העולם ראה בתקופה בת כמאה שנה שהשתרעה בין השנים 1687 ל1789- את לידתם של שלושה מדעים מודרנים: פיסיקה, כלכלה וכימיה. הפיסיקה המודרנית התחילה עם הופעתו של הספר "עקרונות מתמטיים של פילוסופית הטבע" מאת יצחק ניוטון (Isaac Newton) (1642-1727), שפורסם ב.1687- מדע הכלכלה המודרני נולד עם הופעתו של הספר "מחקר בטבעו וסיבותיו של עושר המדינות" An Enquiry into the Nature and Causes of the Wealth of the Nations מאת אדם סמית (Adam Smith) בשנת 1776. אלכימיה הפכה לכימיה עם הופעתו ב-1789 של הספר "מסה בכימיה" מאת לבואסייר Antoine Laurent Lavoisier. בשלושת המקרים האלה המעבר לא היה תהליך הדרגתי אלא קפיצה ענקית שכללה מושגים יסודיים, דרכי חשיבה ושיטות מדעיות שהפכו מדע פרימיטיבי למדע במובן המודרני שאנו מכירים היום.
ניוטון הכניס בפיסיקה את המושגים של כוח, מסה, כוח הכובד והתמדה, שמהווים היסודות של הפיסיקה הקלאסית עד ימינו. הוא קבע את החוקים ששולטים בתנועת הגופים על פני כדור הארץ ובחלל החיצון. בנוסף הוא המציא, בו-זמנית אך באופן עצמאי עם לייבניץ ,(1646-1716) Gottfried Wilhelm von Leibniz, את החשבון
האינפיניטסימלי שהיה דרוש לו למחקרו הפיסיקלי. כל תורה פיסיקלית מאוחרת, כמו תורת היחסות או המכניקה הקואנטית, הייתה מאז חייבת להראות, בתוך הגבולות של האי-דיוק הניסיוני, תוצאות דומות לתורתו של ניוטון (1).
תורתו של אריסטו (Aristotle) , שארבעה יסודות — אוויר, מים, אדמה, ואש — מרכיבים את החומר, שלטה בלי מערערים למשך יותר מאלפיים שנה (אריסטו, פיסיקה, ספר II, חלק I) היא הייתה הבסיס ה"תיאורטי" של האלכימיה ושל החיפוש האובססיבי של האלכימאים בימי הביניים אחרי אבן-הפילוסופים המסוגלת להפוך כל המתכות לזהב, את סם-החיים ואת התרופה לכל חולי. למרות שרוברט בויל (1627-91) (Robert Boyle דחה את הבסיס ה"מדעי" של התורה הזאת בסיפרו "הכימאי הספקן" (The Skeptical Chymist) (1661), היא לא נעזבה סופית עד שיוסף פרייסטליי (1733-1804) (2) (Joseph Priestley) והנרי קבנדיש (1731-1810)
(Henry Cavendish) הוכיחו שהאוויר והמים הינם חומרים מורכבים בעצמם. בגילויו של החמצן כאחד ממרכיבי האוויר, פרייסטליי הוכיח שהאחרון אינו יכול להיות יסוד. וזמן קצר אחר כך, קבנדיש הראה שגם המים אינם יכולים להיחשב יסוד, היות וגם הם הינם מורכבים מחמצן ומימן. ולבסוף ב1789-, רק 15 שנים אחרי שפרייסטליי גילה את החמצן, לבואסייר קבע את הבסיס והשיטות המדעיות של הכימיה המודרנית.
באווירה הזאת של ביקורתיות רציונלית והחלפת תורות ספקולטיביות בתורות מדעיות, אדם סמית מייסד עם סיפרו הנ"ל את תורת הכלכלה המודרנית.
.II תקדימים היסטוריים
אני מוכן להסתכן ולומר שהעדות הראשונה לסכנה הטבועה בהתערבותם של השלטונות בכלכלה, הרשומה בהיסטוריה, נמצאת בתנ"ך. בפרק הקודם דנו בתיאור התנ"כי של המשטר הליברלי ששלט בשבטי ישראל בתקופת השופטים (בערך במאות ה12- וה11- לפנה"ס), שאותו התנ"ך מגדיר כשלטון האל(1 Samuel 8:7) . להשלמתה של גישתו הליברלית, התנ"ך מספק לנו גם את תיאור של משטר טוטליטרי עם כלכלה ריכוזית. משטר שלמראית-עין פועל לרווחת עמו אך בסופו של דבר הופך נתיניו לעבדים.
בסיפור התנ"כי יוסף חזה מראש שבע שנות שפע שיהיו במצרים ושלאחריהן יבואו שבע שנות רעב. פרעה שמע בעצתו ואת עודף היבול של שנות השפע נאסף במחסני השלטון, וכך נצל העם המיצרי מלמות מרעב בשבע שנות המחסור שבאו אחריהן. הרעב פגע גם בכנען וגרם לאביו ואחיו של יוסף להגר למצרים שבה התיישבו בארץ גושן (Genesis chapters 41, to 47). אך ההתערבותו של השלטון בכלכלה המצרית הביאה לסוף הטרגי שמסופר לנו בפסוקים 25-13 בפרק 47:"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה: ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבוא כל מצרים אל יוסף
לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף: ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף: ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמורים וינהלם בלחם בכל מקנהם בשנה ההוא: ותתום השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו ואדמתנו: למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם:
ויקן יוסף את כל האדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עלהם הרעב ותהי הארץ לפרעה: ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו:". כך התנ"ך אומר לנו: ראו הוזהרתם.
ראוי לשים לב שלפסוקים האלה יש קשר רופף עם תולדות העם היהודי, והם מחוץ לעלילה הראשית של התנ"ך. מלבד זאת הם הורסים את דמותו של יוסף כשליט נבון, מה שמתנגד למגמה הכללית של הסיפור. לכן, אי אפשר לברוח מההרגשה שהם נמצאים כאן בכוונה ראשונה להזהיר מהסכנה הכרוכה בהתערבות של השלטון בכלכלה, אפילו כשהיא מודרכת בכוונות הכי טובות. מקור הסכנה כאן הינו האיחוד של סמכות הפוליטית עם הסמכות הכלכלית. איחודן הופך אותן לכוח בלתי מרוסן, בדומה לשלטון המלך שממנו מזהיר אותנו התנ"ך בדוגמא שראינו בפרק הקודם.
