מאת נח ניסני
סיקסק עם אפרוחיו
החי והצומח של ארץ ישראל
החברה להגנת הטבע
מהעיתונות:
"יואב יצחק: 3.5 מיליון דולר הועברו לשותף של ויצמו – דוד בלאס העביר את
הסכום ב84-' תמורת תמיכת ויצמן בממשלה בראשות פרס", כתבה מאת מזל מועלם,
"הארץ", ע' א2, .21.1.00
"העיתונאי יואב יצחק חשף אתמול שני גילויים חדשים בפרשת הנשיא ויצמן.
בהופעה בערוץ הראשון טען יצחק כי בשנת 1984, כאשר עמד ויצמן בראש תנועת
יחד שזכתה בשלושה מנדטים בבחירות, ניהל מו"מ עם מפלגת העבודה בראשות
שמעון פרס ועם הליכוד בראשות יצחק שמיר. לבסוף נתן ויצמן התחייבות לאיש
העסקים דוד בלאס, שהיה מקורב למפלגת העבודה ולתנועה הקיבוצית, שלא לחבור
לממשלה צרה בראשות שמיר, וכנגד זאת הסכים בלאס להזרים שלושה וחצי מיליון
דולר לקבוצת איש העסקים רמי אונגר, בה היה שותף קודם לכן עזר ויצמן.
תנועת יחד וויצמן הם שהכריעו בסופו של דבר בזכות הקמת ממשלת אחדות לאומית,
בראשה עמד שמעון פרס. יצחק טוען כי הדבר מצביע על חשד לפיו ויצמן השתמש
במנדט שקיבל מהציבור, לצורך הפקת טובות הנאה עבורו ועבור איש העסקים
אונגר. עוד טוען יצחק כי ככל הידוע, נתן ויצמן התחייבות לבלאס בכתב בפתק
שהעביר לידיו. אונגר אישר את העברת הכספים אך טען שהדבר אינו קשור להכרעות
הפוליטיות שנעשו אז."
בפולקלור הארגנטינאי יודעים לספר על תבונתו של הסיקסק, אחד מהעופות
הנפוצים ביותר בשדות ארגנטינה, שכדי להגן על קינו צועק תמיד ממקום אחר
מזה שבו שהקן נמצא.
בחשדות נגד הנשיא ויצמן שפרסם העיתונאי יואב יצחק היה רק דבר אחד ויחיד
שאם, חס וחלילה, היה נמצא אמת בו, הייה מהווה שוחד מהסוג החמור ביותר.
ועל הדבר החמור הזה לא שמענו שהמעורבים, כביכול, בו, ושמעון פרס ביניהם,
נחקרו. ולא שמענו שיואב יצחק נדרש להביא הוכחות. ולא שמענו, שתודה לאל,
נמצא כל העיניין היותו עלילה חסרת שחר, והמעורבים כביכול בה יצאו מזה בלי
רבב. כל יתר ההאשמות, אפילו אם היו מתבררות כנכונות, דלילות הן, ולא
מצדיקות את נפח החדשות, הכתבות והמאמרים שבוקר וערב אנו שמענו ושומעים
ברדיו ובטלוויזיה וקוראים בכל העיתונים, בגנותו של הנשיא ויצמן, העטור
גבורה ושרות לעם ולמדינה. אי אפשר להמנע מהמחשבה שכאן, כמו במקרה של
הסיקסק הארגנטינאי, הצעקות במקום אחד מיועדות להרחיק את תשומת ליבו של
הציבור מהמקום שבו נמצא הדבר החמור ביותר.
מאוד לא סימפטי הוא להתעורר בוקר אחד ולדעת, שהנשיא הגיבור והאהוב, הסכים
להיות בן-חסותם של מיליונרים. אין בזה כדי להוסיף כבוד, אך לא עברה על
החוק שמבחין בין שוחד לבין מתנה של ידיד. שלא דיווח לסמכויות על הכנסותיו
ממתנות "ידידיו", יש בזה לכל היותר, במושגים ליברלים שלפיהם לא כל מה
שמחליטה הכנסת יכול להיקרא חוק (1). עברה על תקנות, בדומה לנסיעה במהירות
מוגזמת, שכולנו ידענו מאז ומתמיד איפיינה את אישיותו של ויצמן, ולא מנעה
ממנו להיבחר לנשיאות. בכל הפעולות שכביכול עשה לטובת פטרוניו, לא נראה
שאף אחת מהן נעשתה במסגרת מילוי תפקידיו כנשיא, שר או חבר כנסת. ואם כך
אין, ולא יכול להיות, בהן שוחד.
הדברים הם שונים לגמרי בעיניין ההתחיבות שוויצמן נתן בכתב, לכאורה וכביכול
לפי טענתו של יואב יצחק, בשנה 1984 לדוד בלאס, תמורת 3 וחצי מיליון דולר,
ובה ההבטחה שמפלגת "יחד" (שזכתה בשלושה חברי כנסת, אחד מהם שר בכיר בממשלת
ברק), לא תיתן ידה להקמתה של ממשלה בראשותו של יצחק שמיר. זה כן, אם חס
וחלילה היה נמצא נכון, היה מהווה שוחד מהסוג החמור ביותר. אף על פי כן,
שום הודעה לא נמסרה לציבור שהדבר נחקר באופן יסודי ונמצא חסר שחר. שקט
ודממה מוחלטים באמצעי תקשורת, כולל את יצחק עצמו, ובהודעות המשטרה,
הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה אופפים את העניין, בו בזמן שצעקות מוגזמות
מלוות את יתר סעיפי האשמה. הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה מתייחסים
בהחלטתם רק על פרשות כספי סרוסי ואונגר, ואין בה התייחסות כלשהי לבלאס
ולפעולתו, כביכול, לטובת מפלגת העבודה בראשותו של שמעון פרס. גם החלטתם
והופעתם המשותפת של היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה בטלוויזיה זכו בביקורת
צעקנית מכל פרשן המכבד את עצמו, אך לא מילה נאמר בה על היעלמותם מפרשת
בלאס-פרס, ועל השתיקה שסובבת אותה.
