1. החוק
שלטון החוק, בניגוד לשלטון האדם, גורס כפיפתם לחוק של תושבים ושליטים גם
יחד, ומהווה התנאי הראשון להבטחתו של החופש (ח1). החוק, על אף היותו
מיועד בראש ובראשונה להגנתו של חופש התושבים ע"י צמצום וקביעת גבולות
ברורים לתחומי פעולה של השליטים, חייב להיות חזק מספיק על מנת להבטיח סדר
ובטחון, שבהעדרם, במוקדם או במאוחר, מישהו יתפוס את השלטון לשביעות רצון
ובתמיכתו של העם. עלייתם לשלטון של כל הדיקטטורים של המאה ה20-, ויתכן
שלכל אורך ההיסטוריה, קרתה כאשר במשטרים דמוקרטיים חלשים, שבהם השליטים
הוחלפו תכופות, האזרחים הרגישו חוסר בטחון. זקני ישראל ביקשו משמואל
להמליך עליהם מלך כאשר הרגישו את משטר השופטים חלש מכדי להתמודד עם האיום
הפלישתי. המשטר הפיאודלי התפתח באירופה, בימי הביניים הסוערים, ע"י כניעתם
מרצון של האיכרים לאדוניהם הפיאודליים תמורת הגנתם.
תפקידם של המחוקקים מובן שונה בליברליזם מאשר באידיאולוגיות הטוטליטריות.
באחרונות, המחוקקים חותרים לייצר, ע"י חקיקתם, חברה חדשה וטובה יותר
מהקיימת. לעומת זאת, הליברליזם שולל את היומרה הכרוכה בשאיפה לשנות את
חברה ע"י חוקים וצווים (ח2). למרות השמרנות לכאורה של עמדה זו, היה דווקא
תחת ההשפעתה של האידיאולוגיה הליברלית שהחברה המערבית, ובעקבותיה העולם
כולו, עברה במאה ה19- את השינויים המרחיקי לכת ביותר בכל הזמנים. בו בזמן
שהאירועים הטרגיים של המאה ה20- הראו בבירור מה קורה כאשר שליטים מגלומנים
מרגישים את עצמם נועדים לשפר את הבריאה.
הגישה הליברלית לחוקים גורסת, שלכל חברה ישנם החוקים הטבעיים שלה, כהתוצאה
המשולבת מהטבע האוניברסלי של האדם יחד עם סביבתה הפיסית והתפתחותה
ההיסטורית של החברה. לכן, בדומה לחוקי הטבע, חוקי החברה אינם תלויים
ברצונו של המחוקק, והוא אינו חופשי לשנותם. זהו הרציונל המונח מאחרי
האידיאה האוניברסלית, המשותפת לתנ"ך, לפילוסופים היוונים הקלאסיים,
ולמייסדי הליברליזם המודרני, שהחוקים הינם ממקור אלוהי ולכן נצחיים ובלתי
משתנים. תפקידו של המחוקק, בדומה לזה של המדען, הינו רק לחקור ולנסח, ולא
לברוא את חוקי החברה (ח3).
החוקים מבטאים עקרונות אוניברסליים טבועים עמוק, מימי קדם, בתודעת המין
האנושי, כגון: כיבוד החיים, המשפחה, הקיניין וזכויות הזולת, ושורשיותם
הינה מקור תוקפם. לעומת זאת, חוקים פרי מחשבת אנוש, נטולי שורשיות, לא
יהיו מצוייתים מרצון, ויישומם ידרוש כפייה ואלימות. החוקים חייבים להיות
מעטים, פשוטים, ויציבים, כך שאפילו הפחות משכילים שבעם יוכלו להכיר אותם
ולציית להם, בלי הסכנה לעבור עליהם שלא במתכוון. כאשר מערכת החוקים הינה
מסורבלת ו/או משתנה תכופות, העקרון שאי-ידיעת החוק אינה מצדיקה את הפרתו
לא יהיה קביל מבחינת מוסרית, והחוק יהפוך לגורם של שחיתות ולא של מתינות
(ח4).
נכון הוא, שחוקי החברה, כמו חוקי הטבע, מנוסחים ע"י בני אדם, שיהיו הם
מדענים או מחוקקים, עלולים הם לפרש שלא כהלכה את עקרונות הטבע. לכן, למרות
מהותם הנצחית של חוקי החברה, מערכת החוקים חייבת להיות, תוך זהירות
מקסימלית, נושא מתמיד של בדיקה ותיקון. בנוסף, הכלליות והקביעות של
העקרונות עצמם מושפעות במידה מסויימת מהתנאים הפיסיים והנסיבות ההיסטוריות
שבהם החברה מתפתחת.
הבחנה ברורה חייבת להעשות בין שני סוגים של כללים שעל האזרח לציית: חוקים
ותקנות. חוקים, כפי שנאמר למעלה, מבטאים עקרונות אוניברסלים של התנהגות
אנושית, שניתן לקוות שיכובדו מתוך הכרה והרגל, אפילו אם הם לא יחקקו
פורמלית. תקנות, לעומת זאת, הינן ישומים של החוק למצבים מסויימים. למשל,
עקרון כיבודו של קיניין הזולת יכול להתבטא בחוק שנותן למוסדות מסויימים את
הסמכות לקבוע תקנות להגנת הקיניין הציבורי. על בסיס הסמכות המוענקת לה ע"י
החוק, יכולה העיריה לקבוע תקנה האוסרת לדרוך על חלקי דשא מסויימים. מה
שבבירור אינו מבטא חוק טבעי. בזמן שחקיקת חוקים הינה תפקידה הבלעדי של
הרשות המחוקקת, תקנות, בהיותן חלק של הפעלת החוק, קביעתן הינה תפקידה של
הרשות המבצעת. המשטרים הטוטליטרים, שבהם התושבים שומרים על החוק יותר מפחד
מאשר מהכרה ורצון, נוטים לטשטש את ההבדל בין חוק לתקנה, היות ולפי גישתם
תוקפם של שניהם נובע מהיותם תכתיבי השלטונות, והתושבים חייבים לציית להם
במידה שווה, או לקבל עונשם.
חוקים ותקנות הינם תכופות יותר מזיקות ממועילות. לכן, זהירות והימנעות
הינן יותר רצויות מפעלתנות יתרה בקביעתם (ח5). התערבות יתרה בחיי התושבים
מסתננת תכופות, אפילו במשטרים המתיימרים להיות פחות או יותר ליברלים,
בהשפעתה של "עקומת הכלב", או "פעולה ישירה" מחשבתית, שהוסברה בפרק .II
למשל, בהתאם לעקומת הכלב המחשבתית, מכירתם ושימושם של סמים חייבות להיאסר
היות והם מזיקים ומהווים בעיה חברתית חמורה. אף על פי כן, שיקול דעת שני,
מעמיק יותר, חייב לקחת בחשבון שהאיסור יעלה את מחירם ויהפוך את הסחר בסמים
לעסק בעל ריווחיות גבוהה, מתאים ומושך לכנופיות עבריינים. ההשקעות הגבוהות
שהרווחים מאפשרים, משולבים עם הנורמות המוסריות הנמוכות של הסוחרים בהם,
יעשו מהצעירים טרף קל ויגדילו, בסופו של דבר, את חומרת הבעיה.
