החצי הכוס הריק
דברים שפרופ' גביזון לא אמרה (בכתבה הנ"ל)
מהעתונות:
"כך גם בעניין הביקורת הרבה על הרשעה המסתמכת רק על הודאת הנאשם, שלא
הובילה לשינוי בדין הקיים. בישראל אפשר לשלוח אדם למאסר עולם גם אם אין
בדל של ראיה המעידה על אשמתו, פרט להודאה שהוצאה ממנו בחדר החקירות של
המשטרה בלי נוכחות עורך דין. הרשעה כזאת יכולה להינתן גם ברוב דעות"
("קדושת הדין הפלילי", מאת אמנון רובינשטיין, "הארץ", ע' ב1, 2.7.00)
צודקת פרופ' גביזון על העובדה המצערת שאין בעם אימון במערכת הצדק.
אי-אימון שכולל גם, בנוסף לבית המשפט, את המשטרה והפרקליטות. אך הסיבה
העיקרית אינה הניתוק התרבותי-דתי, פוליטי, ואתני בין כמחצית הציבור
הישראלי לבין האליטה השולטת במערכת המשפטית. וגם לו הרגשת האפליה והרדיפה
הנובעת ממנה. הבעיה היא יותר עמוקה, ואני מוכן להסתכן ולומר, שקשה היום
למצוא את היהודי, האשכנזי, החילוני והשמאלני שיחד עם הדרדרות אימונו
באידיאולוגיה המרקסיסטית והתעוררות מודעותו בזכויות והצרכים
האינדיבידואליים שלו, לא הדרדרה גם כן אמונתו במערכת הצדק.
מקור הבעיה נמצא עמוק בפילוסופיה המשפטית הנגזרת מהפילוסופיה הפוליטית
המרקסיסטית הממוקדת בחברה ובטובתה, ולא ביחיד ובזכויותיו. פילוסופיה
פוליטית שרואה כחובתה של הממשלה לפעול לטובת הכלל, במקום להגבילה למספר
מצומצם של תפקידים ספציפים שמטבעם אינם יכולים להתבצע על ידי היוזמה
הפרטית (1). תפקידים שעל השלטונות לקיימם בכפיפות הדוקה לחוק ותוך כיבוד
זכויות הפרט, ולא רק לפי הבנתם הם של מידת התועלת שתצמח לחברה.
לטובת החברה הוא שלא תישאר עבירה מבלי שיימצא וייענש "עבריין". וזאת כדי
שעונשו ישמש הרתעה לעבריינים אחרים, ויציל דרך זו קורבנות פוטנציאליים
רבים. הרעיון שעומד מאחורי עמדה זו, הוא שמותר לגרום סבל לאדם אחד כדי
למנוע סבל מרבים, ולמטרה הזאת אינו עושה הבדל עקרוני אם הקורבן היחיד הינו
באמת אשם או לא. בשני המקרים מדובר על הקרבת יחיד לטובת רבים. מכאן
שהשופטים בישראל, ובמדינות מסויימות אחרות, אינם נרתעים מלומר בפה מלא,
שחומרת העונש נגזרת מהצורך להרתעה.
אך האמת היא, שברוב המקרים העבריינות נובעת מהתנאים הסוציאליים שבו גדל
העבריין, או מהיותו הוא עצמו בעבר קורבן של פשעים שנעשו עליו על ידי
יחידים, או על ידי החברה עצמה. כדוגמת התגובה העבריינית של הרב משולם
וחסידיו על היעלמותם של ילדי תימן, ועל התעלמות ממנה של אותה מערכת הצדק
שהפעילה עליו וחסידיו עונש מרתיע. לפי חז"ל סדום ועמורה נחרבו לא בגלל
הפשעים שהיו בה, מאחר שפשעים יש בכל מקום, והקדוש ברוך הוא לא יהרוס בגללם
את כל העולם. אך בסדום ועמורה לא רק פשעו, אלא שהוסיפו חטא על פשע: פצעו
מישהו ודרשו ממנו שישלם תמורת פציעתו. האם זה אינו המקרה של הרב משולם
וחסידיו? האם זה לא המקרה של כל שימוש בעבריין כקורבן של יחיד להצלת רבים,
תוך התעלמות מהסיבות שהביאו אותו להיות עבריין? האם לא יותר מוסרי להשתמש
כקורבן בחף מפשע? כך לפחות, לא תהיה סכנה של הוספת חטא על פשע כמו בסדום
ועמורה.
במשטרים המבוססים על פילוסופיה פוליטית שמעדיפה שיקולי טובת החברה על
זכויות הפרט, הצורך למצוא אשם לכל עבירה ולהענישו עונש מרתיע מתגבר על
הדאגה שחלילה לא יענש חף מפשע, ומדריכה את מערכת הצדק לכל אורכה, מהמשטרה
ועד לבית המשפט העליון. מכאן שהמשטרה אינה נמנעת ממעצרים המוניים כאמצעי
ראשוני להתחלת חקירה. מעצרים שיכולים להתבסס על דבר כה חסר משמעות כמו
מציאת כרטיס ביקור של נהג מונית אצל נרצח, כפי שקרה בזמן האחרון. האם לא
ידוע למשטרה שנהגי מוניות מחלקים כרטיסי ביקור לנוסעים? האם היגיוני שרוצח
יאשיר כרטיס ביקור אצל הנרצח?
מעצרים שככל שיהיו בתנאים מחפירים יותר, כך יעזרו לשבירת ה"חשודים", ויקלו
השגת הודאתם. מעצרים שגורמים טראומות בלתי נשכחות, שהשפעתן עלולה להמשך
לכל אורך חיי הקורבנות, לא פחות מכל טראומה הנגרמת ע"י מעשה אונס אחר.
