובדיונים שקדמו לביקורם של האזרחים במשרדי הממשלה. עלותם הפיננסית של שעות
אלה יש להוסיפה, ובצדק, לעלותה הפיננסית של תקציב הממשלה. ואז רק אלוהים
יודע לכמה יהפכו, בהצגה הפיננסית של תקציב הממשלה, הכ-%50 של התל"ג המופיע
בהצגה החשבונאית.

המצב הוא חמור יותר במס ערך מוסף (מע"מ). לדוגמא: מפעל לעיבוד עורות קונה
עור מקיבוץ ומשלם את המע"מ הרשום בחשבונית, שעל הקיבוץ לעבירו לאוצר. המפעל
לעיבוד עורות, שהיות שאינו המשתמש הסופי של העור אינו חייב במע"מ, פונה
למע"מ ודורש את החזרת כספו. מפעל נעליים קונה ממנו את העור המעובד ומשלם לו
את המס כדי שיעבירו למע"מ, ודורש גם הוא את החזרתו. מפעל נעליים מוכר את
תוצרתו לחנות סיטונאית והמשחק של גבייה וה חוזר על עצמו. ושוב חוזר
כאשר הסיטונאי מוכר לקימעונאי. וסוף טוב כל טוב, הקימעונאי מוכר למשתמש
הסופי, שהוא היחיד שחייב במע"מ, ואינו יכול לדרוש את החזרתו.

קשה להבין את ההיגיון שבחד גדיא זה. האם כל בזבוז שעות עבודה הזה, של פקידי
ממשלה ואזרחים כאחד, נעשה כדי למנוע שמישהו בשרשרת ימכור משהו למשתמש סופי
בלי מע"מ? האם כדי להבטיח מקומות עבודה, מהביורוקרטיים הכו מבוקשים,
למקורבי השלטון?

מבחינת מאמר זה, הדבר החשוב הוא ההבחנה, בין העלות החשבונאית של גביית המס,
המתבטא רק בעלותם הכספית של השעות וההוצאות של פקידי האוצר העוסקים בשרשרת
החלמית של גבייה וה, שהיא חלק מהכ-%50 של התל"ג, לבין העלות הפיננסית
הכוללת, גם כן, את העלות הכספית של שעות העבודה וההוצאות של כל האזרחים
המשתתפים בה, שאינן כלולות בכ-%50 הנ"ל. כמו כן, בין העלויות החשבונאית
והפיננסית לבין העלות הכלכלית הכוללת בנוסף את כל התוצר הריאלי שהיה אפשר
ליצור בשעות העבודה האלה, המתבטלות בטחינת מים, ואת הנזק הכלכלי המתבטא בכל
היוזמות שלא יוצאות לפועל, בגלל עלותה וקשייה של התסבוכת הביורוקרטית הזו.
עלות קשה משאת במיוחד לעסקים קטנים, שהם במספרם הגדול ובפוטנציאל ההתפתחות
שלהם, מקור חשוב לצמיחה הכלכלית.

.VIII לקיחת כסף מהעשירים. (10)

מבחינה חשבונאית נראה "מובן מאליו" שאם הממשלה לוקחת מהעשירים, שיש להם די
והותר, כדי לתת לעניים באמצעות סובסידיות או הקצבות למיניהן, הדבר יעלה את
רמת החיים של האחרונים על חשבון חיי המותרות של הראשונים. אך מההסתכלות
הכלכלית מסתברת התוצאה ההפוכה, הפער החברתי יגדל: רמת החיים של העשירים
תעלה וזאת של העניים תרד. היות וככל שהשכבה הכלכלית שממנה ילקח הכסף תהיה
גבוהה יותר, הסיכוי שזה יהיה על חשבון החלק מההכנסות שהשכבה מקדישה לצרכיה
הפרטיים, יהיה קטן יותר. הוא יהיה, רובו ככולו, על חשבון החיסכון הכולל של
השכבה, המשמש ליצירת מקומות עבודה, לשיפור המצרכים, ולהורדת עלותם. זה יפגע
במיוחד בשכבות החלשות, שהן הנהנות העיקריות מכל הוזלת המצרכים, ששמה יותר
מצרכים, באיכות יותר טובה, בהשג ידן. מצרכים, שיותר זולים או יקרים, יהיו
תמיד להשג יד של השכבות החזקות. מחירם יותר גבוה, יפגע יותר בחיסכונותיהם
של העשירים מאשר ברמת חייהם.