הערות:
(ח1) "שלטון החוק, נאמר, הינו עדיף לזה של כל אדם. לפי העקרון הזה, אפילו
אם בני אדם מסויימים הינם טובים יותר לשילטון, הם חייבים להיות שומרים
ומשרתים של החוק … מכאן, שמי שמציע שלטון החוק הינו כמו זה שמציע שלטון
האל והתבונה בלבד, אבל מי שמציע שלטון האדם מוסיף אלמנט של בהמיות; היות
והתשוקה הינה בהמה פראית, והתאווה משחיתה שכלם של השליטים, אפילו כאשר הם
הטובים שבבני אדם. החוק הינו תבונה לא מושפעת ע"י התאווה." (אריסטו,
פוליטיקה, III, XVI).
(ח2) "קטלנית הינה האשלייה שהמחוקקים נתפסים בה כאשר הם מתיימרים לחשוב
שתבונתם וחפצם יכולים לשנות את טבע הדברים או להחליף את הטבע בחקיקת
הבריאה." (ברנרדינו ריבדביה (Rivadavia Bernardino), נשיא ראשון של
ארגנטינה בעלייתו לשלטון (1826).)
(ח3) "מה אם כך, הוא אמר, נשאר עדיין לנו מעבודת החקיקה? שום דבר לנו,
עניתי, רק לאפולו, האל של דלפי, שלו הסידור של הדברים הגדולים, האצילים
והעליונים מכל." (פלטו, הרפובליקה, IV).
"אך העולם הרציאונלי רחוק מלהיות נשלט טוב כמו הפיסי. על אף שלראשון ישנם
גם כן חוקותיו, שמטבעם הינם נצחיים, הוא אינו מציית להם בדייקנות של העולם
הפיסי." (מונטסקיי, שם, i, I, 1).
"חוקי הטבע ומהאל של הטבע" (ג'פרסון בהצהרת העצמאות של אמריקה).
"עובדות אלה, האלמנטים הטבעיים של החוקה התקינה, שכבר ישנם לרפובליקה,
כתוצאה מהזמן ומאלוהים, צריכים להיות חומר לימוד למחוקקים, ויסודות
ועקרונות לעבודה של לימוד וניסוח, ולא של יצירה. (אלברדי, שם, פרק 17)
(ח4) "בגלל שההרגל לשנות את החוקים בקלות הינו רע, וכאשר היתרון הוא קטן,
טוב יותר להשאיר טעויות מסויימות של המחוקקים והשליטים; האזרחים לא
ירוויחו מהשינוי כמו שיפסידו מההרגל לאי-ציות. ההשוואה עם האמנויות אינה
נכונה; שינוי בחוק שונה בהחלט משינוי באמנות. היות והחוק אינו יכול להטיל
ציות אלא ע"י הרגל, שרק יכול להיווצר עם הזמן, כך שלהיטות להחליף חוקים
ישנים בחדשים מחליש את כוח החוק." (אריסטו, שם, II, VIII).
(ח5) "קיימים שני סוגים של שחיתות — אחד כאשר העם אינו שומר על החוק;
השני כאשר החוק משחית אותו." (מונטסקיי, שם, i, VI, 12)
2. ענישה
המשפט הפלילי הליברלי מתבסס על הזכות האינדיבידואלית להגנה עצמית, המועברת
חלקית לשלטונות. לשניהם, תושבים כשליטים, ישנה הזכות והחובה להגן על
החיים, השלווה והקיניין, אך אין להם הזכות להעניש. הבחנה זו בין הגנה לבין
ענישה מופיעה בצורה ברורה בחוקות ליברליות רבות (ע1). בזמן שזכות הענישה
מתירה לגרום לעבריין את הסבל "המגיע" לו, זכות ההגנה רק מרשה לתושבים
ולשלטונות לגרום את רמת הסבל המינימלית הדרושה להבטיח הביטחון והסדר האישי
והציבורי.
בניגוד לזכות הטבעית להגנה, הזכות להעניש, הנתמכת ע"י האידיאולוגיות
הטוטליטריות, מתבססת בהנחה שבני אדם מתחלקים לטובים ורעים. שלרעים מגיע
סבל, וששופטים בני אנוש מסוגלים להבחין בין הרעים והטובים, ובסמכותם לגזור
את הסבל המגיע להם. היא הינה ביסודה עמדה מניקייזתית (ע2) ומתנשאת, שהן
שתי תכונות אופייניות של המנטליות הטוטליטרית. היא מניקייזתית מאחר שמחלקת
את בני אדם לטובים ורעים, ומתנשאת, היות ותומכיו תמיד מעמידים את עצמם בין
ה"טובים", בין החפים מפשע והמתאימים מוסרית לשפוט את האחרים (ע3). לעומתן,
הליברליזם מחשיב כל בני אדם כיצורים פחות או יותר שווים באי-שלמותם,
מסוגלים למעשים טובים ורעים (ע4), ולכן בלתי מתאימים לשפוט מוסרית את
האחרים. לעומת זאת, הזכות לבודד בני אדם המהווים סכנה אינו מהווה שיפוט,
התנשאות, או ענישה. לעבריינים אותן זכויות של בני אדם החייבים הרחקה
מהחברה מסיבות בריאות, כלומר, החברה חייבת להחזיקם בתנאים שאין בהם אלמנט
של ענישה.
ענישה מחמירה איפיינה תמיד את המשטרים הטוטליטריים (ע5), היות והיא תורמת
להפחדת העם ולהגברת נכונותו לציית לחוקים שרירותיים. מאותה סיבה, מטרתה
הראשית של הצדק הטוטליטרי הינה להבטיח שלא תישאר עברה על החוק בלי ענישה.
למטרה זו, מערכת הצדק הטוטליטרית משתמשת באמצעי חקירה אלימים, המתחילים
ממעצרים מסיביים של "חשודים" (ע6), וגומרים בנוהלי שפיטה שמגבירים את הסכנה
להרשעתם של חפי מפשע. לעומתה, הדאגה הראשית של המשפט הליברלי הינה לצמצם
למינימום אפשרי את הסכנה של הרשעת חפים מפשע. למטרה זו מכוונים העקרונות
הליברלים של שפיטה ע"י שווים, זכות הנאשם לבחור או לדחות שופטים,
ואובייקטיביות הראיות.
השפיטה ע"י שווים מיועדת להבטיח שגזר הדין לא יהיה מושפע ע"י החשדנות,
הדעות הקדומות והאיבה העלולות להתקיים בין מעמדות, דתות, אידיאולוגיות
שונות, וכו'. עקרון זה מופיע כבר ב"מגנה כרטא" שנכפתה ע"י הברונים וראשי
הכנסיה על המלך ג'ון מאנגליה בשנה .1215 בהתחלה המוקדמת הזו של הליברליזם
המודרני המלך התחייב ש"רוזנים וברונים לא יישפטו אלא ע"י שוויהם … אדם
חופשי … סוחר … וכפרי … לא יענישו אלא תחת שבועה של שכנים טובים."
(סעיפים 20 ו21-). דהיינו, אצילים חייבים להיות נשפטים ע"י אצילים וכפריים
ע"י שכניהם (ע7). כמה יש לנו ללמוד, בשלהי המאה ה20- "הנאורה", מימי
הביניים "האפלים".
הזכות לבחור ו/או לדחות שופטים משרתת גם היא למטרת הבטחת שיפוט הוגן לכל
נאשם. בעיני הסמכויות שמינו אותם, מטבע הדברים שכל השופטים יהיו מתאימים
למלא תפקידם, ולעומת זאת, קיימות סיבות אישיות רבות, בנוסף להבדלי דת,
גזע, לאום, דעות פוליטיות וכו', העלולות לגרום לנאשם להרגיש שלא כל
השופטים יתייחסו אליו באותה מידה של יושר. לכן, זכות בחירת השופט חייבת
להינתן לנאשם (ע8).