דיונים פילוסופים בנושא של קיניין פרטי מול קיניין משותף נמצאים ביוון הקלאסית. בספרו של פלטו (Plato) "הרפובליקה", סוקרטס תומך בקיניין המשותף הטוטלי והכולל את השותפות בנשים וילדים: "כן; ואיפה שאין שותפות ורק רגש פרטי המדינה הינה בלתי מאורגנת — כאשר יש לך חצי עולם מצליחים והחצי השני
שקוע ביגון באותם מאורעות שקורים בעיר או לאזרחים …. הבדלים כאלה נובעים בדרך כלל מחוסר הסכמה בשימוש של הביטויים 'שלי' או 'לא שלי', 'שלו' או 'לא שלו'." (V:215 Book ,Republic The ,Plato) "… בעלות על הנשים והולדת ילדים יקיימו את העקרון הכללי שידידים שותפים בכל, כפי שהפתגם אומר." (4:58 Book ,O.c.) . סוקרטס הינו, לכן, מקדימו של קרל מרקס (Marx Karl) ושל האידיאולוגים הטוטליטריים האחרים שמדמיינים חברה שונה וטובה יותר, ומתיימרים להיות מסוגלים לשנות את הבריאה. לעומת זאת, הוגי הדעות הליברליים ראו תמיד את תפקידם של המחוקקים כחוקרי ומנסחי חוקי החברה, בדומה לתפקידם של המדענים ביחס לחוקי הטבע. "הרת אסון הינה האשליה שבה נופלים המחוקקים כאשר הם מתיימרים שתבונתם ורצונם יכולים לשנות טבע הדברים או להחליף את הטבע בחקיקת הבריאה" (ברנרדינו ריבדביה (Bernardino Rivadavia), נשיאה הראשון של ארגנטינה, (1826). צוטט בסיפרו "הבסיס" מאת חואן ב. אלברדי (17 Cap. ,"Bases Las" ,Alberdi Bautista .Juan הבולט באידיאולוגים הליברליים בארגנטינה.) ראוי לציין שהמילים הנבואיות האלה נאמרו יותר מ20- שנה לפני הופעתו של "המניפסט הקומוניסטי" מאת קרל מרקס ב1848- ( Manifesto Communist The ), שפתח את העידן הנוראי של האידיאולוגיות הטוטליטריות ששלטו במחצית הראשונה של המאה העשרים.
העמדה הליברלית ביחס לתפקידו של המחוקק לא הובנה כראוי, וגרמה שהליברלים נחשבו כשמרנים המתנגדים לכל שינוי. ההיפך הוא הנכון, לליברלים היה תמיד דעה ברורה לגבי מאפייני החברה והאדם הרצויים, ודעותיהם שינו לאין היכר את העולם. ההבדל העיקרי בין ליברליזם וטוטליטריזם נמצא בחלוקת התפקידים בין השלטון והעם. "היות והסמכות העליונה שייכת לעם, הוא צריך לבצע בעצמו כל מה שביכולתו לעשות טוב, ומה שהוא אינו יכול לעשות טוב בעצמו, עליו לעשותו באמצעות שריו" (מונטסקיה, (1689-1755) Montesquieu the Baron Secondat de Louis Charles "רוח החוקים", (1748) 1, .2 2).
בהתאם לעקרון הזה, השינויים בחברה צריכים להעשות ע"י החברה עצמה ולא באמצעות צווי השלטונות. לאמיתו של דבר, המהפכה הליברלית, שחוללה שינויים כה מרחיקי לכת בחברה, הייתה יותר תוצאה מההימנעות מאשר מהפעילות של השלטונות.
אריסטו, בניגוד לסוקרטס, היה מקדימו של אדם סמית בכלכלה, ושל מונטסקיה בפילוסופיה פוליטית. בסיפרו "פוליטיקה" אנו קוראים: "הקיניין צריך להיות במובן מסוים משותף (3), אבל בדרך כלל פרטי; מאחר שכאשר לכל אחד יש עניין שונה, אף אחד לא יתלונן על השני, והם יתקדמו יותר היות וכל אחד ידאג לעסקיו." ,V ,II ,Politics .
מדע הכלכלה היה לפני סמית, בעידן המודרני, במצב דומה לזה של האלכימיה מימי הביניים. כמו האלכימאים שחיפשו אחרי אבן הפילוסופים, כך הכלכלנים התמקדו בחפוש אחרי המקור היחיד של העושר והשגשוג של האומות. במאה ה17- ובחלק מהמאה ה18- שלט המרקנטיליזם, אסכולה כלכלית שזיהתה את הרזרבות במתכות
יקרות עם עושר המדינה. למטרת הגדלת הרזרבות, היא תמכה בהתערבות הממשלתית להגבלת הייבוא ולקידום הייצוא. שאריות של אותה גישה עמדו, במחצית השניה של המאה ה19- והתחלת המאה ה20-, מאחורי הגברת מסי המכס והענקת סובסידיות לייצוא.
כך היה, שבמחצית הראשונה, העקובת מדם, של המאה ה20-, ההגבלות הרבות למסחר הבינלאומי העניקו יתרונות כלכליים למדינות בעלות אימפריות נרחבות, כגון אנגליה וצרפת, שנהנו מגישה מועדפת לשווקים ולחומרי גלם שבמושבותיהן, תוך פגיעה בכושר התחרותי של המדינות האחרות. האי-שיוויון הזה היה, כפי הנראה,
אחת הסיבות של שתי מלחמות העולם. כמה אומלל הוא שעשרות מיליוני בני אדם הצטרכו למות כדי לשכנע את העולם לוותר על הקולוניאליזם ולחזור למדיניות של מסחר בינלאומי חופשי כפי שהונהג במחצית הראשונה של המאה ה.19-
הכלכלן הצרפתי פרנסואה קיסנאי (1694-1774) Quesnay Francois יסד במאה ה18- אסכולה חדשה של כלכלנים, הפיסיאוקרטים, שלפי טענתם המקור היחיד של עושר האומות הינו החקלאות, זאת מאחר שהיא היחידה שמייצרת, בזמן שהתעשייה והמסחר רק משנים ומחלקים. תורת הפיסיאוקרטים צמחה, כנראה, מזכרונו הקדום של המין האנושי על מעברו בראשית הימים מהליקוט לגידול מזונותיו. המהפכה התרבותית הזאת השאירה לכאורה השפעה קבועה במחשבת הדורות, שעדיין מורגשת בימינו בהתייחסות השונה לחקלאות לעומת העשייה הכלכלית בתחומים אחרים. כנראה שהיא אחת הסיבות שהחקלאות הינה הפעילות הכלכלית המסובסדת ביותר בעולם המערבי.