בנוסף לזה, ככל שהמיסים גבוהים יותר, כך יורדת המוטיווציה לחסוך ולהשקיע.
מחד גיסא, ממילא הממשלה תקח לעצמה חלק ניכר מהרווחים, כשותפה לרווחים אך לא
להפסדים. מאידך, עוד לפני שיהיו רווחים או הפסדים, הממשלה תיקח לעצמה חלק
ניכר מהסכום המיועד להשקעה באמצעות המיסים שלכאורה משלמים עובדי החברה
העוסקים בהקמתה, מה שמגדיל בצורה נכרת את סכום הכסף הדרוש להשקעה, ועושה
אותה פחות כדאית (11). עם ירידת המוטיווציה להשקיע, חלק גדול יותר מההכנסות
של השכבות העליונות זורם לצריכתן הפרטית, וגורם עליה ברמת חייהן והרחבת
הפער החברתי האמיתי (המתבטא כלכלית בהבדלי בצריכה הפרטית).

וכאן עוד לא נגמר הנזק שהגישה החברתית בכלכלה גורמת לשכבות החלשות של
החברה. מהכסף, שכאילו הממשלה לוקחת מהעשירים ומעבירה לעניים, רק חלק קטן
ממנו מגיע ליעודו התיאורטי. החלק הגדול מתבזבז בחוסר יעילות מוכחת של
הביורוקרטיה המגודלת, האופיינית למשטרים שחושבים שעליהם להתערב בכל תחומי
החיים של אזרחיהם. חלק מתבזבז במערכת הגביה, חלק בסבך המערכות המטפלות
בחלוקה, וחלק ניכר סוטה מדרכו מסיבות פוליטיות מפלגתיות. היות ומהרגע
שהממשלה מרגישה את עצמה חופשיה לקחת מהרכוש של האזרחים ולחלקו לפי הבנתה
וצרכיה, הדרך פתוחה לכל צורה של שחיתות.

כהוכחה להשפעה השלילית על רמת החיים של השכבות החלשות של המדיניות
"החברתית", המיועדת כאילו להיטיב אתן, מספיק להשוות בין אחוזי האבטלה
במדינות אירופיות, במיוחד בתקופה היותן תחת שלטונן של מפלגות "חברתיות",
לבין אלה שבארה"ב. בחלק מהן, כגון ספרד ואנגליה, האבטלה הגיעה עד יותר
מ-%20, בזמן שבארה"ב, "הקפיטליסטית האכזרית", ממדיה הנמוכים מדי של האבטלה
מסכנים את יציבות כלכלתה.

הערות:

(1) ההבדל העצום בין עלות הפנסיה בשיטה הפירמידה, שבה כל דור משלם עבור
הפנסיה של הדור הקודם, לבין השיטה שבה כל דור חוסך לעצמו, נובע מהעובדה
שבאחרונה מתוספת ריבית לכל אורכה של תקופות החיסכון והפנסיה. כל מי שזוכר
איך מחשבים סכום של סידרה הנדסית יכול לעשות את החשבון בעצמו. בעיה אחרת,
שבחברת מהגרים, ישנו בדרך כלל אחוז גבוה של צעירים. מכאן שבשנים הראשונות
קרנות הפנסיה מוצאיות את עצמן עם עודף של כסף, ומתפתות להשתמש בו למטרות
אחרות ולא תמיד כשרות.

(2) "חלקו של רווח ההון בהכנסה הלאומית הגולמית בארה"ב בתקופה 1969-93 לא
עלה על %.8.5" ("הארץ" .11.8.97 מאמר מתורגם מהTimes- York New)

מה-%8.5 הנ"ל, יש להוריד את החיסכון השנתי נטו של כלל בעלי ההון. דהיינו,
החסכון ברוטו בשנה הנוכחית, פחות החלק מהחיסכון של השנים הקודמות שהוצא
השנה לקניית מצרכים להנאתם של בעלי הון ומשפחותיהם. מכאן, שחלקם של בעלי
הון בכוח קניה של מצרכים לשימוש מיידי, להבדיל מאלה המיועדים ליצור בעתיד,
אינו יכול להיות אלא אחוזים בודדים.