מעצרים שרובם הינם בלתי מוצדקים וקורבנותיהם משוחררים שבורים אחרי ימים
ולילות של חקירה אגרסיבית, מבלי שהוגש בסופם כתב אישום נגדם. ושחלק גדול
מהמיעוט שבסופו של דבר מועמדים לדין יוצאים זכאים בבית המשפט. זכאים אך
הרוסים לגמרי, בבראיותם, משפחתם וכלכלתם, אחרי הסיוט הנורא, היקר והממושך
של המשפט הפלילי. מעצרים אלה מהווים בעצמם פשע שבהרבה מקרים אינה פוגע
בקורבנותיו פחות מהפשעים שמתכוונים למנוע (2).
מספר העצום של כתבי אשמה המוגשים ע"י המשטרה ו/או הפרקליטות ושקורבנותיהם
יוצאים זכאים מבית המשפט מראה על שתי תופעות שליליות של מערכת הצדק:
א) חוסר אובייקטיביות בהערכת הראיות, הנובע חלקית מהכנסת אלמנטים
חוץ-חוקיים לשיקולי שיפוט, גורם לכך שראיות הנראות מספקות למשפטנים של
המשטרה או הפרקליטות, לא מספקות בהרבה מקרים את בית המשפט.
ב) שבאותה קלות ראש שבה מתייחסת המשטרה למעצרים של אזרחים חפים מפשע,
מתייחסים המשפטנים של המשטרה והפרקליטות להעמידתם למשפט פלילי. יש כאן
התעלמות מוחלטת מהעובדה שהעמידתו למשפט פלילי של אדם חף מפשע, עם כל הסבל
הכרוך בו, הינו בעצמו פשע חמור.
הדרמה הקפקאית, שמתחילה במשטרה ובפרקליטות, ממשיכה בבית המשפט. הפילוסופיה
המשפטית, המעריכה יותר את הצורך החברתי למצוא אשם לכל עבירה מאשר את
זכויות הפרט, מביאה גם כאן לעיוות חמור של הדין. הכל מכוון יותר להקל על
ההרשעה, חס וחלילה שתישאר עבירה מבלי להענש, במקום להקשתה, חס וחלילה
שייענש חף מפשע. מכאן שפילוסופיה משפטית זו מנוגדת לכל הכללים של המשפט
הליברל, ששורשיו המודרנים נמצאים במגנה קרטה מהמאה ה13- (!!) והדורש, כדי
להפחית עד למינימום את סכנת הענשת חף מפשע, משפט על ידי השווים, הרשעה פה
אחד, וכ"ו. ובנוסף שולל זכותה של החברה להעניש את העבריין, במובן של גרימת
"הסבל שמגיע לו" בגלל מעשיו, והחליפה בזכות המוגבלת להפעיל אמצעי בטחון
ושיקום של העבריין (3).
לצורך הקלת ההרשעה, והקטנת מספר המקרים שעבירה עלולה להישאר בלי ענישה,
המשפט הטוטליטרי אינו מהסס להתבסס על הנחות שקריות, כגון שהודאה מוכיחה
האשמה. כאשר האמת היא שאפילו הודאה שניתנה מרצון אינה מוכיחה אשמה, ואני
אישית מכיר שני מקרים של הורים שלקחו על עצמם, מרצונם החופשי, מעשי בניהם.
אך השופטים מעדיפים, ואני משער שמסיבות אידיאולוגיות, להתעלם מהלחצים
הפסיכולוגיים והפיסיים, הלא כל כך מתונים, המופעלים על הנאשמים בזמן
הודאתם. כתוצאה מזה, אנו מתבשרים תכופות על מקרים רבים מדי שבם, אחרי
שהנאשם הודה ושיחזר את המעשה, מופיע העבריין האמיתי, או את הגופה של
הנרצח/ת קילומטרים מהמקום שבו "הרוצח" "שיחזר" "שקבר" אותה.
הנחות שקריות אחרות, המשמשות גם הן בסיס להרשעתו של הנאשם במשפט
הטוטליטרי, הינן שביכולתו של השופט להבחין בין העד האמין לבין העד השיקרי.
ושמה שאומר עד אמין היא האמת האובייקטיבית ולא האמת הסובייקטיבית שלו,
והנתנת גם להשתנות עם הזמן. שופטים לא מהססים להעדיף את הגירסה של "עד
המדינה", שתמורת טובת הנאה מוכן להפליל את הנאשם, מעל העדויות של הנאשם
ושל אלה שתומכים בגרסתו. והנורא מכל, שעל הערכת העדויות והראיות ע"י
השופט, שברוב המקרים קובעת את גורלו של הנאשם, אין לזה זכות ערעור.
ברור אם כן, שיש לכל תושב ישראל, בנוסף לסיבות הקשורות עם האפליה והרדיפה
מטעם דתיות, עדה, לאום ודעות פוליטיות, שבצדק ציינה פרופ' גביזון, סיבות
טובות אחרות, משותפות לכולם, לאי-אימון במערכת הצדק. לאור המספר העצום של
מעצרים שלא מגיעים להעמדה לדין, של משפטים פלילים שנגמרים בזכוי הנאשם,
ושל הקלות שבה נאשמים נשלחים לכלא על בסיס הנחות משפטיות שיקריות, על
התושבים לפחד יותר מלהיפגע ע"י מערכת הצדק, מאשר ע"י העבריינים שהמערכת
אמורה להגן עליינו מפניהם.
כתיבת תגובה