אי אפשר להימנע מהרושם, שכביכול, יש כאן משהו מהתנהגותו הנבונה של הסיקסק.
רושם שמתחזק אם מקשרים פרשת ויצמן עם עוד שתי פרשות אחרות, שהמשותף ביניהן
הוא שכולן מתייחסות לאותן דמויות של השמאל — רבין ופרס. בעתון "הארץ",
עמוד ב2, מתאריך 31.3.00, במאמר "פרצופה של המדינה" מאת חנה קים אנו
קוראים:
"שמעון פרס לעומת זאת, כבר אינו להוט לקבל את התפקיד (נשיא המדינה אחרי
ויצמן נ.נ.). הימים הללו הם ימי השלדים הצצים מהארונות. פרס שומע עוד ועוד
רמזים על כך שלא כדאי לו להתמודד על התפקיד. מה גם שבפרקליטות לא פסלו
השבוע, באופן לא רשמי, את האפשרות להורות למשטרה לפתוח בחקירה בתלונה
שהוגשה למשטרה על חשד להיעלמות מתנות בתקופה שפרס שימש ראש ממשלה.
……
השאלה אם לפתוח בחקירה גם בעיניין הזה עלתה בפגישה בין ראש אגף החקירות,
יוסי סטבון, לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שהתקיימה בזמן חקירתו של נתניהו.
השניים סיכמו ביניהם, שעד תום חקירת נתניהו לא תפתח המשטרה בחקירה.
דובר משרד המשפטים אומר בתגובה, כי העיניין נמצא בבדיקה ע"י פרקליטת
המדינה והיועץ המשפטי לממשלה וטרם התקבלה החלטה. באופן לא רשמי אומרים
בפרקליטות כי המונח 'בדיקה' מראה כי מדובר בהתייחסות רצינית לתלונה על
היעלמות מתנות בתקופת רבין ופרס. אם יוחלט להעמיד את שרה נתניהו לדין על
גניבת מתנות, לא מן הנמנע שהמשטרה תפתח בחקירה על החשד בהיעלמות או גניבה
לכאורה של מתנות על ידי ראשי ממשלות שקדמו לנתניהו."
האם מישהו שמע ברדיו או בטלוויזיה, או קרא בעתון על מה מדובר כאן? ידע על
גניבות, כביכול, של מתנות בתקופה רבין ופרס? מאחר ש"לא שמעתי ולא
ראיתי" אינו מהווה הוכחה, יכול להיות שהדבר נאמר בצורה כזו שעבר בלתי
מורגש לרוב הציבור, ובלי שום ספק, בלי החגיגה התקשורתית שליוותה את הפרשות
של נתניהו ודרעי. בעיניין פרשת גניבת מתנות, כביכול, על ידי פרס, איני
יודע דבר חוץ מהצטטה למעלה. בעיניין השני, קראתי ב"מקור ראשון", ואני מצטט
מהזיכרון:
בשנת 1996 הוגשה למשטרה תלונה ובה הטענה, שלאה רבין החליפה בחנות צורפים
כד מכסף, שבעלה קיבל אותה כמתנה מאישיות חוץ, בשני מגשים. כתנאי
לעסקת החליפין הזו, החנות התחייבה למחוק את ההקדשה ליצחק רבין שהיתה חרוטה
בכד. דהיינו, לבצע בדרישתה של לאה רבין העלמת ראיות, שמהווה בעצמה עברה על
החוק. החנות לא עמדה בהתחייבות ומכרה את הכד לדודו טופז עם ההקדשה ליצחק
רבין בה. "הפרת האימונים" הזו של החנות הגיעה לאוזניה של לאה רבין, שתבעה
מהחנות לתקן את המעוות. החנות נענתה, ודודו טופז החזיר את הכד "המקודש"
לחנות.
מאחר שישנן כאן, לכאורה, עברות ברורות על החוק, ולהן עדים והוכחות רבות,
ותשובת המשטרה נראתה בעיני המתלוננים כמתחמקת ולא מספקת, פנו בעיניין
ליועץ המשפטי בשנה .1997 (סוף ציטוט מהזכרון)
וכנראה, שהתלונה הטרדנית הזו עדיין מחכה שההתיישנות או המוות תציל
מהאי-נעימות, המובנת מאליה, לחקור, וחס וחלילה, לשלוח לכלא אישיות אהובה
כזו. ברור, שאין לראות בה זה, חס וחלילה, עברת משוא פנים, לכאורה, מהיועץ
המשפטי לממשלה או מפרקליטות המדינה, והתייחסות שונה מזו שזכו דרעי והזוג
נתניהו.
המשותף בין פרשת ויצמן-בלאס, שבמקרה שתסתבר כנכונה טענתו של יצחק, עלולה
לסבך בפלילים חלק ניכר מצמרות מפלגות העבודה ויחד, לבין פרשת המתנות
הנ"ל, הוא קשרן לרבין ולפרס, וחוסר הרצון של המשטרה, הפרקליטות והיועץ
המשפטי לטפל בהן. בנוסף לזה, פרשת ויצמן-בלאס מתקשרת בזכרון הציבור עם
האפיזודה המלוכלכת ביותר של הפוליטיקה הישראלית, "התרגיל המסריח" כפי
שכינה אותו יצחק רבין, שבה חברי כנסת ושרים נמכרו ונקנו במכירה פומבית,
כמו עבדים בשוק ניו-אורלינס. אלה שנמכרו שלמו על זה בקריירה הפוליטית
שלהם, אך הקונה, ששילם את מחירם מבלי אפילו לבדוק את שיניהם, מוצע היום
כמועמד לנשיאות. וזה קורה דווקא ברגע שמוסד הנשיאות נמצא בשפל המדרגה
ודורש טיפול שורש כדי להחזיר לו את אימון ההציבור.