סיפרו המדעי של סמית הופיע על רקע הקדם-מדעי הזה, ובו נקבע הבסיס של מדע המקרו-כלכלה המודרנית (או "הכלכלה המדינית" כפי שנקרא עד שנות השלושים של המאה ה20-). הניסיון למצוא את הסיבה היחידה של עושר האומות, שאפיין את קודמיו, הוחלף ע"י סמית וממשיכיו בניתוח רציונלי של מורכבות הכלכלה של
השוק החופשי. האחרונה הוכחה כבעלת מנגנונים מווסתים פנימיים שעושים אותה המכשיר המתאים ביותר להשיג את רווחת העם. היא גם מתאימה לטבע האנושי עד כדי כך שאפילו אנוכיות האדם תורמת בה לרווחה ולשגשוג הכלל. אחרי יותר משתי מאות שנה, העבודה של סמית, כמו זו של ניוטון ולבואסייר בפיסיקה ובכימיה,
ממשיכה לשמש בסיס יציב למקרו-כלכלה המודרנית.
טענתו של אדם סמית שהאנוכיות האנושית תורמת גם היא, באמצעות התחרות בשוק החופשי, לרווחה הכללית לא הובנה כראוי ע"י מתנגדי הליברליזם, שטענו שהוא מעודד התנהגות אנטי-חברתית והעדר התחשבות בדלת-העם. אין דבר רחוק יותר מהאמת מהטענה הזאת. העובדה היא שטבע האדם אינו פשוט. כל אחד מאתנו הינו בעל מערכת מורכבת של תכונות מנוגדות, כגון אנוכיות ונדיבות, בכמויות שונות. בעלי ההון אינם יותר אנוכיים או יותר נדיבים מהפועלים, והסוציאליסטים אינם יותר מודאגים מבעיותיהם של השכבות החלשות של החברה מהליברלים. רוב הליברלים הקלאסיים היו בעלי רקע דתי, שהשפיע עליהם לראות כל נכסי האדם, כולל גופו עצמו, כפיקדון זמני מהאל, שבחובתם לנהלו בהתאם לרצונו של האל. בהתאם לגישה הליברלית הזאת, ההון הינו מקור של סמכות שצריכה להיות מופעלת ע"י הקפיטליסטים לטובת החברה כמו שהסמכות הפוליטית חייבת להיות מופעלת ע"י הפוליטיקאים. אף פוליטיקאי נטול אמביציות אישיות, ורוב בעלי ההון פועלים במידה מסויימת של מניעים אידיאליסטיים. אך רוצה המזל ששאיפת הכוח, המשותפת לבעלי הון ולפוליטיקאים, מביא את הראשונים לחיפוש אחרי טכניקות חדשות המורידות עלות התוצר ומעלות רמת החיים, ואת השניים להתערבות מוגזמת ומזיקה בכלכלה.
בערך מאה אחת אחרי הופעת ספרו של סמית, קרל מרקס פירסם ספרו "ההון", שבו "הסוציאליזם המדעי" הוצע כאלטרנטיבה לשוק החופשי. הטענה הראשית של מרקס הייתה שהערך העודף (surplus value), דהיינו עודף המחיר מעל העלות, הינו מה שהקפיטליסטים גונבים מהפועלים. הקיניין הפרטי של אמצעי הייצור הינו הסיבה
והתוצאה גם יחד של הגניבה הזאת, ומהווה מעגל קסמים שמנציח את נצולו ומצוקתו של מעמד הפועלים. מכאן, שכדי לבנות חברה יותר צודקת, הקיניין המשותף חייב לבוא במקום הקיניין הפרטי. בכל זאת, מרקס מודה שהערך העודף יהיה דרוש גם בכלכלה הסוציאליסטית, כדי לאפשר את בנייתם של מפעלים חדשים. מה שמרקס אינו מסביר הינו מדוע פקידים ממשלתיים ינהלו את הערך העודף בצורה יותר יעילה ומועילה לחברה מאשר הקפיטליסטים. היום, אחרי הקריסה האוניברסלית של המשטרים המרקסיסטיים, מאות מיליוני בני אדם שנרצחו בתהליך כפייתם, העוני, הזנות, הפשע והאסון האקולוגי שהשאירו אחריהם, טעותו של מרקס הפכה למובנת מאליה.
הכלכלה הליברלית עומדת היום מול יריב פחות "מדעי" ויותר אינטואיטיבי או אולי דמגוגי. אנחנו נקרא לו "עקומת הכלב", דהיינו, דרך מחשבה אינסטינקטיבית דומה למסלולו של כלב הרודף אחרי טרפו. כאשר כלב רודף ארנבת הוא רץ כל הזמן בכיוון לנקודה שבה הארנבת נמצאת באותו רגע. תרגיל ידוע לסטודנטים של חשבון דיפרנציאלי הוא לחשב את מסלול הכלב כאשר נתונים מסלולה של הארנבת, נקודות התחלה ומהירויות של שני בעלי החיים. ההתנהגות האינסטינקטיבית של הכלב שונה מזו היותר רציונלית של טייס צבאי שכדי ליירט מטוס אויב, טס בכיוון לנקודה קדימה מזו שבה הוא נמצא.
הנושאים הכלכליים מספקים הרבה דוגמאות של מחשבה מהסוג "עקומת הכלב". אחת מהן היא בבסיס עצמו של הסוציאליזם "המדעי" של קרל מרקס. מההשוואת עושר הקפיטליסטים לעומת מצוקת הפועלים במאה ה-19, נעשה ברור, בהתאם להגיון הכלבי, שהעברת בעלות המפעלים מהקפיטליסטים לעובדים, ובעצם לממשלה, תשפר גורלם של האחרונים. כיום, אחרי שהניסיון האוניברסלי הראה התוצאה הרת האסון של החשיבה "המדעית" הזאת, אין צורך להרחיב את הדיבור עליה.
ההנחה שאפשר לשפר את מצבם של העניים ע"י סובסידיות למוצרים בכסף שנלקח מהעשירים הינה אחת האשליות הנפוצות של החשיבה הכלבית בימינו. הטעות במקרה הזה הינה כפולה. מצד אחד הסובסידיות מפריעיות לתהליך התחרותי, תוך גרימת עיכוב בשיפורם של הכלים ושיטות היצור, שהיא הדרך היחידה להגברת את כוח הקנייה של המשכורות. מצד שני, אין שום אפשרות שלקיחת הכסף מהעשירים תגרום ירידה משמעותית ברמת חייהם. הכסף לסובסידיות תרד, רובו ככולו, מהחלק של רווחי ההון המיועד ליצירת מקומות עבודה חדשים ולשיפור אמצעי יצור. מכך שבמציאות המדיניות הפופוליסטית הזאת מעכבת את עליית רמת החיים של העם
ומגבירה את האבטלה.
דוגמאות אחרות של עקומת הכלב הינם: הגברת מיסי מכס ליבוא והענקת סובסידיות ליצוא למטרת שמירת מקומות עבודה מקומיים; העלת משכורות על חשבון רווחי ההון; וכו'. בפועל, כל האמצעים הנ"ל פועלים במנוגד למטרתם המשוערת. האשלייה הטמונה בהן תוברר בהמשך ובפרק הבא.