אובייקטיביטיות, בניגוד לסובייקטיביות, היא התכונה להיות בעל תוקף שווה
לכולם. על מנת להשיג אובייקטיביות בשפיטה, דרוש להקטין במידה האפשרית
השפעתן של אישיותו, אמונותיו או אידיאולוגיה של השופט. דרך אחת לנסות
להשיג אובייקטיביות הינה להפקיד בידי גוף קולקטיבי את הסמכות לקבוע פה אחד
את האשמה. החל מהמאה ה14- ועד החקיקה הסוציאליסטית משנת 1967, היתה דרושה
באנגליה ההחלטה פה אחד של 12 מושבעים כדי להרשיע נאשם. התנאי הכה מגביל
הזה להרשעת נאשם אומץ גם ע"י המערכת המשפטית הפדרלית בארה"ב. לעומת זאת,
במשטרים הטוטליטריים המתמקדים במציאת אשם לכל עברה, יותר מאשר להבטיח שלא
יורשע חף מפשע, החיפוש אחרי אובייקטיביות מוזנח. לדוגמה, העובדה שלא שניים
מתוך שלושת שופטי בית הדין הגבוה לצדק מסכימים על סוג האשמה או חפותו של
הנאשם, אינה מספיקה בישראל כדי לשחררו (ע9).
פגיעה חמורה באובייקטיביות המשפט נגרמת במשטרים טוטליטריים מקבלת האשלייה
שלשופטים ישנה היכולת לקבוע, לפי הרגשתם ובלי בסיס עובדתי, מי אומר אמת
ומי משקר. היות והשופטים באים בדרך כלל מהשכבות העליונות של החברה, הנטייה
האנושית הטבעית להאמין יותר לאלה שדומים לנו יכולה להיות הרת אסון לנאשמים
השייכים לשכבות הנחשלות. אם השופט מאמין יותר לגירסתה של הפרקליטות או של
המשטרה לזו של הנאשם, האחרון יעמוד מול הצורך הבלתי מתקבל על הדעת להוכיח
את חפותו. בנוסף, על מנת לתרום למניעת השפעתם של אישיותם של השופטים על
גזרי הדין, עליהם להימנע מלהכניס בהנמקתם ביטויים המשקפים עמדות ורגשות
אישיים. אפילו תיאורו של פשע כמו מזעזע או מחריד מבטא תגובה רגשית שלא
תורמת לאובייקטיביות (ע10).
הערות
(ע1) "בתי הכלא של המדינה חייבים להיות בריאים ונקיים למטרת בטחון ולא
להענשה של העבריינים הכלואים בם, כל אמצעי שבתירוץ של זהירות יגרום יותר
סבל מהדרוש, יפליל את השופט שיאשר אותו." (חוקה ארגנטינאית (1853), פרק I,
סעיף 18).
(ע2) מני או מניקיאו היה המייסד, בפרס במאה ה3-, של דת שכלל אלמנטים
נוצריים וזרטוסטריים, שהתפשט באסיה ובאירופה והתאפיין באמונה הדואליסטית
בקיומם של שני אלמנטים מנוגדים, אחד טוב והשני רע. במובנו הפוליטי
מניקייזם מתייחס לאידיאולוגיות ממוקדות בלחימה נגד אוייבים רשעים.
(ע3) "… מי בכם זך בלי-פשע הוא ראשונה ידה-בה אבן:" (יוחנן, 7:8)
(ע4) "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה
תמשל בו" }בראשית, ד:ז)
(ע5) "במשטרים מתונים, אהבת המולדת, הבושה והפחד מגינוי הם סיבות מרתיעות,
שביכולתם למנוע המון פשעים. כאן העונש ההכי גדול על מעשה רע הינו ההרשעה.
מכאן שלחוקים ישנה דרך אצילית להעניש, ולא צריכים יותר מדי כוח וחומרה …
יהיה קל להוכיח שבכל, או בכמעט כל, המשטרים באירופה, העונשים גוברים או
יורדים בהתאם ליחס של המשטרים לחופש" (מונטסקיי, שם, i, VI, 9)
"במילה אחת, ההסטוריה מלמדת אותנו מספיק, שלחוקי הענישה לעולם לא היה
תוצאה אחרת מאשר להרוס." (מונטסקיי, שם, ii, XXV, 13)
"נלך אחרי הטבע, שנתן הבושה לאדם כדי שיתייסר; ושיהיה החלק השמימי של
העונש הבושה לקבל אותו." (מונטסקיי, שם, i, VI, 12)
(ע6) בהתאם לדו"ח של האגודה לזכויות האזרח שפורסם במאי 1997, 000,40 בני
אדם נעצרים לחקירה כל שנה בישראל, ורק נגד רבע מהם מוגשים כתבי אישום.
בגרמניה שבה האוכלוסיה גדולה פי 14, רק 000,17 נעצרו לחקירה ב1994- ונגד
הרוב הוגש כתב אישום. חשבון פשוט מראה שהסכנה להעצר בלי סיבה בישראל הינה
גדולה פי 100 מאשר בגרמניה.
(ע7) שופט מבית המשפט העליון בדימוס אמר, בראיון טלוויזיוני, ביחס
לסטטיסטיקה שמראה שאחוז המורשעים בין הנאשמים הערבים עולה לזה שבין
הנאשמים היהודים בכ-%30, שזרות גורמת חשדנות, וחשדנות גוררת הרשעה.
שפיטה נטולת פניות חייבת, לכן, להיבצע ע"י שווים אפילו אם זה יביא למידה
מסויימת של רחמנות, שהיא עדיפה תמיד להפלייה לרעה.
(ע8) "באישומים פליליים חמורים, נכון הוא שיהיה לנאשם הזכות בחוק של
בחירה, במידה מסויימת, של השופט, או לפחות הזכות לדחות מספר כה רב של
שופטים, עד כדי שאלה שנשארים יכולים להיחשב בחירתו" (מונטסקיי, שם, i,
XI, 6).
(ע9) על בסיס הודאתו ושחזור המעשה, שהשיגה המשטרה באמצעיה השיגרתיים,
בדווי מורשע באונס וברצח של בחורה יהודיה. אחרי הרשעתו, הגופה הופיעה
רחוק מהמקום שבו הבדווי שיחזר שקבר אותה. לאור הראייה החדשה המקרה נדון
מחדש ע"י בית דין מורכב משלושה שופטי בית המשפט העליון. לא שניים משלושת
השופטים הסכימו במהות אשמתו של הנאשם. אחד מצא אותו חף מפשע, השני אשם רק
באונס והשלישי אשם באונס וברצח. היות ושניים משלושת השופטים מצאו אותו אשם
באונס, ובדמוקרטיה הטוטליטרית הישראלית הכל נקבע לפי הרוב, הבדווי נשאר
בכלא.
(ע10) "על אף שבתי הדין לא חייבים להיות קבועים, גזרי הדין כן חייבים;
ובמידה כזו שיהיו תמיד הולמים לאות של החוק. איפה שגזרי הדין יהיו הדעה
הפרטית של השופט, האנשים יחיו בחברה מבלי לדעת בדיוק מהן חובותיהם."
(מונטסקיי, שם, i, XI, 6).