…………….
(1) "הם אומרים שכל מה שהוחלט ע"י רוב האזרחים צריך להיחשב חוק. מסכים,
אך לא בלי הסתייגות מסויימת." (אריסטו, פוליטיקה, VI, III).
מבוא
בתיאום מפליא, הדורש הסבר, אנו מוצאים בכל מקורות הליברליזם, מהתנ"ך
והפילוסופים של יוון הקלאסית, ועד מייסדי הליברליזם המודרני במאות 18
ו19-, את ההבחנה בין שלטון האדם, מקור של רודנות, לבין שלטון החוק,
המושווה בכולם לשלטון האל, והמהווה תנאי הכרחי לחופש. מידת התיאום היא
כזו, שאין לנו ברירה אלא לקבל שכולם שאבו את מחשבותיהם מאותו מקור. יתכן
שהמקור המשותף אינו אלא הניסיון הנאגר בתהליך האבולוציוני, פרי התלאות
והסבל של הדרך הארוכה והמתפתלת שעברה ועוברת החברה האנושית בהווצרותה,
הנמצא חרוט בגנום המשותף של האנושות. מכאן האמונה המשותפת שחוקי החברה,
כמו חוקי הטבע הם מאותו מקור על-אנושי, אלוהי, ולא נשאר לבני אדם אלא
לחקור ולנסח אותם (1). או יתכן שהפילוסופים היוונים ידעו והושפעו מהתנ"ך,
שנחתם בזמנם של פלטו ואריסטו ולא רחוק מהם, באותו אגן מזרחי של הים
התיכון. ועובדה ידועה היא שמייסדי הליברליזם המודרני קיבלו אותו כמעט
מוכן מהתנ"ך והפילוסופים היוונים ונשאר להם רק להתאימו לזמנים החדשים.
מייסדיו של הליברליזם הקלאסי המודרני היו נוצרים הדוקים, מעריצי התנ"ך
והתרבות היוונית הקלאסית שהגיעה לאירופה בתקופת הרנסנס (מאות 14 ל17-),
ואינם מסתירים את מקור ההשראה הדואלי של עמדותיהם הפוליטיות. דואליזם שלא
היווה גורם של מתח הודות לתיאום המלא בין שני המקורות. מקרה מיוחד הוא,
הליברליזם האנגלי, שהתחלתו בשחר ההיסטוריה האירופית, וביטוי לקדמותו הוא
"המגנה כרטא" שכפו האצילים וראשי הכנסיה למלך ג'ון מאנגליה כה מוקדם כמו
במאה ה.13- העובדה שהקדים בהופעתו את הרנסנס, דהיינו את כניסתה של התרבות
היוונית לאירופה הביינימית, משאירה כמקור השראתו היחיד את התנ"ך. מכאן
שחסרה בליברליזם האנגלי, והעדרותה מורגשת עד עצם היום הזה, תרומתה של
המחשבה הפורמלית והניסיון החוקתי הרב של הפילוסופיה הפוליטית היוונית,
ששימש בסיס למונטסקיי (1689-1755 Montesquieu the Baron Secondat de
Louis Charles), מייסד המדע הפוליטי המודרני, ושאנו מוצאים בליברליזם
האמריקני. היות ואין נביא בארצו, תרומתו של הצרפתי מונטסקיי, שהיתה
מכריעה בחוקת ארה"ב, חסרה באירופה, והעדרותה מסבירה את האי-יציבות
וכשלונם של המשטרים הדמוקרטיים באירופה קונטיננטל.
מאחר שבכל חברה, רודנית או דמוקרטית-ליברלית, ישנם חוקים ובני אדם
שמנסחים ומפעילים אותם ושעל האזרחים לציית להם מרצונם או על כורחם – את
ההבדל בין "שלטון החוק" לבין "שלטון האדם" – בין "מדינת חוק" לבין
רודנות, יש לחפשו בטבעם של החוקים ושל מוסדות השלטון.
מהות החוקים במדינת חוק
מטרתם של החוקה והחוקים במדינת חוק הינה להגביל את תחומי הפעולה של
מוסדות השילטון למינימום ההכרחי, ולקבוע במסמרות את דרכי פעולתם מבלי
להשאיר לשליטים חופש פעולה מעל ההכרחי. תחום פעולתם של המוסדות חייב
להצטמצם לאותם דברים שאין באפשרותם של התושבים לבצע בעצמם (2). מהותם של
הדברים האלה משתנה ממדינה אחת לשניה ולאורך הזמן. ככל שהחברה הולכת
ומתפתחת, היא מסוגלת לבצע בעצמה יותר תפקידים, ותחום הפעולה של השלטונות
הולך ומצטמצם. מידת חופש הפעולה של השלטונות נקבע על ידי הניסיון
ההיסטורי של האנושות וגדלה במצבים שהאומה בסכנה, ומצטמצמת בימי שלום
ושלווה (3).
מטרתם של החוקים הפליליים במדינת חוק היא להגביל את ההתערבות של השלטונות
למקרים שבהם התנהגותו של אזרח אחד פוגעת באזרחים אחרים, ולקבוע את המידה
והדרך המותרות להתערבותם. נושאי החוקים אינם יכולים להיות אלא נורמות
התנהגות שרוב הציבור מסתייג מהן, ואינו צריך מהוראות החוק כדי להימנע
מהן. התערבותם של מוסדות השלטון בהתנהגותם של התושבים, המותרת על פי החוק
במדינות חוק, מיועדת יותר להגן על העבריין מתגובת יתר של הנפגעים ושכניהם
מאשר להגן על הציבור. וזאת מאחר שהציבור מסוגל להגן על עצמו, אך נוטה
להגיב בחריפות יתרה לכל פגיעה בו, במשפחתו, ברכושו או בכבודו, ולהשתתף
בהגנת שכנו (4). לעומתם, חוקי המדינות תחת שלטון האדם מיועדים להגביל את
חופש התושבים, להענישם, להשתמש בהם להרתעת אחרים ולהחזיק את העם מפוחד
וכנוע כדי לחזק את השלטון (5).