.III כלכלת השוק החופשי
מדע הכלכלה מתחלק במקרו- ומיקרו-כלכלה. מקרו-כלכלה עוסקת בחוקי כלכלת המדינות בכללותן, בזמן שמיקרו-כלכלה עוסקת בהתנהגות הכלכלית של יחידים, מפעלים או ענפים כלכליים. המבוא הזה עוסק במקרו-כלכלה, שהיתה מוכרת עד שנות השלושים תחת השם "כלכלה מדינית".
חוקי המקרו-כלכלה הינם סטטיסטיים בטבעם, דהיינו, הם רק מבטאים יחסים בין ערכים ממוצעים, ואינם אומרים שום דבר לגבי מיקרים פרטיים. הם דומים בזה לחוקיה של הפיסיקה הסטטיסטית. למשל, חוקי הגזים האידיאליים שמבטאים את הקשר בין הטמפרטורה של הגז והמהירות הממוצעת של המולקולות בו, אך אינם אומרים דבר לגבי מהירותה של מולקולה נתונה. הפיסיקה הסטטיסטית דנה בחוקי הגזים האידיאליים, ולא בגזים הריאליים, בגלל שההתנהגותם של האחרונים הינה מסובכת מדי כדי להתמודד בהצלחה בה. והתוצאות המתקבלות אחרי הפישוט הכרוך באידיאליזציה של הגזים הינן מספיק מקורבות למטרות מעשיות. אותו דבר נכון גם כן לגבי חוקי המקרו-כלכלה, שלמרות שהם מדויקים רק לגבי חברות המקיימות תנאים אידיאליים שנפרט להלן, הם מספקים הבנה מועילה של התהליכים בחברות הריאליות.
הפרק הזה מבוסס ברעיונות של הכלכלנים של המאות 18 ו19-, שמייצגיהם הבולטים היו: אדם סמית, ג'ין ב. סיי
(1767-1832) ,(Jean Baptist Say), דוד ריקרדו (1772-1823) (David Ricardo), Principles of Political Economy and Taxation וג'ון ס. מיל (1806-73) Mill Stuart John, (1848) Economy Principles of Political Economy בפרק הבא נדון בתרומות מאוחרות יותר כמו אלה של ג'ון מ. קיינס (1883-1946) (Keynes M. John) ומילטון פרידמן ,( 1912-) Friedman Milton במאה ה-20.
בסעיפים הבאים נדון בקשר הקיים בין הערכים הממוצעים של השכר, המחיר ורווחי ההון. למטרה הזאת עלינו להניח שוק אידיאלי, כמעט סטטי, מבודד ובעל ממדים גדולים, שהתחרות בו חופשית מאילוצים חיצוניים ופנימיים, ממשלתיים או מונופוליסטיים. שוק מבודד הינו זה שנטול אינטראקציה עם שווקים אחרים, אך כמה שווקים חופשיים עם אינטראקציה חופשית ביניהם יכולים להיחשב כשוק חופשי מבודד אחד. האוכלוסיה ומספר המפעלים חייבים להיות גדולים מספיק כדי לאפשר תוצאות סטטיסטיות אמינות. הוא חייב להתקיים, על כל חלקיו, למשך תקופה מספיק ארוכה כדי להשיג מצב כמעט סטטי, דהיינו, מצב שבו השינויים הינם מספיק איטיים עד כדי להיראות כמעבר בין מצב סטטי אחד לשני, בדומה לסידרה של תמונות סטטיות שמרכיבות סרט. התנאים הנ"ל דומים לאלה הנדרשים מגז כדי להיחשב גז אידיאל. ברור הוא, שאין שוק המקיים תנאים אלה במלואם, כפי שאין
במציאות גזים אידיאלים. בכל זאת, המסקנות המתקבלות כאשר דנים על גזים או שווקים אידיאליים הינן מועילות להבנת התנהגותם של הגזים והשווקים הקיימים במציאות.
.IV חוק ההיצע והביקוש
כל אחד שמע על חוק ההיצע והביקוש שקובע את המחירים בשוק החופשי. כאשר הביקוש עולה על ההיצע המחירים עולים. ולהפך, כאשר היצע עולה על הביקוש המחירים יורדים. במקרה הראשון, עליית המחיר של התוצר המבוקש מעודדת את יצורו ועל ידי כך מגדילה את ההיצע ומורידה את המחיר. במקרה השני, המחיר
הגבוה מרתיע קונים פוטנציאליים, הביקוש יורד ואיתו המחיר. בסופו של דבר, מושג איזון בין ההיצע והביקוש ומחירו של המוצר מתייצב.
מנגנון ההיצע והביקוש הנ"ל הינו נכון, אבל הוא איננו כל הסיפור. כדי להבין את ההתנהגות של השוק החופשי שלושה מושגים נוספים חייבים לבוא בחשבון: העלות השולית, היעילות היחסית והערך העודף.
.V העלות השולית
להלן, אם לא נאמר אחרת, הביטוי "יצור" מבטא את כל התהליך מהחומר הגלם עד למסירת המוצר הגמור למשתמש הסופי, כולל הובלה ושיווק. "מפעל" מתייחס לכל הגורמים הפועלים בין החומר הגלם כפי שהוא מתקבל מהטבע לבין הצרכן הסופי. למטרת פישוט, נתעלם, בדרך כלל, ממיסים וסובסידיות (מיסים שליליים), כאשר
נעסוק במחירים, שכר ורווחים.
הדוגמה הקלסית הבאה תעזור להבנת המושג "עלות שולית":
נניח שבאזור מסויים, הודות לתנאי האקלים והקרקע השוררים בו, ניתן לגדל תירס בעלות הנמוכה ביותר, ושככל שמתרחקים מהאזור הזה, יבול התירס ליחידת שטח יורד ועלות גידולו עולה. מחיר שוק גבוה לתירס יעודד את גדולו בתוך האזור שעלותו בו תהיה פחותה מהמחיר הנוכחי. התוצאה תהיה עלייה בהיצע שתגרור אחריה ירידת המחיר ותשאיר את החקלאים באזור גבולי מסוים בלי רווחים. נוצר כך מנגנון ויסות הדדי בין מחיר התירס והרדיוס של אזור גידולו, שנוטה להחזיק את גידולו מבפנים האזור השולי שבו העלות שווה סטטיסטית למחיר (P). עלות היצור באזור השולי הזה, שלפי הגדרתה שווה למחיר השוק, נקראת "העלות השולית" (M). מכאן שהשיוויון M=P הינו זהות, דהיינו שיוויון הנובע מעצם הגדרתן של הכמויות ואינו תלוי בקיומם או לא של החקלאים המגדלים את התירס בעלות השולית שלו. (4)
בפועל, עלות הייצור מושפעת יותר ע"י שינוים באמצעי ושיטות הייצור מאשר ע"י גורמים גיאוגרפיים קבועים. התחרות בשוק החופשי מוליכה לחיפוש מתמיד אחרי מכשירים וטכניקות חדשים להורדת העלויות, ואיתן העלויות השוליות, דהיינו המחירים. מפעלים שאינם מצליחים להחזיק את עלות הייצור שלהם מתחת לעלות השולית היורדת בהתמדה נדחפים החוצה מהשוק.