(3) "כמו בכל הגדלה אחרת של יעילות העבודה, המיכון מיועד להוזיל את עלותן
של הסחורות, תוך הקטנת החלק של יום העבודה שבו הפועל עובד בשביל עצמו,
ודרך זו להגדיל את החלק השני שהוא נותן, מבלי לקבל תמורה, לקפיטליסט.
בקיצור, זהו אמצעי להגדיל את הערך-העודף." (1 Sec. ,15 Chap. ,Capital
The)

(4) תשובתו של אריסטו הינה חד-משמית: "הקיניין צריך להיות במובן מסוים
משותף אבל בדרך כלל פרטי; מאחר שכאשר לכל אחד יש עניין שונה, אף אחד לא
יתלונן על השני, והם יתקדמו יותר היות וכל אחד ידאג לעסקיו." ("פוליטיקה",
אריסטו)

(5) ,Genocide and Holocaust the of Institute ,Genocide of Encyclopedia
Introductory and 23 pg. ,Rummel R.J. ,Democide ,1999 Jerusalem
15. pg. , Charny W. Israel by article
(ראה גם באתר זה את המאמר "האנציקלופדיה לרצח-עם או יד ושם לשואה
האוניברסלית").

(6) שם, עמוד .151

(7) גביית מיסים ע"י מונופולים ממשלתיים או של חברות ממשלתיות, היה נפוץ
בעבר, כגון מס המלח בצרפת (gabelle Le), או מס התה שהיה בין הגורמים
המיידיים למלחמת העצמאות בארצות הברית.

(8) חלק אחר של המיסים המוסווים אינו מהווה חלק מתקציבי הממשלה והרשויות
העירוניות, והוא מתבזבז באמצעות המשכורות של עובדי המונופולים, שהן
מהגבוהות ביותר שבמשק, ושל העובדים המיותרים בהם.

(9) חשיבות עליונה יש בכלכלה לקיומן של מספר רב של יוזמות קטנות, שבמיכלולן
מהוות גורם צמיחה ממדרגה ראשונה, ופיתרון יעיל לאבטלה. מכונאי או חשמלאי
שפותח עסק בחצר האחורית או במרפסת של ביתו, בו הוא העובד היחיד בהתחלה, יש
לו הרבה יותר סיכוי להכפיל או לשלש את מספר המועסקים על ידו, מאשר לג'נרל
מוטורס, או למוטורולה. בו בזמן שלקיים את כל הדרישות הביורוקרטיות של מס
הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, וכו', דורש ממנו מזמנו היקר, שהוא זמנם של כלל
עובדי מפעלו, ובנוסף להעזר בשרותים היקרים של מנהל חשבונות, בעלות כלכלית
מחוץ לכל פרופורציה להכנסותיו. עליהן יש להוסיף, את חוסר המקום ואת
האיסורים לעבודה באזורי מגורים הצפופים, שנבנו בתכנון ממשלתי מוטעה, מבוסס
על חלוקת החברה לעובדים ומעסיקים, כאילו היו שני סוגי בני אדם שונים
וניפרדים.

(10) כדי למנוע אי הבנות נפוצות ביחס לעקרונות הליברליזם הקלסי, כדי להבהיר
שהקניין הפרטי לעולם לא היה אחד מעקרונותיו. הוא אינו מופיע כעיקרון באף
אחד משלושת מקורותיו: התנ"ך, הפילוסופים היוונים הקלסיים, ואבות הליברליזם
המודרני, שבשלושתם התמיכה בקיניין הפרטי היא פרגמטית ולא עקרונית, ומלווה
מספקות והסתייגויות רבות.

התנ"ך שולל את ההתעשרות באדמות, המקור הכלכלי העיקרי בימים ההם, אך מתיר
אותה במקנה. כמו כן, מדגיש שאפילו פרי עבודתם של בני אדם אינו כולו שלהם,
ומחייב להשאיר את פאות השדה, אפילו להירקב, מבלי לקצור אותם. סוקרטס תומך
בבעלות המשותפת אפילו של נשים וילדים, בזמן שאריסטו מדגיש את היעילות לטובת
הכלל של הקיניין הפרטי, אך מקבל שבתחומים מסויימים טובה הבעלות המשותפת.
עמדה דומה נוקט מונטסקייה, ואפילו אדם סמית, מיסד את מדע הכלכלה המודרנית
אינו מנסה להציגו כעיניין עקרוני, ומדגיש את תועלתו לכלל. ותומס ג'פרסון
סרב להכניסו בין הזכויות הטבעיות בהצהרת העצמאות של ארצות הברית, והחליפו
בזכות "לשאיפה לאושר".