מערכת החוקים חייבת להיות מצומצמת, פשוטה ויציבה, כדי שאפילו הפחות
משכילים שבציבור יוכלו לדעת ולכבד אותה מתוך הבנה והרגל, ולא על ידי
כפייה וכוח (6). במשטרי שלטון האדם, ולא משנה אם מדובר בשלטונו של בן אדם
אחד או במשטרים "דמוקרטיים" שבהם הכל מוחלט על פי הרוב במוסד אחד (7).
יקרא הוא כנסת או מועצת הפועלים העליונה, מערכת החוקים נוטה להשתנות
תכופות. מצד שני, ברור שאפילו חוקי הטבע, בניסוחם האנושי, משתנים עם
הזמן, וכמו הם, גם חוקי החברה חייבים להיות מותאמים לזמן. כדי לאפשר את
השתנותם ההכרחית, ובו בזמן למנוע שינויים תכופים, חפוזים ובלתי שקולים,
חקיקתם של חוקים חדשים או הכנסת שינויים בחוקים קיימים, חייבת להעשות תוך
בדיקה הדדית של מספר מוסדות שלטון נפרדים ובלתי תלויים (8). אין לשכוח
שעל פי החוק אפשר לשלוח אדם לכלא, להרוס אותו ואת משפחתו. מכאן שלהתייחס
לקביעת חוקים בקלות ראש, ע"י מוסד אחד ויחיד מורכב בבני אדם, לא משנה
מספרם, הינה צורה מובהקת של "שלטון האדם".
מוסדות השלטון במדינת חוק
התנאי הראשון לקיומו של שלטון החוק ומניעתו של שלטון האדם הינו הפרדת
הסמכויות בין מוסדות בלתי תלויים (9). השני הגבלתם של תחומי ודרכי
פעולתם, והשלישי מנגנוני ביקורת הדדית בין כל מוסדות השלטון שתמנע מכל
אחד מהם להיות סוברני. אף אחד מתנאים אלה אינם מתקיימים בישראל. אין
הפרדה בין הסמכות המחוקקת והמבצעת. שרים וסגני שרים הם חברי שתי
הסמכויות, והסמכות המבצעת היא חלק מהמחוקקת ותלויה בה (10). אין חוקה
שמגבילה את הסמכויות ואת דרכי הפעולה המותרות להן. חוקי היסוד שהכנסת
החד-ביתי מחוקקת ומשנה בעצמה בהתאם לצרכים הקואליציונים של הרגע, אינם
אלא פרודיה טרגית של חוקה. הכנסת הינה סוברנית, ואין שום מוסד או מנגנון
ביקורת על המערכת המשפטית שלוקחת על עצמה סמכויות של מחוקקת הקובעת
נורמות ועקרונות (11).
ארבע הסמכויות השלטוניות הקלאסיות הן: הסמכות החוקתית, המחוקקת, השופטת
והמבצעת. הן חייבות להיות נפרדות ובלתי תלויות עד כדי שאף חבר באחת מהן
לא יוכל בשום מיקרה להיות חלק או להשתתף בדיונים של אחרת (ראה הערה 10).
אי התלות אינה מונעת את הביקורת ההדדית: מקובל שהבית העליון של הסמכות
המחוקקת משתתפת עם העצרת החוקתית כגורם מבקר של החוקה או השינויים בה
לפני כניסתם לתוקף. על הסמכות המבצעת למלא תפקיד דומה לגבי הסמכות
המחוקקת לפני כניסתם לתוקף של החוקים החדשים או של השינויים בקיימים.
הסמכות המחוקקת כפופה לחוקה והסמכויות המבצעת והשופטת לחוקה ולחוקים של
הסמכויות החוקתית והמחוקקת. על הסמכות השופטת לקבוע אם הסמכויות האחרות
עברו על החוקה או על החוק במילוי תפקידן. ועל הסמכות המחוקקת או אחד
מבתיה למלא תפקיד זה ביחס לסמכות השופטת, כדי לוודא שהשפיטה נעשית על פי
החוק ולא לפי דעתו או עקרונותיו של השופט. חלוקתם של תפקידים אלה של
ביקורת הדדית יכולה להיות שונה, אך חייבת להתקיים כדי למנוע ששלטון החוק
ידרדר לשלטון האדם.
העצרת החוקתית, שתפקידה הוא לקבוע את חלוקת התפקידים בין הסמכויות
השונות, חייבת להפסיק את קיומה ברגע שגומרת את עבודתה. אחרת היא תהיה
אחת הסמכויות הפועלות, שאת תפקידיה היא קבעה לעצמה, מה ששם אותה מעל החוק
ונוגד את העקרון הראשון במעלה של שלטון החוק: שהחוק חייב להיות מעל הכל
(12). מכאן, שחוקי היסוד, פרודיה עלובה של חוקה, שהכנסת קובעת ומשנה,
מרחיקים אלפי שנות אור את ישראל מלהיות מדינת חוק.
עצמאותה של הסמכות החוקתית, כמו זו של כל הסמכויות האחרות, דורשת בחירה
נפרדת, לא בהכרח ישירה, ושאף אחד מחבריה לא יכהן באותו זמן בסמכות אחרת,
או יהיה כפוף למשמעת מפלגתית, ולא משנה אם היא משמעת למרכז מפלגה או
לחכמי תורה. רצוי מאוד שהמפלגות הדתיות ישלחו לעצרת החוקתית את בעלי
הסמכות התורנית הגבוהה ביותר בין רבניה, באותה מידה שרצוי שהמועמדים לכהן
בה מכל המפלגות יבחרו תוך לקיחה בחשבון את ידיעתם במשפטים, בפילוסופיה
המשפטית היהודית, היוונית והמודרנית, ועל הניסיון הפוליטי של האנושות.