.VI יעילות יחסית
יעילות יחסית (RE) היא ההפרש בין העלות של מוצר במיפעל מסויים (C) והעלות השולית או מחירו בשוק, דהיינו, P-C=M-C=.RE היעילות היחסית משתנה ממפעל אחד לשני והוא המקור לרווחי ההון. מפעלים שייצרים ביעילות יחסית גבוהה, דהיינו, בעלות יצור נמוכה, שואפים להגביר רווחיהם ע"י הפחתת המחיר והגדלת נפח מכירותיהם. לכן, נוכחות בשוק חופשי של מפעלים עם יעילות יחסית שונה גורמת ירידה מתמדת של מחירים, ומכריחה את המפעלים הפחות יעילים לשפר את יעילותם או להיעלם מהשוק. היעילות היחסית הינה, אם כך, הכוח המניע של החיפוש המתמיד אחרי שיטות ומוצרים חדשים, המביאים להורדת עלויות ומחירים,
לשיפור ביחס שכר\מחירים, ולעלייתה של רמת החיים.
כדוגמה לתהליך הנ"ל, נתבונן בשינויים שחלו בתהליך יצורו של הלחם מהתחלתה של המהפכה התעשייתית עד ימינו. יצור הלחם מתחיל בחריש חוזר וגריפה של השטח עד שהקרקע מוכנה לזריעה. לאורך אלפי שנים, כמעט מהימים שהאנושות עברה מליקוט לגידול מזונה עד למאה ה19-, החריש נעשה עם מחרשה חד-סכינית, שנגררה
ע"י שור, סוס או חמור אחד, לפעמים יחד עם אשתו של האיכר. אחר כך, זרעי חיטה פוזרו ביד, וכוסו למחצה במגרפה פרימיטיבית. חריש שטחי, פיזור לא סדיר של זרע בעל איכות ירודה, והעדר אמצעים יעילים למלחמה נגד מזיקים, מחלות ועשבים שוטים הניבו לכל היותר יבולים עלובים, אם הם לא חוסלו לגמרי ע"י הבצורת או הארבה.
עם כל זה, העבודה הכי קשה ומסובכת היתה אסיף היבול ע"י קצירת השיבולות עם חרמש או מגל, קשירת השיבולות באלומות, ונשיאת האלומות לגורן. כאן גרגרי החיטה היו נפרדים מהקש והמוץ ע"י מהלומות עם מחבט תבואה או רמיסה. אחר כך היה צורך לסלק את הקש והמוץ מגרגרי החיטה ע"י הרוח תוך השלכתם החוזרת
לאוויר עם קלשונים. הגרגרים הוכנסו לשקים להובלתם לטחנת קמח, ולבסוף הקמח נלוש ביד ונאפה ללחם.
את כיכר הלחם הדל הזה, שדרש כל כך הרבה שעות עבודה ליצירתו, היה צורך לחלקו עם השור, הסוס או החמור שמשכו את המחרשה, עם הנפח שעשה ותיקן את כלי עבודה, עם עוד הרבה ספקים של שרותים חומריים או רוחניים, עם השלטונות ועם בעל הקרקע (5) . אין פלא, אם כך, שהלחם שנשאר לא היה יכול להיות מספיק למחייתה של משפחת האיכר. חלק גדול מהילדים מתו כאשר הלידה של אח חדש הכריחה אותם להיגמל מיניקה ולהתחלק בלחם המצומצם עם אחיהם המבוגרים והחזקים מהם. מכאן שלמרות הילודה המרובה, בקושי שני ילדים בממוצע לזוג הגיעו לבגרותם.
בנוסף, הכמות הגדולה של כוח אדם שהיתה דרושה ליצירת מזון מנעה את ההתפתחות של תחומים אחרים של עשייה כלכלית, ויצרה מונו-כלכלה חקלאית. כתוצאה מזה, תנאי מזג האוויר ומחלות ומזיקים חקלאיים גרמו מחסורי מזון חמורים עם תוצאות הרות אסון. גורמים אלה, יחד עם המצב הפרימיטיבי של הרפואה, שהתפתחותה
המואצת התחילה בו-זמנית עם ההתפשטותה של האידיאולוגיה הליברלית במאה ה19-, מסבירים למה אוכלוסיית העולם נשארה כמעט סטטית במשך אלפי שנים.
המהפכה התעשייתית החליפה את המחרשה החד-סכינית, עשוייה ביד ע"י הנפח של הכפר ונגררה ע"י בעל חיים אחד, במחרשה הרב-סכינית, בנוייה במפעל מטלורגי ונגררת ע"י טרקטור. היום, חריש עמוק ויעיל מבוצע ע"י אדם אחד, שבישיבה נוחה ומוגן מהשמש והגשם חורש את השטח שפעם דרש את העבודה המפרכת של כשלושים בני אדם וכמות דומה של בעלי חיים. יחד עם זה, האיכות המשופרת של הזרע, ואמצעים יעילים נגד מחלות, מזיקים ועשבים שוטים, הכפילו ושלשו את היבול ליחידת שטח. ולבסוף, הקציר, פעם הפעולה הקשה והמסובכת המתוארת למעלה, נעשית היום ע"י המקצרה, מכונה עם להבים ארוכים שבו-זמנית קוצרת את שיבולות החיטה, מפרידה ומסלקת את הקש ואת המוץ מהגרגרים, ומכניסה אותם לשקים. היום רק אדם אחד או שניים דרושים לאסוף מאות דונמים של חיטה — אחד בהגה של הטרקטור והשני בבקרת הפעולה התקינה של כל התהליך.
הירידה בכמות כוח האדם הדרושה ליצירת מזון הגדילה היחס שכר\מחיר-המזון, ואת כושר הרכישה של העובדים, שנעשו מסוגלים לקנות מוצרים אחרים. כוח הרכישה החדש הזה, השווה למשכורות של הפועלים שנפלטו מהמגזר החקלאי, סיפקה את המשכורות של פועלי התעשיות שיצרו את הסחורות החדשות. זאת היא דוגמה של
הכוחות הפנימיים המאזנים של השוק החופשי — המכונות שגרמו את האבטלה במגזר החקלאי, גם שיחררו כושר רכישה שיצר מקומות עבודה חדשים בשביל עקורי החקלאות (6).