3. חובות
אחד המאפיינים המבדילים בין המשטרים הטוטליטריים לבין הליברלים הינו
התייחסותם לחובות ולחייבים. בישראל הסוציאליסטית היתה, וממשיכה, במידה
מסויימת, להיות עד עצם היום הזה, כליאתו של חייב נוהל מקובל להכריח אותו,
או בני משפחתו, לשלם את החוב. עד לפני לא הרבה זמן, היה החייב נכלא,
על פי דרישתו של הנושה, מבלי להתחשב במצבו הכלכלי או במקור החוב. מובטל
היה יכול להיות כלוא בדרישה לשלם ערבות שחתם לטובת משכנתא של חבר, אם הבנק
היה מעדיף פעולה זו במקום את הוצאתה לפועל של המשכנתא. היד הקשה הזו
בטיפול בחייבים העניים וחפים מפשע, בולטת ברקע הטיפול הרך, באותה חקיקה
סוציאליסטית, בחייבים העשירים. האחרונים יכולים להשתמש בחברות בבעלותם כדי
להפריד את עצמם ואת נכסיהם מהתחייבותיהם המסחריות ולהמשיך כך ליהנות
מחופש ומרכושם אחרי פשיטת הרגל של חברותיהם.
לעומת זאת, הגישה הליברלית הקלאסית, בהשפעתם של התנ"ך והפילוסופים של
היוון הקלאסית (ד1), נוטה להגן על החייבים ומשפחותיהם. לא כליאה ולא אף
הגבלה אחרת של החופש, מותרת כאמצעי לגביית חובות. הגבלות בדרכי גביית
חובות מפורטות כבר ב"מגנה כרטא" שנכפתה על מלך ג'ון מאנגליה כבר במאה ה13-
(ד2). בחוקות ובחקיקות ליברליות מודרניות רבות, נתונה לכל התושבים את
זכות ההגנה מפני מכירתם בכפייה של נכסים לגביית חובות, ע"י הכרזתם כרכוש
משפחתי (ד3). בנוסף נקבעות בחוק הגבלות לסוג הרכוש ולחלק של המשכורת שיכולים
להיות מעוקלים ע"י הנושים. העקרון המונח מאחרי העמדה הליברלית הזו, הוא
שהחובות למשפחה אינן פחות חשובות מאלה לנושים, ולכן, זכויות המשפחה חייבות
להיות מובטחות לא פחות מאלה של האחרים.
ברור הוא, שהיד הקשה בטיפול בחייבים הינה אחד האמצעים של המשטרים
הטוטליטריים לחיזוק שליטתם. כמעט ולא קיימות משפחות בלי קרובים שנמצאים,
או שנמצאו מתי שהוא לאורך החיים, בקשיים כלכליים. סכנת הכלא דוחף אותם ואת
קרובי משפחתם לבקש עזרתם של פוליטיקאים מקורבים לשלטון, ולהישאר דרך זו
מחוייבים להם.
הערות:
(ד1) "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבט עבטו: בחוץ תעמד והאיש
אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה: ואם איש עני הוא לא תשכב
בעבטו: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש בשכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה
לפני יהוה אלהיך: (דברים, כד:י)
"קיים חוק דומה מיוחס לאוקסילוס, שמטרתו לקבוע חלק מסויים באחוזתו של כל
אדם שעליו הוא אינו יכול לקבל הלוואה." (אריסטו, שם, VI, IV)
(ד2) "סעיף .9 לא אנחנו ולא פקידינו יתפסו בגלל חוב אדמה כל הזמן
שהמטלטלים של החייב יהיו מספיקים לשלם את החוב: ונכסי הערבים של חייב לא
יהיו מעוקלים כל הזמן שהחייב הראשי מסוגל לשלם את החוב; ואם החייב הראשי
נכשל בתשלום החוב, ואין לו עם מה לשלם אותו, אז הערבויות יענו לחוב.
סעיף .10 אם מישהו שלווה סכום כלשהו מהיהודים, גדול או קטן, נפטר לפני
שהחזיר אותו, החוב לא ישא ריבית כל הזמן שהיורש הוא קטין, מכל מי שמחזיק
אותו; ואם החוב נופל בידינו, אנחנו לא נקח יותר מאשר הסכום הנומינלי בשטר.
סעיף .11 אם מישהו נפטר חייב ליהודים, אישתו תקבל את שלה ולא תשלם שום דבר
מהחוב; ואם הנפטר משאיר אחריו קטינים, הם יקבלו את הצרכיהם ההולמים את
המעמד של המנוח; והחוב ישולם מהשארית, פרט מהחוב ללורד האדמה; באותה דרך
יטפלו החובות ללא יהודים." (מגנה כרטא 1215) (המשפט האחרון מבהיר שאין
כאן הפלייה אנטישמית. ההתייחסות ליהודים נובעת מהיותם הבנקאים כבר באותו
זמן.)
(ד3) "המחוקקים יגנו בחוק חלק מסויים של הבית המשפחתי ונכסים אחרים של כל
ראש משפחה כדי למנוע את מכירתם בכפייה." (חוקתה של מדינת קליפורניה (1849)
סעיף 9, חלק .15) עמדה דומה ננקטה בחקיקה הארגנטינית.)
4. דמוקרטיה
אי-בהירות מסויימת אופפת את המונח הפוליטי "דמוקרטיה". הוא מובן, בדרך
כלל, כשילטון העם המתבטא ע"י הרוב. בהתאם להבנה הנאיבית הזו של דמוקרטיה,
עלינו לקבל שהמשטרים של סטלין, היטלר ומוסוליני היו דמוקרטיים, היות ונהנו
מתמיכה מסיבית של העם. הדמוקרטיה הליברלית, לעומת זאת, מתאפיינת בהגבלות
הרבות שהיא שמה לכוח הרוב, במטרה להבטיח את הזכויות של הפרט ושל המיעוטים.
כה מוקדם כמו במאה הרביעית לפני הספירה הנוצרית, אריסטו כבר היה ער לבעיות
הכרוכות בשלטון הרוב. הוא מיין את משטרי השלטון לשלושה סוגים ראשיים:
מלוכני, אריסטוקרטי וחוקתי. ולכל אחד מהם את דרך עיוותו, שהיו בהתאמה
לדעתו: רודנות, אוליגרקיה ודמוקרטיה (מ1). הלכה למעשה, עקרונות השילטון
הליברלי יכולים להיות מיושמים בכל אחד משלושת סוגי השלטון. החופש והרווחה
של התושבים יכולים להיות מושגים בכל אחד מהם ע"י ישומם של העקרונות
הליברלים: קבלת מרות החוק ע"י השליטים והנשלטים גם יחד, הגבלה והגדרה
מדוייקת של תחומי השילטון והפרדת הסמכויות. ואילו העיוותים נובעים מהעדרם
או מהפרתם של עקרונות אלה (מ2).
כוח הרוב חייב להיות מרוסן ע"י הוצאת מתחום פעולתם של השלטונות את החינוך,
הדת וכל הנוגע במחשבה, באמונות ובחיים הפרטיים של התושבים. חופש עיתונות
וביטוי חייב לאפשר ביקורת חופשית על פעולות ומוסדות השלטון. חקיקת חוקים
ע"י הרוב חייבת להיות מרוסנת ע"י דרישת אישורם של החוקים, לפני כניסתם
בתוקף, ע"י מספר סמכויות שונות ובלתי תלויות. הבחירה המחודשת של אזרחים
למילוי תפקידים עתירי סמכות, כגון ראש המדינה, חייבת להיות מוגבלת למספר
שנים רצופות. בזכותם של המיעוטים חייבת להיות האפשרות למנוע שינויים
בחוקה, וכו' (מ3).