אין טעם לנסות להמציא מחדש את הגלגל תוך ההתעלמות מניסיון העבר שאיפיינה
את המרקסיזם, והאידיאולוגיות הטוטליטריות האחרות שנגזרו ממנו, וגרמו את
האסון הנוראי של המאה ה.20-
שיפוט על פי החוק
מערכות הצדק הן דווקא אלה הבאות במגע ישיר ומכאיב עם האזרחים במידה רבה
יותר מיתר הסמכויות, ובידן החיים, החופש, המשפחה, הכבוד, המעמד, הקיניין
וכל מה שחשוב לאזרח. מאפיין עיקרי של מדינת חוק הוא כיבוד זכותו של האזרח
לדעת בצורה ברורה וחד-משמעית מה מותר ומה אסור בהתאם לחוק. מהם המעשים
העלולים לסכן אותו, ומה הן נורמות ההתנהגות המבטיחות שלא יסתבך עם החוק.
זה דורש, בנוסף למערכת חוקים פשוטה ויציבה שבה דנו בסעיף הקודם, שפיטה
שתצטיין בקביעותה, הן לאורך הזמן, והן באי-תלותה באישיותו, עקרונותיו
ואמונותיו של השופט.
קביעות השפיטה הינה אחד המאפיינים העיקריים המבדילים בין שלטון החוק
לבין שלטון האדם. להשגתה דרושה נקיטת אמצעים להקטנת השפעת אישיותם של
השופטים על פסיקותיהם. ביטול השפעתה של אישיותו של מחוקק בודד מושג ע"י
דילולה במספרם הרב של המחוקקים ובדיונים חוזרים על החוקים המוצעים
המתקיימים במוסדות שונים, נפרדים ובלתי תלויים, שאישורם נדרש, במדינות
חוק, לפני כניסתם בתוקף. השופט, לעומת זאת, ממלא את תפקידו, הגורלי לחיי
ולחופש האדם, כיחיד או בהרכבים מצומצמים. קיומן של ערכאות לערעורים, חשוב
ככל שהוא, אינו ממלא תפקיד דומה למוסדות נוספים שחייבים לאשר כל חוק לפני
כניסתו בתוקף, היות ופסיקתה של הערכאה האחרונה, לטובה או לרעה, הינה
סופית, בלי קשר עם מה היו פסיקתן של הערכאות הקודמות. מצד שני, תפקידו של
המחוקק, הבנתם של חוקי החברה ותרגומם לשפת החוק האנושית, אינה יכולה
להעשות אלא דרך תפיסת העולם, אמונותיהם ועקרונותיהם של המחוקקים. דבר
שאינו דרוש כדי לפרש ולהפעיל חוק מנוסח כראוי, ושעל השופט להפעילו
בנאמנות, אפילו אם הוא מתנגש עם עקרונותיו הוא.
כדי שהשפיטה תהיה קבועה דרושה שתיעשה בכפיפות מלאה לאות של החוק,
ושנורמות מחייבות יגבילו את חופש הפירוש, כך שהוא יהיה תמיד תואם לכוונות
המחוקק ולפסיקות הקודמות. וזאת עד כדי שהשופטים בהתנהגותם המקצועית יפעלו
כאלמנטים פסיביים חסרי אישיות, ויהיו מסוגלים לנטרל כל השפעה של
רגשותיהם, אמונותיהם ועקרונותיהם על פסיקותיהם (13). אחרת מתערבבים
בשפיטה אלמנטים ששייכים לתחום החקיקה, שמטיבעה לתרגם עקרונות לחוקים,
ומתטשטש הגבול בין תפקידם של הסמכויות המחוקקת והשופטת (14). ביטויים
המבטאים רגשות השופט, כגון הגדרת הפשע כ"מזעזע", או הטפת מוסר על הנאשם
המבטאת את עקרונות המוסריים של השופט, מופיעים בהתמדה בהקדמות לפסיקתם של
שופטי ישראל, ופוגעים קשות בקביעות הפסיקה ובהתימרותה של ישראל להיות
מדינת חוק (15).
כדוגמא להשפעתה באי-קביעות המשפט של הפילוסופיה המשפטית השולטת בארץ
והגורסת, שבהיותם השופטים נבחרים מבין "הטובים", מותר ורצוי שהתבססו
על עקרונותיהם בפסיקותיהם, נשתמש בפסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק
בעניין העתון "קול העם" בשנות החמישים המוקדמות, שאליו התייחסנו במאמר
"תחנות רדיו פירטיות", ובו השופט אגרנט כותב: "אם התעכבנו באריכות יתירה
על הערכים שהם נשוא הזכות לחופש הביטוי, הרי לא עשינו כן אלא כדי להדגיש
את חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו, אשר ביחד עם בת זכותו – הזכות
לחופש המצפון – מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות
האחרות" ( צוטט מהספר "מרות המשפט ומהות המשטר", ליאון שלף, עמ' 67,
אוניברסיטה תל-אביב, 1996)
פסק הדין הזה, לכאורה יפהפה וליברלי, מהווה בעצם דוגמא טובה ומאלפת של
שלטון האדם השורר במערכת הצדק, ושהוא אחד הגורמים לאי-קביעות בגזרי הדין,
ולתלות גורלו של הנאשם יותר במזלו מאשר במעשיו. השופט אגרנט אינו מתבסס,
ואינו מרגיש צורך להתבסס, בבואו לפסוק את הדין, על סעיף בחוק, אלא על
אמונתו והבנתו הוא של מרכיבי היסוד של הדמוקרטיה, ואיך הוא חושב והיה
רוצה שהדברים התנהלו במדינת היהודים שלא מכבר קמה לתחיה. אך כמעט באותו
נושא, הלא פחות משפטן וראוי להיות שופט בית המשפט הגבוה לצדק, היועץ
המשפטי לממשלה אליקים רובישטיין מעדיף את שמירת מסגרות החברה, את
הקולקטיביות הרעיונית המרקסיסטית, על חופש הביטוי ואומר:
"רובינשטיין כתב לראש הממשלה, אהוד ברק, כי הקמת רשות ]שידור[ שלישית
יחודית היא נדבך נוסף בפרגמנטציה ובשיסוע של החברה הישראלית על מגזריה,
'כשהרי הצעד הבא עשוי להיות דרישה לרשות שידור מצד מיגזרים נוספים. דומני
שהמאמץ ממש בשיניים צריך להיות שימור מסגרות החברה ולא פיצולן נוסף',
דברי היועץ המשפטי." ("היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להקמת רשות שידור
לש"ס", מאת יוסי לוי ומנחם רהט, "מעריב", ע' 4, 19.6.00). אפשר להסיק
מכאן מה היה פסק הדין בעיניין העתון "קול העם", אם רובינשטיין ישב במקומו
של אגרנט, אלא אם רובישטיין מסוגל להסביר מהו ההבדל המהותי בין חופש
ביטוי בעתונות המודפסת לבין חופש ביטוי בעתונות המשודרת.