.VII ערך עודף
ערך עודף (SV value surplus) מבטא את ההפרש בין מחיר השוק (P) לבין עלות היצור (C). מהאקוויוולנטיות בין העלות השולית לבין מחיר השוק, נובע שערך עודף ויעילות יחסית הינם כמויות אקוויוולנטיות, דהיינו, RE=M-C=P-C=.SV אך, בזמן שיעילות יחסית מתייחס לשיפור האמצעים ושיטות היצור, שמביא איתו ירידת מחירים ועליית רמת החיים, "ערך עודף" מתייחס למקור של הרווחים גורמי הקינאה של הקפיטליסטים.
הערך העודף שנשאר אחרי שמס ההכנסה שולם, יוצר הון חדש שמחפש השקעות רנטביליות. חלק ממנו מושקע בבנייה של מפעלים חדשים בענפים עם סיכויים טובים להניב רווחים, שהם אלה שבהם ישנם מפעלים שנהנים מערכים עודפים גבוהים. התוצאה מזה הינה הגברת ההיצע, ואיתה ירידת המחירים, העלויות השוליות והערכים העודפים. חלק אחר של ההון החדש הנוצר ע"י הערך העודף מושקע בהגדלת היעילות היחסית, ואיתה את רווחי המפעל, ע"י פיתוח של סחורות ואמצעי יצור חדשים שבסופו של דבר מביאים גם הם לידי ירידת מחירים והיהנות
מנוחיויות חדשות. לכן, חלק מהערך העודף, שנקרא אותו החלק החיובי או חלק A, גורם שיותר סחורות יהיו בהישג ידם של יותר אנשים. שתי קטגוריות מסחורות חדשות ראויות לציון מיוחד לאור חשיבותן החברתית: תרופות וכלים חדשים לחקלאות ולתעשיות מזון אחרות.
שני מרכיבים אחרים, פחות חיוביים אך בלתי נמנעים, של הערך העודף הינם: הראשון, שנסמן כחלק B, הוא ההון שמתבזבז בהשקעות לא מוצלחות. למרות שהקפיטליסטים שואפים להצליח בכל השקעותיהם, הן מביאות בחלקן לידי הפסדים. כמות ההשקעות הלא מוצלחות הינה פונקציה הפוכה של היכולת והמעורבות האישית של מקבלי ההחלטות. ולבסוף, החלק C, שהוא החלק מהערך העודף שממנו נהנים בעלי ההון ומשפחותיהם והמאפשר להם רמת חיים מעל רוב האוכלוסיה. הסיכוי הזה של רמת חיים גבוהה מעודד צעירים לסכן את עצמם ואת משפחותיהם ביוזמות חדשניות שהינן הכרחיות לקידום החברה.
מלבד זאת, העלייה המתמדת של היחס שכר\מחירים, הקיימת מהתחלתה של המהפכה התעשייתית, מאפשרת לחלק הולך וגדל מהשכירים לחסוך חלק משכרם לשימושו בעתיד. סכומים אלה מושקעים במישרין או בעקיפין בתעשיה ובמסחר, ע"י רכישת מניות או פיקדונות בנקאיים. התוצאה היא שחלק הולך וגדל מהערך העודף חוזר
לעובדים בצורה של ריבית או דיבידנד. למרות האספקטים החיובים שלהם, נתייחס להלן לסכום של החלקים C+B כהחלק השלילי של הערך העודף. היחס בין החלקים החיובי והשלילי של הערך העודף, דהיינו, C+A/B, הוא אחד מהפרמטרים להערכת יעילותה של כל שיטה כלכלית.
כפי שקרל מרקס עצמו ציין, הערך העודף אינו בלעדי למשטר קפיטליסטי. הוא הכרחי גם כן בכלכלה סוציאליסטית כמקור פיננסי של מפעלים ומקומות עבודה חדשים. ההבדלים בין הערך העודף במשטר סוציאליסטי לבין זה שבמשטר קפיטליסטי הינם:
1) במשטרים הסוציאליסטיים התחרות אינה קיימת ומשכורות ומחירים נקבעים ע"י החלטות ביורוקרטיות. הערך העודף אינו כאן תוצר של היעילות היחסית, דהיינו, של שיפור אמצעים ושיטות היצור הגורר אחריו ירידת מחירים ועליית רמת החיים של העם. מכאן, כפי שהניסיון הוכיח, רמת החיים הכללית בחברה סוציאליסטית ירודה מזו שבחברה קפיטליסטית.
2) מקבלי ההחלטות בעיניין ההשקעות, במשטרים הסוציאליסטים, הם פקידים ביורוקרטים עם פחות מעורבות אישית מאשר הקפיטליסטים, מה שמגביר את הסבירות של החלטות שגויות, דהיינו, הגדלת החלק השלילי B של הערך העודף.
3) החלק C, כלומר, את החלק של הערך העודף שממנו נהנים הקפיטליסטים ומשפחותיהם הוחלף, במשטרים הסוציאליסטיים, במשכורות ולקיחת שוחד של ביורוקרטיה מוגדלת.
4) כפיצוי מפוקפק, המפעלים הבנויים עם הערך העודף הינם רשומים כשייכים לעם, אך הלכה למעשה לשלטונות. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאין לעובד אפשרות להחליף את מעבידו, ומאדם חופשי נהפך לעבד.
בסיכומו של דבר, בכלכלה של שוק חופשי, יעילות יחסית וערך עודף הם שני הצדדים של אותו מטבע. על אף שמבחינה מושגית הם שונים, כמותית הם אקוויוולנטיים ונמדדים בהפרש שבין המחיר לבין עלות היצור. כל אחד מהם יוצר את השני, ושניהם יחד מעלים את רמת החיים של העם ע"י הורדת עלויות ומחירים, ופיתוח תרופות, מכשירי יצור וסחורות. למרות שהמפעלים המוקמים ע"י הערך העודף הינם רשומים כשייכים לקפיטליסטים, הם בעצם נכס חברתי שנהנית ממנו כל האוכלוסיה. בפועל הקפיטליסטים הינם האמרכלים של הערך העודף, אחראים
להשקיעו ביעילות המרבית. מבחינה כלכלית, להבדיל מהבחינות הפיננסית והחשבונאית, רק החלק C, שממנו נהנים הקפיטליסטים ומשפחותיהם, הינו חלקו היחיד של הקפיטליסט בעושר הקולקטיבי.