הבתים העליונים של הרשות המחוקקת במשטרים הליברלים, בנוסף להיות גורם
בלתי תלוי לבדיקה חוזרת של החוקים לפני כניסתם בתוקף, מיועדים בדרך כלל
להבטחת זכויותיהם של המיעוטים בחברות ההטרוגניות. דוגמאות לזה הן: בית
הלורדים בממלכה המאוחדת, והסנאט בארה"ב ובמדינות פדרטיביות אחרות. הראשון
מיועד להבטחת הזכויות של המיעוט האריסטוקרטי, והשני, שאליו כל מדינה שולחת
אותו מספר נציגים בלי קשר לגודל אוכלוסייתה, להבטחת זכויותיהן של המדינות
הפחות מאוכלסות. במובן הזה הוא שמשטר מורכב מדמוקרטיה ואוליגרקיה הוא
המועדף ע"י אריסטו (מ4), מאחר שבו זכויות המיעוט, העשירים, והרוב, העניים,
מוגנות (מ5). התאמתם של עקרונות אלה לישראל ראה במאמרים:
הבעיה הדמוגראפית ופתרונה הדמוקרטי- ליברלי
התאמה של רעיונות ז'בוטינסקי אחרי השואה
רמה אינטלקטואלית מסויימת של העם דרושה לתפקודה התקין של דמוקרטיה, בעוד
שמשטר ליברלי יכול לתפקד נאות בכל מדינה. לכן, הבחירה בין שלוש הצורות
הראשיות של השלטון חייבת להתבסס על המאפיינים של העם יותר מאשר על עמדה
דוגמטית. כדוגמה מאלפת, הליברליזם הבריטי המודרני התחיל במאה ה13- כאשר
הברונים וראשי הכנסיה כפו את ה"מגנה כרטא" על המלך ג'ון מאנגליה, ובה
הגבילו את סמכותו, וקבעו זכויות נתיניו ונורמות שלטון. המלך התחייב לכנס
פרלמנט של אצילים לפני להטלת מיסים חדשים, ובית דין עליון מורכב מעשרים
וחמש ברונים מונו להשגחת על מערכת הצדק. התפתחויות מאוחרות, תוצאה
מהעלייתה של הרמה התרבותית של העם, הביאו לדמוקרטיזציה של המשטר
האריסטוקרטי ע"י עלייה הדרגתית של סמכויותיו של בית הנבחרים על חשבון אלה
של בית הלורדים.
הערות:
(מ1) "בדיוננו המקורי על משטרים חילקנו אותם לשלושה צורות ראשיות: מלוכני,
אריסטוקרטי, וחוקתי, ושלוש עיוותיהם – רודנות, אוליגרקיה ודמוקרטיה …
רודנות, שהינה הגרוע ביותר בין המשטרים, היא בהכרח ההכי רחוקה ממשטר חוקתי
טוב; אוליגרקיה הינה קצת יותר טובה, היות והיא רחוקה ממשטר אריסטוקרטי,
ודמוקרטיה הינה ההכי נסבלת משלושתן." (אריסטו, שם, IV, II)
(מ2) "דמוקרטיה ואריסטוקרטיה אינן מדינות חופשיות מטיבען. חופש פוליטי
נמצא רק במשטרים מתונים … ברפובליקות האיטלקיות, שבהן שלושת הסמכויות
מאוחדות, ישנו פחות חופש מאשר במלוכה שלנו" (מונטסקיי, שם, i, XI, 6)
(מ3) %26 של מדינות ארה"ב, בלי קשר למספר תושביה, יכולות למנוע שינוי
בחוקה. (סעיף V בחוקה)
(מ4) "משטר פוליטי או חוקתי יכול להיות מתואר באופן כללי כשילוב של
אוליגרקיה ודמוקרטיה: אבל המונח מיושם בדרך כלל לצורות של שלטון שנוטים
לדמוקרטיה, והמונח אריסטוקרטיה לאלה שנוטים לאוליגרקיה, היות ויחוס וחינוך
הולכים יחד בדרך כלל עם עושר." (אריסטו, שם, IV, VIII)
(מ5) זה מצדיק את ההבחנה בין הציר הליברל-טוטליטרי לבין הדמוקרטי-אוטוקרטי
שעשינו במרחב הפוליטי הקרטסי בפרק I, היות ומתייחס למאפיינים שונים ובלתי
תלויים של המשטרים.
5. סוגי דמוקרטיה
5.1 יצוגית
כמעט כל הדמוקרטיות הליברליות הינן יצוגיות. כלומר, האזרחים שולטים רק
באמצעות נציגיהם ואינם נקראים להחליט בעצמם בנושאים ספציפיים ע"י משאלי
עם. דהיינו, ריבונותו של העם מתבטאת רק בזכות לבחור את השליטים. הטענה
העיקרית נגד הדמוקרטיה הישירה, שבה העם מחליט בעצמו בנושאים שלטוניים,
הינה שלרוב העם אין הכושר וההכשרה הדרושים כדי לטפל בסוגיות המורכבות של
השלטון (ק1). ולכן, לפנות לעם עם שאלות שמעל ומעבר יכולתו להבינן, הוא
כמו כינוסם של כל עובדי בית החולים להחליט ברוב קולות אם לבצע או לא
ניתוח לב פתוח. לעומת זאת, המשטרים הדיקטטוריים עשו תמיד שימוש במשאלי עם
כדי להציג כביכול את החלטותיהם כדמוקרטיות, ובדרך כלל קיבלו את תמיכתו
המסיבית של רוב.
הדמוקרטיות הליברליות מתבססות על מפלגות פוליטיות, שהן פועל יוצא משני
עקרונות ראשיים: חופש ביטוי וחופש התאגדות. הפונקציה השלטונית היחידה של
המפלגות במשטר ליברלי הינה להציע מועמדים למילוי את התפקידים הציבוריים.
לעומת זאת, המשטרים שבהם משתתפות בפועל המפלגות בשלטון, באמצעות נציגיהן,
מהווים עיוות חמור של הדמוקרטיה היצוגית. במקרה הזה, הנפוץ בדמוקרטיות
הטוטליטריות, הנציגים לכאורה של העם, במקום לפעול כנציגיו, להיות מחוייבים
בנאמנותם לו, ומצופים לפעול בהתאם לתכתיבי מצפונם והבנתם, הם נהפכים
לנציגי מפלגתם, מחוייבים בנאמנותם לה, וכפופים להוראותיה, אפילו כאשר הן
מנוגדות למצפונם (ק2).
התוצאות ההרות אסון של הפיכת נבחרי העם לנציגי המפלגות הינן כדלקמן:
א) חברי הועדים המרכזיים של המפלגות, שלהם "נציגי העם" כפופים, הופכים
להיות השליטים האמיתיים, למרות שלא נבחרו ע"י העם.
ב) מופר עקרון הפרדת הסמכויות, אבן פינה של החופש, מאחר וכל ממלאי
תפקידים במוסדות השלטון, הנפרדים והבלתי תלויים לכאורה, כפופים לאותם
ועדים מרכזיים של המפלגות. הוועד המרכזי של מפלגת הרוב, או מי ששולט בו,
יכול להיהפך לשליט כל יכול של המדינה. בדרך זו הצליח סטלין לרדות על ברית
המועצות בהיותו רק מזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית, ובלי למלא פורמלית שום
תפקיד שילטוני (ק3).
הדמוקרטיה היצוגת הליברלית היתה מטרה לביקורת מצידם של חוגים טוטליטריים
בטענה שנבחרי העם בה שייכים, רובם ככולם, לאליטה של הפוליטיקאים הבאים,
בדרך כלל, ממעמד העשירים יותר מאשר מהעניים. מרקסיסטים ופשיסטים ציינו
עובדה זו כפגם רציני וטענו שהוא מונע מהמעמד הפועלים להשתתף באופן מתאים
בשילטון. הם העמידו כנגד את עקרון "היצוג האוטנטי של העם", ש"מועצות
הפועלים" המרקסיסטיות ו"היצוג של התאגידים" הפשיסטי, היו שתי הגשמות שלו.