ברור מכאן, שאחת הסיבות, אך לא היחידה, לאי-קביעות בגזרי הדין במשפט
הישראלי נמצאת בעובדה שבפילוסופיה הטוטליטרית, שבה גדלו וחונכו בבתי ספר
ממלכתיים דורות בישראל, מותר לשופטים להתבסס בפסיקתם בעקרונותיהם הם.
עקרונות, שמאחר שהשופטים נבחרו ע"י ה"טובים" ומבין ה"טובים ביותר",
ראויים להיות חלק של "אני מאמין" של העם כולו (ראה באתר זה
"החוק הוא על הכל", בגלילה למטה ). ועל זה אריסטו עונה: "שלטון החוק הינו עדיף
לשלטון של האדם. על בסיס עקרון זה, אפילו אם נכון שבני אדם מסוימים הם
יותר טובים מאחרים לשלטון, הם חייבים להיות מוגבלים להיות שומרים ומשרתים
של החוק" (אריסטו, פוליטיקה, III, XVI).
עובדת היותי אני שותף לאמונתו של השופט אגרנט בעניין חשיבות חופש הביטוי,
ושסולד נפשי מאמונתו של רובינשטיין על הצורך והחשיבות לשמור על "מסגרות
החברה", לא משנה את העובדה שמעשי שניהם, ככל שדמוקרטי-ליברלי הראשון
וטוטליטרי-רודני השני, הם שניהם דוגמא של שלטון האדם השורר בארץ (16).
לאור הקלות שבה הכנסת, מוסד סוברני, יחיד וכל יכול, מחוקקת ומשנה חוקים,
ושהשופטים מתבססים על עקרונותיהם הם בבואם לפסוק את דינם של האזרחים, לא
מפליא שבארץ לא רק האזרחים הפשוטים, אלא גם המשפטנים ואפילו השופטים
עצמם, לא יכולים לדעת בבטחון מה מותר ומה אסור. בימים אלה בית המשפט
העליון זכה מכל אשמה את אלי הורוביץ, מנכ"ל חברה "טבע", וביטל בזה באופן
טוטלי את פסיקתו של בית המשפט המחוזי, שמצא אותו אשם בעברה של העלמות מס
בהיקף של מיליוני דולרים. לא היה כאן עיניין של עדים מפוקפקים, ולא ויכוח
על העובדות ועל המעשים שנעשו או לא נעשו, כמו במשפטו של דרעי. אלא רק
השאלה: האם המעשים שנעשו היוו עברה על החוק או היו לגיטימיים. והם נמצאו
לא חוקיים לפי הבנתם המלומדת של שופטי בית המשפט המחוזי – וחוקיים לגמרי
לפי שופטי בית המשפט העליון. (על זה מונטסקיי אומר: " כאשר השפיטה תהיה
לפי הדעה הפרטית של השופט, האנשים יחיו בחברה, מבלי לדעת מהם בדיוק
חובותיהם." (מונטסקיי, "רוח החוקים", i, XI ,6).
————————
הערות:
(הציטטות מאריסטו תורגמו לעברית ע"י המחבר מהתירגום לאנגלית מ- Jowett
Benjamin, ואלה ממונטסקיי מהתירגום לאנגלית מNugent- Thomas).
הערות למבוא
(1) "ויאמר יהוה אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך
מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (שמואל א, ח: ז).
"מה אם כן, הוא אמר, נשאר לנו מעבודת החקיקה? לנו שום דבר, אני עניתי; רק
לאפולו, האל של דלפי, נשאר לסדר את הדבר הכי גדול, אציל וחשוב." (פלטו,
הרפובליקה, IV, מאה IV לפני הספירה)
"מכאן, שמי שמציע שלטון החוק יכול להחשב כמי שמציע שלטון אלוהים ותבונה
לבדם, אבל מי שמציע שלטון האדם מוסיף אלמנט חייתי; מאחר שתשוקה הינה חיה
פראית, ותאווה משחיתה את שכלם של השליטים, אפילו כאשר הם הינם הטובים
שבבני אדם. החוק הינו תבונה שאינה מושפעת מתשוקה." (אריסטו, פוליטיקה,
III, XVI, מאה IV לפני הספירה)
"למרות שלעולם התבונה יש גם את החוקים משלו, שלפי טבעם הם בלתי
משתנים, הוא אינו כה מותאם להם כמו העולם הפיסי."
(מונטסקיי
"רוח החוקים", i, I, 1, 1748).