במקום זה "אחווה" הינו אחד משלושת העקרונות של הליברליזם (חופש, שיוויון,
אחווה), המתבטא בפסוק התנכי "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח)", והמחייב לא
להיות אדיש לצרות הזולת. העיניין בסעיף הזה אינו אם חובת החברה לבוא או לא
לעזרת הנזקק, אלא אם הביורוקרטיה הממשלתית, בבזבזנותה וחוסר יעילותה
המוכחות, הינה הגוף המתאים לטפל בזה. בכל חברה קיים אוצר של מאות אלפי
אזרחים שתשוקת ליבם הינה לתרום מזמנם ומכספם לטובת הזולת, המדינה והאנושות.
הוכחה לזה הם הסכומים שהקהילה היהודית בארה"ב, ובמיוחד העשירים שבהם,
תורמים לישראל, אחרי תרומתם לקהילתם ולמטרות אחרות בארצם, ואחרי המיסים
הגבוהים, שנדרשים לשלם. מחקרים מוכיחים שככל שמתרחב הסעד הממשלתי הכושל, כך
מצטמצמת הפעילות ההתנדבותית בתחום.

(11) מבחינה חשבונאית נראה כאילו מס הכנסה נלקח רק מהרווחים, ומע"מ ומס
קניות – רק מהצריכה הפרטית. אך מבחינה כלכלית, ואפילו מהצגתה הפיננסית של
הכלכלה, מסתבר שמס ההכנסה של השכירים אינו אלא "מס מעסיקים". דהיינו, כסף
שהמעסיקים חייבים להעביר לממשלה ביחס לגובה המשכורות שהם משלמים לעובדים.
שמס זה רשום בתלוש כאילו משולם ע"י העובד, אינו אלא טריק חשבונאי חסר כל
משמעות כלכלית או פיננסית. מבחינה כלכלית, שכרו של העובד הינו החלק של
התוצר הקולקטיבי שמימנו הוא נהנה תמורת עבודתו. חלקי משכורתו החשבונאית,
כן זה שמעבידו מעביר בשמו למס הכנסה, וכן זה שאתו הוא משלם מע"מ ומס קניה,
מיועדים לשלם את חלקם של פקידי הממשלה ואחרים בתוצר הקולקטיבי, ולא את
חלקו הוא. מכאן, שהם לא מהווים חלק ממשכורתו הכלכלית.

מס הכנסה, מע"מ ומס קניה, שמבחינה חשבונאית משולמים ע"י העובדים העוסקים
ביצירת סחורות לשימוש מיידי, הינם חלק ממשכורתם החשבונאית ומעלותו של
התוצר, וממחירו. מכאן, שהם מועברים, כחלק מהמחיר, לצרכן הסופי. אבל,
כשמדובר על עובדים העוסקים בהקמת מפעלים חדשים, כל המיסים האלה מהווים,
מבחינות כלכלית ופיננסית, "מס משקיעים". דהיינו, הם חלק מעלותה של
"ההשקעה", ומגדילים את סכום ההשקעה הדרושה, עד כדי להפכה, בהרבה מיקרים,
לבלתי כדאית.

כמו כן, חלק מהמיסים שמבחינה חשבונאית משולמים ע"י שרשרת של מפעלים,
חנויות, חברות הובלה, ופקידיהם, מהווים חלק ניכר מעלותם וממחירם של
המצרכים. הם מועברים בסופו של דבר לצרכן הסופי, שבהיותו החוליה האחרונה
בשרשרת, הינו המשלם האמיתי של המיסים האלה. על המיסימ המוסווים האלה יש
להוסיף את מע"מ. הוא המס היחיד שבצורה גלויה ומוצרת משולם ע"י הצרכן
הסופי, מהווה תוספת של %18 על המחיר כבר מנופח ע"י המיסים הקודמים, ואינו
מבחין בין עשיר לעני. למרות שמבחינה חשבונאית השכבות החלשות פטורות מרוב
המיסים, הם מהווים חלק משמעותי ביותר מהכנסותיהן הרזות. מכאן שכל הורדה
במיסים, אפילו מאלה שמבחינה חשבונאית כאילו משולמים "רק" ע"י העשירים,
תהווה הקלה בתקציב המשפחתי של השכבות החלשות.

דוגמה נוספת של הבחנה דרושה בין כלכלה, פיננסים וחשבונאות, תמצא ב-

אלטרנטיבה למס שלילי