.VIII חיסכון והשקעה
בכל מדינה כוח האדם מתחלק לשניים — העובדים שיוצרים סחורה מיועדת לצריכה הנוכחית, ואלה שמכינים את התשתית בשביל היצור העתידי. למשל, בזמן שקבוצה אחת יוצרת מזון, ביגוד וכו', השניה בונה מפעלים, או מפתחת כלי עבודה ומצרכים חדשים. העבודה של האחרונים הינה החיסכון או ההשקעה החברתי, שקיים אפילו
בחברות הפרימיטיביות ביותר בצורה של הכנת שטחים לגידולים עתידיים, או נטיעת עצים שישאו פרי בעתיד. מבחינה כלכלית, חיסכון והשקעה הינם מושגים אקוויוולנטיים, שמובנם הכלכלי הוא שאלה שיוצרים לצריכה הנוכחית חייבים להתחלק בה עם אלה שמכינים את היצור העתידי, דהיינו ויתור קולקטיבי לחלק מהצריכה בהווה, במטרת להנות מיותר מצרכים בעתיד.
בחברה המודרנית, המושגים הכלכליים הנ"ל, הסתבכו איכשהו בשיקולים פיננסיים וחשבונאיים, אך למרות שהם אינם בה בהכרח אקוויוולנטיים, את שיוויונם הכמותי משקף כלכלה בריאה. במושגים פיננסיים, חיסכון מוגדר כמו ההפרש בין ההכנסה, כלומר, סכום המשכורות והרווחים, לבין הצריכה, דהיינו החלק B+A של הערך העודף פלוס הסכום שהשכירים שומרים לשימושו, המתוכנן או למקרה הצורך, בעתיד. מבחינה פיננסית, ההשקעה הינה סכום ההוצאות בהווה למטרת יצור מצרכים בעתיד. החיסכון הינו המקור הפיננסי הראשי אך לא היחיד להשקעות. גם מיסים מושקעים חלקית בתשתית או במפעלים ממשלתיים, ובשוק שאינו מבודד גם השקעות זרות חייבות לבוא בחשבון. בנוסף, קו ההפרדה בין צריכה והשקעה אינו מוגדר תמיד בצורה חד-משמעית וקיים ביניהם שטח אפור, כגון בניה למגורים וחינוך.
למטרת פשטות אנו נניח שמיסים הינם התשלום בעד שרותים ממשלתיים, ומכאן שהם חלק מהצריכה הנוכחית. והיות ואנו דנים בשוק מבודד, השקעות זרות או השקעות בשווקים זרים לא יקחו בחשבון.
חיסכון והשקעה יכולים להיות שונים מאחר ומקבלי ההחלטות בכל אחד מהתחומים אלה הם אנשים שונים. בזמן שהחוסכים הם גם יוזמים וגם שכירים, המשקיעים הינם רק היוזמים. מכאן שיכול לקרות שהיוזמים לא יהיו מוכנים להשתמש בתוכניות השקעה שלהם במלוא החיסכון. או שחוסכים יעדיפו דרכים אלטרנטיביות לשמירת כספיהם, מאשר לשים אותם לרשותם של היוזמים. בשני המקרים התוצאה היא שחלק מהחיסכונות מושקעים באופן לא פרודוקטיבי במזומנים, אבני חן ומתכות יקרות, או קניה ספקולטיבית של מניות או נכסי דלא-נידי. השקעות בבורסה
הינן, בדרך כלל, חיוביות מבחינה כלכלית, היות והן מאפשרות את מימונן של יוזמות ע"י הנפקות, וגם מפעלי בניה צריכים צרכנים כמו כל יתר פעילויות יצור. אבל, העברת הבעלות על מניות או ביניינים מאחד לשני, תוך עליית
מחיריהם, אינה תואמת את הגדרתה של השקעה כהוצאה בהווה למטרת יצור יותר מצרכים בעתיד.
החיסכון הספקולטיבי בבורסה ובנכסי דלא-נידי גורם עלייה מלאכותית של מחיריהם מעל ומעבר לערכיהם הריאלים. נוצרות כך "בועות פיננסיות" הנוטות להתפוצץ שיוצרות מצב פיננסי בלתי יציב, בעל השלכות כלכליות שליליות מסוכנות. עליית ערכם של נכסי דלא-נידי ומניות שבידי הציבור יוצרת אשליית עושר שבכוחה לצמצם את החיסכון ולהגביר את הצריכה על חשבון ההשקעה. עודף הביקוש מעל ההיצע עלול לגרום אינפלציה בתחום הצריכה בו-זמנית עם פיטורי עובדים ויצירת אבטלה במגזר ההשקעות. אם התהליך הזה מתרחש באיטיות, העובדים עוברים ממגזר ההשקעה למגזר הצריכה והשוק עובר פשוט מחלוקה אחת של המשאבים בין צריכה והשקעה לחלוקה אחרת. אך, אם התהליך הינו מהיר, יכול להיווצר פיגור מורגש בין פליטת העובדים במגזר אחד וקליטתם במגזר השני, היות ויהיה צורך להשקיע ביצירת מקומות עבודה חדשים במגזר הצריכה, בתקופה של צמצום באמצעים פיננסיים להשקעות. במקרה זה, התהליך הנ"ל עלול להוליך למיתון כללי מהסוג שבא, בשנות ה30-, אחרי העליות המוגזמות של ערכי המניות ונכסי דלא-נידי בשנות ה20-, והמשבר בנכסי דלא-נידי שהתרחש בזמן האחרון ביפן, וערער את יציבותם של הבנקים היפניים.
הסיבות העקריות הגורמות את האי-שיוויון בין חיסכון והשקעה הינן, בדרך כלל, תנאים פוליטיים שמרתיעים יוזמים, כגון: אי-יציבות פוליטית, מס הכנסה גבוה, התערבות ממשלתית מוגזמת, ביורוקרטיה וחקיקה סוציאלית מנופחות. ובמקרים אחרים תעסוקה מלאה ואתה חוסר כוח אדם למפעלים חדשים. תנאים פוליטיים מרתיעי יוזמים ששררו אז מסבירים למה רק אחרי שהליברליזם הגביל את ההתערבות השלטונית, העושר הפך לקפיטל. דהיינו, יוזמות ומפעלים החליפו את המזומנים, הזהב, והנכסים דלא-נידי, כאמצעים מועדפים לצבירת רכוש. לאורך מאות בשנים, חיסכון בצורה של רכוש הניתן למימושו והובלתו בקלות, היתה נקיטת זהירות מובנת מאליה מול הסכנות הנובעות מהעדרות יציבות פוליטית או ריבוי משטרים אבסולוטיים.