פועלים אמיתיים בראשונות, ונציגים האיגודים המקצועיים וההתאחדויות
המעסיקים בשני, החליפו את הפוליטיקאים הנבחרים על בסיס גיאוגרפי
בדמוקרטיות הליברליות.
למרות הנכונות העובדתית של הביקורת והאופי הדמוקרטי לכאורה של העיקרון
הנ"ל, הליברליזם דוחה את שניהם. פוליטיקה, כמו מדע, רפואה, אמנות וכו',
הינה תחום מיוחד של פעילות אנושית הדורש נטייה ויכולת מיוחדות. למזלנו,
האבולוציה של המין האנושי יצרה את השוני והמאפיינים הדרושים, וסיפקה את
בני האדם המתאימים לתפקידים השונים. האם מישהו יסכים להיות מנותח ע"י צוות
מורכב מנציגים אוטנטיים של העם? הלכה למעשה, מועצות הפועלים המרקסיסטיות
ומקבילה הפשיסטי, יצוג התאגידים, הוכיחו היותם יותר ותרנים ונכנעים
לסמכותו של רודן מאשר הפרלמנטים הליברלים המורכבים מפוליטיקאים. כניעתם
הקלה איפשרה לדיקטטורות המרקסיסטיות והפשיסטיות לפעול תחת מסווה של
דמוקרטיות. העובדה היא שרוב העם אינו מחונן באומץ, מחשבה עצמית, בטחון
עצמי ונכונות לקחת על עצמו את הסיכונים הכרוכים בעמידה איתנה על העקרונות,
הדרושים למלא בנאמנות תפקיד שילטוני. העדרותם של תכונות אלה מסבירה הכניעה
מרצון של האיכרים לאדונים הפיאודליים בימי הביניים, כמו כן, את התמיכה
העממית המסיבית ברודנים בזמנים המודרניים (ק4).
הבחירות האזוריות מיועדות ליצירת קשר הדוק יותר בין הבוחרים ונבחריהם,
תושבי אותם אזורים קטנים יחסית, הינן ישום אחר של עיקרון היצוג האוטנטי של
העם. ככל שממדי אזורי הבחירה מצומצמים יותר, זכות הבחירה של תושביו מוגבלת
יותר. באזורים מסויימים, בחירתם של מדינאים עתירי השפעה כלל ארצית מוטלת
על מספר מצומצם של אזרחים, בזמן שבאזורים אחרים הבחירה הינה בין דמויות
מישניות. בנוסף, אם המועמדים חייבים להיות תושבים של אותו אזור, השפעות
מקומיות עלולות למנוע את בחירתם של מועמדים בעלי שעור קומה ארצי, ולגרום
ירידת רמתם של הנבחרים.
היות והדמוקרטיה היצוגית מתבססת בהנחה שהעם אינו מסוגל להחליט בעצמו
בעיניינים פוליטים מסובכים, נוצרת השאלה, האם הוא מסוגל לבחירה נכונה של
ממלאי התפקידים? התשובה של מונטסקיי הינה: כן, הוא יכול (ק5). אך היות
ובחירת השליטים הינה סמכות נתונה בידי הרוב, היא חייבת להיות מוגבלת כמו
כל סמכות אחרת. מכאן, שבחירתם המחודשת של בעלי תפקידים עתירי סמכות חייבת
להיות מותרת רק למספר מוגבל של שנים רצופות, כמו גם כן, למנוע בחוק שמפלגה
אחת תוכל להשיג רוב גדול מדי בבחירות למוסד קולקטיבי.
הערות:
(ק1) "האם מסוגל העם לנהל עניינים מורכבים, או לתפוס ולנצל את ההזדמנות
והרגע הקריטי לפעולה? לא; זה נמצא מעבר ליכולתו. … לא יכול להיות מימוש
של ריבונותו אלא ע"י הבחירות." (מונטסקיי, שם, i, II, 2)
(ק2) הגרמנים, למודים מניסיונם הנוראי, הרגישו את הצורך לקבוע מפורשות
בחוקתם החדשה: "הם נציגים של העם כולו, ולא כפופים לפקודות והוראות אלא רק
למצפונם." (סעיף 38).
(ק3) בגישתו של לנין המנדט ניתן ע"י העם למפלגה, והלכה למעשה, לועד המרכזי
שלה. "נציגי העם" נהפכים לשליחי המפלגות ומצופים למלא אחרי הוראות
מפלגותיהם. לכן, שבזמן שבמשטרים הליברלים המפלגות גמרו תפקידם כאשר העמידו
את מועמדיהם לבחירת העם, במשטרים הטוטליטריים, הן הינן השולטות במדינה. זו
היתה הפלוגתא שגרמה את פילוגה, בשנים הראשונות של המאה ה20-, של המפלגה
הסוציאל- דמוקרטית של פועלי רוסיה לשתי סיעות, הבולשביקים והממשביקים.
("מה יש לעשות?", בלדימיר לנין, 1902)
(ק4) "אנו יודעים, שעל אף שהעם הרומי השיג את הזכות לבחור פלבאים למילוי
תפקידים ציבוריים, לעולם לא מימשו אותה; ועל אף שבאתונה, לפי החוק של
אריסטידס, ממלאי תפקידים ציבוריים היו יכולים להיבחר מכל המעמדות החברה,
לעולם לא היה מקרה, לפי קסנופון, שבו פשוטי העם בקשו תפקידים שיוכלו לסכן
ביטחונם או כבודם." (מונטסקיי, שם, i, II, 2)
(ק5) "אם יהיה לנו ספק לגבי היכולת הטבעית של העם להבחנת התכונה להיות
ראוי, מספיק להסתכל על הסידרה של בחירות מפתיעות שעשו תושבי אתונה ורומי,
שאף אחת מהן לא יכולה להיות מיוחסת למקריות." (מונטסקיי, שם, i, II, 2)
5.2 פרלמנטרית
היות וקשה לדמיין דמוקרטיה בלי פרלמנט, שם התואר "פרלמנטרית" שמור
לדמוקרטיות שבהן ישנה לפרלמנט עליונות ואפילו שליטה ברורה על הרשות
המבצעת. אך ברור הוא, שאת העקרון הליברלי הגורס שהפרדת הסמכויות הינה
הכרחית להבטחת חופש האזרחים מופר באופן חמור כאשר לאחת משתי זרועות
השלטון, האמורות להיות נפרדות ובלתי תלויות, נתנת שליטה על השניה (ר1).
מידת המרות של הפרלמנט על הרשות המבצעת שונה ממשטר פרלמנטרי אחד לשני,
מהיותה קיצונית בדמוקרטיות יורו-קונטיננטליות, ליותר מתונה במודל הבריטי.
אבל, אפילו העובדה ששרי הממשלה וסגניהם יוכלו להשתתף בו-זמנית בשתי
הרשויות מהווה איום רציני על חופש התושבים. נוכחותו של ראש ממשלה עתיר
השפעה, או אחד משריו, בדיונים הפרלמנטריים עלולה להפריע לתפקיד של פיקוח
הדדי בין הרשויות, ותמיד תגרע מעצמאותן (ר2).
הניסיון הנורא של המאה ה20- הוכיח, מעל כל צל של ספק, עד כמה מסוכן לחופש,
ולאנושות כולה, הינו השילוב של משטר פרלמנטרי עם יצוג פרופורציונלי. בדומה
לעקרון של "יצוג אוטנטי של העם" שנתמך ע"י מרקסיסטים ופשיסטים, שילוב
זה, למרות שנראה דמוקרטי אידיאלי, הוביל תמיד לתוצאות הרות אסון.