"המציאות הקיימת, האלמנטים הטבעיים של חוקה נורמלית שישנם כבר ברפובליקה
כתוצאה של הזמן ושל אלוהים, חייבים להיות חומר ללימוד בשביל המחוקקים,
ובסיס ויסוד של עבודתם בלימוד וניסוח, ולא של יצירה." (ח. ב. אלברדי,
בסיסים ונקודות התחלה לארגונה של הרפובליקה ארגנטינית, פרק 17, 1852)
"חוקי הטבע ושל האל של הטבע" (ג'פרסון (Jefferson Thomas) בהצהרת העצמאות
של ארה"ב).
הערות למהות החוקים במדינת חוק:
(2) "היות והסמכות העליונה שייכת לעם, הוא צריך לבצע בעצמו כל מה
שביכולתו לעשות טוב, ומה שהוא אינו יכול לעשותו טוב בעצמו, עליו לעשותו
באמצעות שריו" (מונטסקיי, שם, 1, .2 2).
(3) "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את
מלחמתינו" (שמואל א, ח:כ). הצורך במידת שלטון האדם, דהיינו, ביותר חופש
פעולה למוסדות השלטון ושהסמכות המבצעת תהיה בידי שליט יחיד גודל בימי
מלחמה כשהאומה בסכנה.
(4) במובן זה יש להבין את פרשת קין שבה אלוהים העניש, ולא בחומרה יתרה,
את הרוצח הראשון שקם באנושות ובו באותו זמן דואג להגנתו מנקמתם בני אדם:
"ויאמר יהוה אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא
תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (בראשית ד: ו,ז)
תהיה או לא בן אדם ידוע בהתנהגותך הטובה, החטא אורב בפתח, ואתה עלול לפול
לידיו. אל יתנשא השופט מעל הנאשם, אל יטיף עליו מוסר, ואל ירגיש כראוי
לחנך את האחרים, כי שופט ונאשם עלולים להחליף מקומותיהם. היטיב לעשות
השופט, אם בענווה ובכאב תגזור לו את מינימום הסבל שהחוק מחייב אותו.
חלוקת האנושות לטובים ורעים, בני אור ובני חושך, היא מסימני הכר של
האידיאולוגיות הטוטליטריות, והיא מועילה להשתלטות של השלטונות על
האזרחים, המפוחדים מלהיות מסווגים בין הרעים.
"ויאמר קין אל יהוה גדול עווני מנשוא: … והיה כל מוציא יהרגני: ויאמר
לו יהוה לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם וישם יהוה לקין אות לבלתי הכות
אותו כל מוצאו: ויצא קין מלפני יהוה וישב בארץ נוד קדמת עדן: וידע קין את
אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בונה עיר בשם בנו חנוך: (בראשית, ד:יג – יז)
אלוהים אינו מטיף מוסר לקין, דואג להגנתו ומברך אותו בהקמת משפחה,
ובהצלחה המתבטאת בהיותו מייסד העיר הראשונה. ומצאצאיו יצאו יבל
ראשון מגדלי צאן ובקר, יובל ראשון המוסיקאים, ותובל קין ממציא התעשיה
המטלורגית.
במילים של מונטסקיי: "במילה אחת, ההיסטוריה מלמדת אותנו שלחוקי
עונשים מעולם לא היתה תוצאה אחרת מאשר להרוס." (מונטס., שם, ii, XXV, 13)
בבשורה החדשה: "… מי בכם זך ובלי פשע הוא ראשונה ידה בה אבן:" (יוחנן,
7:8)
בחוקת ארגנטינה (1853): "בתי כלא של המדינה יהיו … למטרת בטחון ולא
להענשה של העבריינים הכלואים בהם, וכל אמצעי שבתרוץ של זהירות יגרום להם
סבל מעל הדרוש, יעשה אחראי את השופט שאישר אותו." (סעיף 18)
(5) "קל להוכיח שבכל, או כמעט כל, השלטונות באירופה, חומרת העונשים גדלה
או קטנה ביחס לגישה של השליטים לחופש" (מונטס., שם, i, VI, 9)
(6) "מאחר שאין לחוק את היכולת להשליט משמעת, מלבד זו של ההרגל שיכול רק
להיות נתונה עם הזמן, נכונות להחליף חוקים ישנים בחדשים מחליש כוחו של
החוק." (אריסטו, שם, II, VIII).
(7) "הצווים של ה"דמוס" תואמים לפקודות של הרודן" (אריסטו, שם, IV, IV)
(8) "כאשר הגוף המחוקק הינו מורכב משני בתים, הם בודקים אחד את שני ע"י
הזכות ההדדית לדחות." … "הסמכות המבצעת … חייבת גם היא להשתתף
בחקיקה ע"י הזכות לדחות." (מונטסקיי, שם, i, XI, 6).
"כל הצעת חוק מאושרת ע"י בית הנבחרים והסנאט, חייבת להיות מוצגת לנשיא
ארה"ב לפני שהופכת לחוק. אם הוא מסכים יאשר אותה בחתימתו, ואם לא, יחזיר
אותה עם הערותיו לאותו בית שבו היא התחילה, שחייב לרשום את ההערות בצורה
מפורטת ביומנו, ולדון מחדש בו. אם אחרי הדיון החדש שני שליש מהבית מאשרים
את הצעת החוק, היא תעבור יחד עם ההערות לבית השני לדיון מחודש בה, ואם
מאושרת בה גם בשני שליש מהבית, תהפוך לחוק" (חוקת ארה"ב, סעיף I, חלק 7).