ההתערבות הממשלתית בצורה של שותף כפוי לניהולם של הרווחים באמצעות מס הכנסה, אך לא בהפסדים, הינה גורם מרתיע יוזמים ויוזמות חדשות. בנוסף, ככל שמשלם המיסים הינו יותר עשיר, המיסים משפיעים פחות ברמת החיים שלו, דהיינו, שהם אינם נלקחים מחלק הכנסתו שהוא ומשפחתו נהנים ממנו. הלכה למעשה, מס ההכנסה נלקח ברובו ככולו מההון המיועד ליצירת מקומות עבודה חדשים ולמחקר ופיתוח של סחורות ואמצעי יצירה, ולכן הוא גורם עיכוב בעלייתה של רמת החיים של העם. כלכלה דומה למערכת של כלים משולבים שבה הצינוריות הדקות נמצאות למעלה והעבות למטה. לא חשוב מאיפה נלקח המים, תמיד הצינוריות הדקות יהיו אלה שמתרוקנות. מכאן, שהטענה הדמגוגית שמס ההכנסה לוקח כסף מהעשיר לטובת העני הינה בלתי נכונה ודוגמה ברורה של חשיבה בהגיון של "עקומת הכלב".
בכלכלה של שוק חופשי, המפעלים המוקמים ע"י השקעת החיסכון רשומים פורמלית בפנקסי חשבונות על שמם של בעלי ההון, ובחלק שהולך וגדל, על שמם של השכירים שמשקיעים את חסכונותיהם במניות. לעומת זאת, במשטרים הסוציאליסטיים המפעלים רשומים ע"ש הממשלה. הלכה למעשה, ההבדל היחיד הינו מי הוא המופקד
על ניהולו של החיסכון החברתי. מנקודה ראות החברה, הדבר היחיד שקובע הינו היעילות שבה החיסכון ממלא את יעדו בשיפור היחס שכר\מחירים, יצירת מקומות עבודה חדשים, והכנסתם של יותר מצרכים להשג ידם של יותר אנשים.
-*-*-
הערות:
1) כהערה אישית, אלחנן ליבוביץ ואני השתכנענו מקבילותו של הביטוי הטנסורי שהוצע על ידינו לאנרגיה-מומנטום הגרביטציוני היחסיותי, רק אחרי שקיבלנו ממנו ערכים מתאימים לאלה של ניוטון בשביל האנרגיה הגרביטציונית בסביבת כוכב, ובשביל מהירות הנפילה החופשית.
Nissani N., and Leibowitz E., "Experimental Facts and Gravitational Energy in General Relativity". International Journal of Theoretical Physics, Vol.31, No. 12, Pg. 2065, (1992)
תקציר:
הוכח קיומן של מערכות קואורדינטות במרחב-זמן העקום שבהן טנסור האנרגיה-מומנטום משתמר באופן גלובלי. מערכות אלה נהנות מהמאפיינים העיקריים של המערכות האינרציאליות של המרחב-זמן השטוח. נפילתו של חומר בשדה גרביטציוני בעל סימטריה כדורית נחקר לאור שימור טנסור האנרגיה-מומנטום במערכות האלה, תוך שימוש בביטוי טנסוריאלי לאנרגיה-מומנטום הגרביטציוני שהוצע במאמר קודם.
2) יוסף פרייסטלי היה גם כן אחד ממייסדי הליברליזם המודרני בתחומי החינוך והדת, שבהם הוא התנגד לכל התערבות שלטונית. הוא המחבר של "מסה בעקרונות השלטון וטבע של החופש הפוליטי, האזרחי, והדתי" (1771)
3) אריסטו מתייחס למדינה, לצבא וכו' כהקיניין המשותף לכל אזרחי המדינה. לכן אין לפרש ביטוי זה כאילו הוא תומך במה שהיום נקראת "כלכלה מעורבת".
4) קיומם של זוגות של כמויות שונות מבחינה מושגית אך שוות מבחינה כמותית מאפיין את תורת הכלכלה.
5) אין ספק שבעל הקרקע הינו המשתתף הפרובלמטי ביותר בלחמו הדל של האיכר. בזמן שצורות אחרות של קניין מוצדקות בהיותן פרי המאמץ, מקורה של בעלות הקרקעות הינו במעשה ראשוני של אלימות ועושק. בנוסף, בעלותם של אמצעי יצור אחרים, כגון מפעלים תעשייתיים, דורשת באופן מתמיד יוזמה, השקעות, ניהול ודברים אחרים שאינם נוגעים לבעלות קרקעות.
ליברלים היו תמיד מודאגים עם ההיבט המפוקפק הזה של הקיניין הפרטי. התנ"ך, שהינו המקור העתיק ביותר של הליברליזם, מונע היווצרות של אחוזות גדולות ע"י הקביעה שקרקע אינה יכולה להימכר לנצח, ושכל חמישים שנה, בשנת היובל, הקרקע חוזרת לבעליה המקורי. בזמנים מודרנים, ליברלים אחדים תמכו "ברפורמה האגררית", דהיינו, שהבעלות על הקרקע חייבת להיות של מי שעובד אותו. הקושי עם הרפורמה האגררית הינו שהיא מתבססת על "יחידות כלכליות", לומר, על שטח קרקע שמשפחה איכרית רגילה יכולה לעבד בעצמה ולהתפרנס ממנו. אבל גודלו של שטח כזה הינו פונקציה של אמצעי ושיטות העבודה החקלאית, ואלה נמצאים בהשתנות מהירה החל מהמהפכה התעשייתית. מה שהיה פעם יחידה כלכלית של קרקע, נהפכה במהירות לבלתי מספקת למחייתה של משפחת האיכר. מכאן שחלוקתה של הקרקע ליחידות כלכליות הולידה שטחים פוריים נרחבים לא מנוצלים, והפכה את החקלאות לענף הדורש סובסידיות כדי להתקיים.
6) דיוקה של טענה זאת, כמו של כל טענה אחרת לגבי שיוויון משקל כלכלי, מותנה בהנחה שמדובר במצבים כמעט סטטיים, לומר, מצבים בהם מתרחשים שינויים איטיים. כאשר מדובר על פיטורים מסיביים ופתאומיים צריכים לקחת בחשבון את הירידה בכושר רכישה של הפועלים המובטלים ואת זמן התגובה של כל אחד מהשלבים
של התהליך הכלכלי.
בנוסף, המעבר של הפועלים הנפלטים מהחקלאות לתעשייה דורש את קיומו של ההון הזמין הדרוש להקמת התעשיות החדשות, בנוסף לאווירה פוליטית וחברתית שתעודד את בעלי ההון לסכן כספם ביזמות חדשות. דומה שההעדרות תנאים אלה יכולה להסביר למה המהפכה התעשייתית לא התרחשה בעולם השלישי.