המודל היורו-קונטיננטל של דמוקרטיה פרלמנטרית, מוביל בהכרח למשטר שלטון
קואליציוני, שהביא איתו לתוצאות ההרות סכנה הבאות:
א) נתן השפעה פוליטית, מחוץ לכל פרופורציה לתמיכתן בציבור, למפלגות
זעירות, ובהרבה מקרים קיצוניות, שהשתתפותן ליצירת קואליציות היתה מכריעה.
ב) סלל את הדרך "הדמוקרטית" לעלייתן לשילטון של המרקסיזם ברוסיה, הפשיזם
באיטליה והנאציזם בגרמניה, עם התוצאות הידועות לכולם.
ג) מהווה גורם לאי-יציבות וחולשה שילטונית. בשנים הקריטיות שקדמו למלחמת
העולם השניה, החילופים התכופים של הרשות המבצעת מנעו מצרפת להכין את
עצמה לקראתה.
ד) מהווה מקור של שחיתות. אפילו ההסכם הקואליציוני האידיאולוגי ביותר כולל
אלמנטים של שוחד: תפקידים שילטוניים ניתנים תמורת ההתחייבות להצביע לא לפי
המצפון.
ה) דורשת את הכפיפות של נבחרי העם לועדים המרכזיים של מפלגותיהם, על מנת
להבטיח מילוי ההתחיובויות שנקבעו בהסכם הקואליציוני.
הערות:
(ר1) "אבל אינו נכון, מהצד השני, שלרשות המחוקקת תהיה הזכות למנות את
הרשות המבצעת" (מונטסקיי, שם, i, XI, 6)
"שתי רשויות שאחת קובעת את השניה אינן יכולות להיות יותר מדי עצמאיות"
("עקרונות ונקודות התחלה לארגונה הפוליטי של ארגנטינה", חואן ב. אלברדי
(1852).)
(ר2) "אך אם אין שולט יחיד בראש השלטון, והרשות המבצעת נמסרת למספר מסויים
של חברי הרשות המחוקקת, זה יהיה סופו של החופש, היות ושתי הרשויות יהיו
קשורות ולאותם אנשים יהיה חלק בשתיהן." (מנטסקיי, שם, i, XI, 6)
6. בחירות
שיטת הבחירות משפיעה על מהותו של המשטר. הבחירות יכולות להיות ארציות או
אזוריות, יחסיות או לפי רוב ומיעוט, לפי רשימות סגורות או פתוחות, ישירות
או בלתי ישירות. היותן הבחירות ארציות או אזוריות תלוי בהיקף של אזור
הבחירה שבשבילו האזרח בוחר את נציגיו. בבחירות היחסיות, כל מפלגה זוכה
במספר מושבים בפרלמנט, או בגוף קולקטיבי אחר, יחסית למספר הקולות שהיא
קיבלה. בבחירות לפי רוב ומיעוט כל אזרח מצביע בעד מספר מועמדים קטן מהמספר
הכולל של נציגי אותו אזור העומדים לבחירה, וזוכים להיבחר אלה שקיבלו יותר
קולות, שהם בדרך כלל מהמועמדים של שתי המפלגות הגדולות בלבד. בבחירות לפי
רשימות סגורות מותר לאזרחים לבחור רק אחת מבין הרשימות המוצעות בשלמותה.
בעוד שבבחירות לפי רשימות פתוחות, מותר לכל אזרח להרכיב רשימה משלו עם
מועמדים מרשימות שונות. בבחירות ישירות האזרח מצביע ישירות בעד המועמדים
למלא את התפקידים השילטוניים, בעוד שבבחירות בלתי ישירות האזרח בוחר גוף
קולקטיבי המיועד לבחור את המועמד, או מועמדים, לתפקידים השילטוניים.
שיטות הבחירה הנ"ל הינן בילתי תלויות ביניהן, וכמעט כל הרכבה מהן הנתנת
להעלותה על הדעת יכולה להתקיים. הרכבות מסויימות, כמו לדוגמה, בחירות
ארציות-יחסיות, מוליכות ליצירתם של פרלמנטים מורכבים ממספר רב של מפלגות.
בעוד שאחרות, כמו למשל, האזוריות ואלה שהינן לפי רוב ומיעוט, או שילובם,
מביאות ליצירתם של פרלמנטים עם נציגים של רק שתיים או שלוש מפלגות.
תומכי הבחירות הארציות-יחסיות טוענים שהן מאפשרות יצוג שלם יותר של כל
הסקטורים והאידיאולוגיות. טענה זו מוצדקת במיוחד לגבי הפרלמנטים המוגבלים
למילוי תפקידם הספציפי של חקיקה בלבד, שבהם חשובה השתתפותם של כל זרמי
המחשבה, ושהצרכים המיוחדים של כל הסקטורים ילקחו בחשבון. החיסרון של השיטה
הוא שהיא מעודדת את היווצרותן של מפלגות בעלות אידיאולוגיות צרות
וקיצוניות. כאשר היא משולבת עם משטרים פרלמנטריים, שבהם לפרלמנט הסמכות
למנות ולהדיח את הרשות המבצעת, פיצול הפרלמנט במספר גדול של מפלגות מביא
להיווצרות של קואליציות חלשות, ונותן כוח מחוץ לכל פרופורציה למפלגות
קטנות וקיצוניות עם התוצאות הטרגיות שצויינו בסעיף הקודם.
בשיטה האזורית המדינה מתפצלת למספר רב של אזורי בחירה, שבכל אחד מהם נבחר
מספר קטן של נציגים, ואינו סביר שביניהם יהיה מקום למועמדים של מפלגות
קטנות. הבית התחתון בפרלמנט הבריטי, שבו כמעט כל החברים שייכים לאחת משתי
המפלגות הגדולות – הלייבור או השמרנים, הינו הדוגמא הבולטת של השיטה הזו.
אחוז הנציגים בו של המפלגה השלישית בגודלה, הליברלים, הוא בדרך כלל קטן
בהרבה מאחוז המצביעים בעד מועמדיה. שיטה זו מגבילה את זכות האזרח לבחירה
בין המספר המצומצם של מועמדי אזור מגוריו בלבד. הן תורמות לבחירתם של
מועמדים בינוניים בעלי השפעה מקומית, על חשבון מועמדים בעלי השפעה כלל
ארצית. כפי שצויין קודם, היא אחת הצורות של עיקרון "היצוג האוטנטי של העם"
המקובל למרקסיסטים ופשיסטים, שבו בזמן שדוגל בקשר יותר הדוק בין בוחרים
ונבחרים, מוריד את רמת הנבחרים ויוצר פרלמנט הניתן ביתר קלות לשליטתו של
רודן.
בשיטות בחירה לפי רוב ומיעוט, לכל אזרח ניתנת הזכות להצביע בעד מספר
מועמדים קטן ממספר נציגי האזור, למשל שני שליש. המועמדים הנבחרים הם אלה
המקבלים יותר קולות, שבאופן טיבעי הינם שייכים לאחת משתי המפלגות הגדולות.