חמישה מוסדות נפרדים ובלתי תלויים משתתפים כאן לקביעת החוקים, כדי למנוע
שהחוק יהפוך למכשיר בידי "שלטון האדם": העצרת החוקתית הקובעת, באישורם של
הסמכויות המחוקקות של המדינות, את המסגרת לחוקים ואת תהליך אישורם. שני
בתי הסמכות המחוקקת והסמכות המבצעת שבודקים ומאשרים אותו. ובסוף, בית
המשפט הגבוה לצדק הבודק את התאמתו לחוקה. ורק זה יכול להיחשב "מדינת
חוק". השווה עם שלטון האדם שבו כנסת ישראל, מורכבת מבני אדם, קובעת כגורם
יחיד וסוברני, בדומה לסוביט העליון בברית המועצות לשעבר, את החוקים, ברוב
רגיל ומזדמן של לפעמים 3 נגד 2 חברי כנסת הנוכחים במליאה.
הערות למוסדות השלטון במדינת חוק:
(9) "ברפובליקות האיטלקיות, שבהן שלוש הסמכויות מאוחדות, ישנו פחות חופש
מזה שישנו במלוכה שלנו" … "כאשר הסמכות המחוקקת והמבצעת מאוחדות באותו
אדם או גוף, לא יכול להיות חופש" (מונטסקיי, שם, i, XI, 6).
(10) "אבל איננו נכון, מהצד השני, שלסמכות המחוקקת תהיה הזכות למנות את
הסמכות המבצעת" (מונטסקיי, שם, i, XI, 6)
"שתי סמכויות שמולידות אחת את השניה בדרך הזו אינן יכולות להיות יותר מדי
עצמאיות" (אלברדי, שם, פרק 9, 1852)
"אך אם לא שליט יחיד, אלא שהסמכות המבצעת תמסר לקבוצת אנשים שנבחרו מהגוף
המחוקק זה יהיה הסוף של החופש, מאחר ששתי הסמכויות יהיו מאוחדות, ולאותם
אנשים לפעמים יהיו, ויכלו תמיד להיות, חלק בשניהם." (מונטסקיי, שם, i,
XI, 6).
(11) ראה באתר זה: "החוק הוא על הכל", בגלילה למטה.
(12) "החוק חייב להיות מעל הכל, והשופטים לשפוט מקרים פרטיים, ורק זה
יחשב למשטר חוקתי" (IV ,IV ,ib. Arist.)
הערות לשיפוט על פי החוק:
(13) "למרות שבתי משפט אינם חייבים להיות קבועים, השפיטה כן חייבת; וזו
עד כדי כך שיהיה תמיד לפי האות של החוק. כאשר השפיטה תהיה לפי הדעה
הפרטית של השופט, האנשים יחיו בחברה, מבלי לדעת מהם בדיוק חובותיהם. …
השופטים אינם יותר מאשר הפה המבטא את המילים של החוק, רק יצורים
פסיביים." (מונטס., שם, i, XI, 6).
"והריחו ביראת יהוה ולא-למראה עיניו ישפוט ולא-למשמע אזניו יוכיח" (ישעיה
XI, 3)
(14) … "שוב אין חופש אם הסמכות השופטת אינה נפרדת מהמחוקקת ומהמבצעת
… החיים והחופש של האזרחים יהיו חשופים לשליטה שרירותית; היות והשופט
יהיה גם המחוקק" (מונטס., שם, i, XI, 6)
(15) "הפרדוקס הוא שדווקא כאשר בית המשפט מתיימר להיות סמכות מוסרית
עליונה הוא פוגע בלגיטימיות שלו כסמכות משפטית עליונה." (פרופ' רות
גביזון, יו"ר המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכתבה מאת ארי שביט. מוסף הארץ.
11.12.99).
(16) שבח "לשילטון האדם", שכאשר נעשה ע"י ה"טובים" והראויים לשלטון אינו
צריך להיות כפוף לחוק, הינו חלק מהפילוסופיה הפוליטית והמשפטית
הטוטליטרית שאיפיינה את המשטרים המרקסיסטיים ואחרים הידועים לשמצה. טבעי
הוא, בהיותו המרקסיזם האידיאולוגיה השולטת בתנועה הציונית ובשנים
הראשונות של המדינה, שאלמנטים מהפילוסופיה הפוליטית הזאת נשארו מושרשים
עמוקות בחברה ובקרב משפטניה ושופטיה. דוגמא לזה אנו מוצאים בסיפרו "מרות
המשפט ומהות המשטר" מהפרופ' ליאון שלף, שבו אנו קוראים בעמוד :66 "הרצון
העז לעגן בחוק את החובה לקיים את זכויות האדם בישראל הוביל לחקיקה חפוזה,
וכנראה מיותרת, שכן אין בה כדי להוסיף על מה שכבר היה קיים בתרבות
המשפטית הישראלית בזכות פסיקה פעלתנית ומתקדמת בשנים הראשונות של המדינה
… ובכן, מן הראוי לשוב ולהדגיש, כי גם בהעדר חוקה ומגילת זכויות האדם
הגיעו שופטי ישראל להישגים בעיצוב ערכי היסוד של המדינה … " ]דהיינו,
לפי דעתם של פרופ' שלף וחלק ניכר ממשפטני ושופטי ישראל, השופטים, בהיותם
הם מה"טובים", לא צריכים חוקים כדי לשפוט נכונה, ומתפקידם לעצב את ערכי
האומה (נ.נ.)[ (ראה באתר זה מאמר על עמדתו הדומה של נשיא בית המשפט
העליון אהרון ברק: "החוק הוא על הכל", בגלילה למטה).
הרעיון הזה, המהווה חוט השדרה של הספר הנ"ל, מתבטא גם בשמו: "מרות
המשפט", (כשהשופטים הם מה"טובים", יכולה לקבוע את) "מהות המשטר" (בלי
צורך בחוק או חוקה). בלי קשר בין אם פרופ' שלף צודק לבין לאו, זהו בדיוק
לב הוויכוח הנצחי בין "שלטון החוק" לבין "שלטון האדם". ו"מדינת חוק" היא
זו שבה, לטוב או לרע, שולט החוק ולא האדם.
כתיבת תגובה