השיטה מיועדת להבטחת נוכחותה של אופוזיציה פרלמנטרית משמעותית, שתפקידה
להשגיח על הנעשה, אבל הן אינן מאפשרות יצירת יצוג פרלמנטרי מפורש לכל
סקטור ואידיאולוגיה. לכן, השיטה מרתיעה את המפלגות הקטנות, בעלות
אידיאולוגיה מוגדרת היטב, מלהשתתף בבחירות ומביאה ליצירתן של שתי מפלגות
גדולות שמתחלפות בשלטון. על מנת להיות גדולות, המפלגות חייבות להיות
פלורליסטיות, דהיינו, לכלול חברים ולהציע מועמדים מתוך ספקטרום אידיאולוגי
רחב. מכאן שסקטורים ואידיאולוגיות שונות מיוצגים ע"י אותה מפלגה. בנוסף,
כדי למשוך את הקולות הצפים המפלגות נוטות לנוע כלפי מרכז הזירה הפוליטית,
ולהתרחק מכל צורה של קיצוניות.
הבחירות עם רשימות סגורות או פתוחות הינן וריאציות של הבחירות לפי רוב
ומיעוט ובאופן תיאורטי לפחות, של הבחירות היחסיות. כאשר הרשימות הן סגורות
כל המועמדים שברשימה מקבלים אותו מספר של קולות, והעדיפות בין המועמדים של
אותה רשימה נקבעת ע"י מקומו ברשימה. בזמן שבבחירות לפי רשימות פתוחות,
מועמדים של אותה רשימה מקבלים מספר שונה של קולות בהתאם למעמדם בין
האזרחים, והמועדפים בציבור נבחרים. הרשימה הסגורה מגבירה את תלותם של
המועמדים במפלגות, בעוד שהרשימה הפתוחה מקטינה אותה תלות ומגדילה את חופש
הבחירה של האזרחים.
7. מנהיגות
חופש יכול להתקיים רק תחת שלטון החוק. אבל שלטון החוק מופעל בהכרח ע"י בני
אדם, שבמשטרים הליברלים סמכותם נובעת מהחוק, והם מוגבלים להיות אך ורק
מיישמי ומשרתי החוק. מנהיג, פיהרר, דוצ'ה או "אב העמים" הינו בדיוק ההפך
משליט ליברל. כוח המנהיג נובעת יותר מאישיותו הכריזמתית והשפעתו על
ההמונים מאשר מהחוק. הוא מרגיש את עצמו, או ירגיש עם הזמן, נבחר ע"י
אלוהים כמושיע לעמו, או אפילו לאנושות כולה, ולכן מעל החוק.
ההיסטוריה מוכיחה שהעמים מרגישים צורך, שכנראה מושרש עמוק בניסיון המין
האנושי, ל"אבות העם" שכאלה. יתכן שעמים מאוחדים תחת מנהיגות כריזמטית,
נהנו לאורך תולדות האנושות השזורות מלחמות, כיבושים, שעבוד ורצח עם,
מסיכוי הישרדות יותר טוב. השערה זו נראית נתמכת ע"י הכיבושים של חלקים
נרחבים של העולם ע"י שבטים נוודים יחסית קטנים. לדוגמא, כיבושם של חלקים
נרחבים של אסיה, אפריקה ואירופה ע"י השבטים הערביים שפעלו תחת מנהיגותם של
צאצאי הנביא מוחמד, או הכיבוש שהשתרע מהים הצהוב בחופי קוריאה ויפן לים
השחור והנהר דנייפר בביילורוס ע"י שבטים מונגוליים תחת הנהגתו של ג'ינגיס
חאן. יתכן גם כן, שלאינדיאנים מאמריקה, ולילידים מאפריקה ואוסטרליה, היה
מזל שונה לחלוטין אילו היתה להם המנהיגות המתאימה.
עם כל זה, מנהיגות הינה שלטון האדם שהוא ההפך משלטון החוק, והיא אינה
יכולה להתקיים תחת כיפה אחת עם החופש. במקרה הטוב, חופש תחת מנהיג יהיה
תלוי ברצונו, ובהכרח הצטמצם ככל ששלטון המנהיג התבסס. המאה ה20- עשירה
בדוגמאות הרות אסון של שלטון מנהיגים, כמו לנין, סטלין, היטלר, מוסוליני,
מאו צה טונג, ורבים אחרים. ההיסטוריה גם מקנה לנו דוגמאות נגדיות רבות של
עליונות עולמית של מדינות חוק, עם מוסדות דמוקרטיים מפותחים כמו האימפריות
הרומית והבריטית, והעליונות העולמית האמריקנית של ימינו.
משחר ההסטוריה, העמים מתמודדים עם הדילמה הנצחית בין חופש ובטחון. בין
הסכנות הכרוכות בשלטון אדם חזק, שיכול להיות מסוגל לספק בטחון מול אויבים
מבחוץ ולהבטיח סדר פנימי, אבל עלול להיהפך לרודן, לבין שלטון מרכזי חלש
יותר, או לא קיים בכלל.
תולדות האנושות מוכיחות שחופש ובטחון יכולים להתקיים יחד, רק תחת שילטון
חוק חזק, עם כפיפות טוטלית לחוק של בני האדם הממלאים תפקידים שילטוניים,
תוך הגבלות חמורות לחופש פעולתם ולתקופות שלטון קצובות. היה זה העדרו של
שלטון חוק חזק, בדמוקרטיות הפרלמנטריות הבנויות על קואליציות עולות
ומתפרקות, מה שהביא לעלייתם לשלטון של כל הדיקטטורות של המאה ה.20- היה זה
גם הסיבה של חולשתה וחוסר מוכנותה של צרפת בהתחלת מלחמת העולם השניה.
למרות זאת, הניצחון הסופי של הדמוקרטיות מוכיח שחופש ובטחון הינם שאיפות
לא בהכרח מנוגדות.
הדמוקרטיות היווניות ניסו להשיג שילטון חזק בלי מנהיגות ע"י חוק
האוסטרסיזם (ה1), שלפיו, כל אזרח בעל יותר מדי השפעה פוליטית היה יכול
להיות מוגלה מהמדינה. אך כנראה, חוק זה לא השיג את מטרתו. ההחלטה אם
להגלות או לא נעשתה ע"י משאל עם, בו שמשו צדפות מצבע שונה כדי לציין בעד
או נגד הגלייתו של האזרח הנדון. מאחר שקשה להאמין שהאזרחים יצביעו בעד
הגלייתו של מנהיגם האהוב, חוק זה שימש, כנראה, יותר למנהיגים עתירי השפעה
נגד יריביהם הפוטנציאליים שהשפעתם הלכה וגדלה. כדאי לשים לב לעובדה שחוק
זה מפר שני עקרונות של הליברליזם המודרני: ראשון, שהעם רק שולט באמצעות
נציגיו, ושני, שבהתאם לעקרון הפרדת הסמכויות, ישומם למקרים פרטיים של
החוקים הינו תפקידה הבילעדי של הרשות השופטת.
חוק האוסטרסיזם לבש בליברליזם המודרני את הצורה של הגבלתו בחוק של מספר
השנים הרצופות שאותו אזרח יכול למלא תפקיד עתיר סמכות. בדרך כלל ראש
השילטון, ולפעמים הרמטכ"ל, מוגבלים בחוק במשך תפקידם, אך רצוי הוא, שהגבלת
משך מילוי תפקיד יושם על כל משרה רבת עוצמה (ה5). במקרה של שופטי בית המשפט
הגבוה לצדק, שככל השופטים מינוייהם הינם, בדרך כלל, לכל החיים כדי להבטיח
את עצמאותם, האחרונה לא תיפגע אם הם יהיו ממונים לתקופה מוגדרת, בלי
אפשרות להרחבתה. זה יתקן את מצבם המיוחד, להיות היחידים הממלאים לכל החיים
תפקיד שלטוני כה עתיר סמכות.
כתיבת תגובה