מפת דרכים לפיתרון ליברלי,
צודק ויציב בין יהודים ופלשתינאים
חלוקת הארץ תבטא את מאזן הכוחות הרגעי,
ויחזיק מעמד כל עוד מאזן הכוחות לא ישתנה.
– – – –
תוכנית החלוקה מ1947-
קבלתה ע"י היהודים של תוכנית החלוקה מ1947-
קצת יותר מחצי מיליון יהודי הישוב (1), נטולי צבא ונשק, הצטרכו להתמודד
בשנים 1947-48 עם כמיליון וחצי ערבים מקומיים, נתמכים ע"י 6 מדינות ערביות
שכנות, בעלות צבאות מסודרים. בתנאים אלה, כאשר מאזן הכוחות היה נראה, לפי
כל קריטריון אובייקטיבי ורציאונלי, נוטה לטובת הערבים, ראשי הישוב הסכימו
להמלצתה של עצרת האו"ם לחלוקתה של ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות ריבוניות:
מדינה ערבית על כ-%70 של השטח הפורה והמיושב, ומדינה יהודית על כ-%30
הנשארים, פלוס המדבר הכמעט בלטי מיושב עד עצם היום הזה. וחלק מהעם קיבלוה
בשמחה וריקודים, על אף שאוכלוסיה ערבית גדולה, קרובה במספרה לאוכלוסיה
היהודית, היתה נשארת בתוך המדינה היהודית, וכרבע מיהודי הישוב מחוצה לה.
חוסר השפעה של החלטת החלוקה
תומכי החלוקה הנ"ל ויורשיהם הפוליטיים, התומכים היום בחלוקת הארץ ובהקמת
מדינה פלשטין "לידה של ישראל", טוענים שהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם, וקבלתה
ע"י ראשי הישוב, הביאה, או תרמה במשהו, להקמתה של מדינת ישראל. האמת היא,
שברקע של ההחלטה-המלצה של העצרת הכללית של האו"ם, היתה כוונתה המוצהרת
של אנגליה לצאת בלי השהיה מהארץ, כחלק מהיפרדותה הכללית מהאימפריה. מטרתה
של ההחלטה היתה למנוע את עזיבתה המיידית של אנגליה, תוך השארת הארץ שרויה
במלחמה.
לא היתה שום אפשרות שהערבים, שמכל בחינה רציונאלית, צבאית וגיאו-פוליטית,
היו הצד החזק, יסכימו לחלוקת הארץ. מפני שאף עם, באף מקום או זמן, היה מוכן
לוותר על חלק כלשהו של ארצו ומולדתו לטובת עם אחר, מבלי להילחם. ועל אחת
כמה וכמה, במקרה הזה, כאשר הערבים הרגישו שמאזן הכוחות היה לטובתם. גם לא
היה סיכוי, אם או בלי המלצתה של העצרת הכללית של האו"ם, שהאנגלים, שאחרי
שתי מלחמות עולם נוראיות בדור אחד היו מוכנים ומשתוקקים להיפרד מהאימפריה
ולהתרכז בארצם, ישארו בארץ בתפקיד הבלתי אפשרי, והכפוי תודה, של שומרי שלום
בין שני עמים שרואים אותה ארץ כמולדתם הבלעדית. ביציאתם מהארץ, המלחמה
היתה בלתי נמנעת, עם או בלי ההחלטה, החסרה כל תוקף מחייב, של העצרת הכללית
של האו"ם. בתנאים אלה, הכרזתה של המדינה היתה הכרחית לניהולה של המלחמה. (2)
החלטת החלוקה מתוספת לכשלונות דומים
כנגד כל הגיון, אך עם טירוף נפש שמקורו, מחד גיסא, בזיכרון השואה הטרי,
ומאידך, במודעות על הגורל המר שהיה מחכה לישוב היהודי אם ינוצח, קצת יותר
מ000-,600 נפשות, חסרות צבא ונשק, ניצחו 000,200,1 ערבים מקומיים ו6-
מדינות ערביות, שצבאותיהן מנו כ000-,700 חיילים. כמו שהכרזת המדינה היתה
הכרח המלחמה הבלתי נמנעת, המשך קיומה היה תוצאת נצחון היהודים בקרבות עקובי
דם שהתחילו עוד לפני הקמתה. קרבות שהיו בלתי נמנעים עקב יציאתם של האנגלים
מהארץ, שהחלטת החלוקה נסתה, בלי הצלחה, לעכב . הטענה הכוזבת שהסכמתם של
ראשי הישוב לחלוקתה של הארץ הביאה להקמתה של המדינה, מיועדת לחזק את טענת
השוא שחלוקת הארץ יכולה להביא לפיתרון של שלום יציב, וכביכול צודק, בין
יהודים וערבים. האמת היא, שהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם, יחד עם האירועים
שבאו אחריה, מהווים דוגמא נוספת, שמתחברת למאות האחרות המספקת לנו
ההיסטוריה הארוכה של קונפליקטים דומים שניסו, בלי הצלחה, פתרונות של חלוקת
הארץ.
חוסר סיכוי של מדינת החלוקה
מפת החלוקה המוצעת על ידי עצרת האו"ם (למטה מצד ימין) מבטאת את השטח
המקסימלי, שהמאזן הדמוגרפי הקיים באותו זמן, היה מאפשר, ובקושי, מבלי לגרש
את הערבים, להקים בו מדינה יהודית דמוקרטית. כאשר אפילו בתוך השטח המצומצם
והמורכב משלושה איים צרים, ספק אם מחוברים באופן נקודתי ביניהם, ושבאזור
הפורה והמיושב, רוחבם לא היה מאפשר הקמתה של מערכת הגנתית יעילה, מספר
התושבים הערבים בו היה קרוב למספר היהודים. יכול להיות שבעולם אחר, עולם של
שלום ואהבה בין עמים, שבו מלחמות והשמדות עמים היו רק זכרון מעורפל מימים
רחוקים, מדינה כזו היתה יכולה להתקיים לאורך הזמן. אך בעולמנו אנו, שחבל
שאינו כז, מדינה כזו היתה חסרת כל סיכוי.
מפות
השתנותם של מאזני כוחות
הסכמתם של ראשי הישוב לתוכנית החלוקה, השאירה בידי הערבים ההחלטה להגשמתה,
אם בתבונתם היו מסכימים לה, כדי להתארגן לניצול המקסימלי של יתרונם המספרי,
הגיאוגרפי והגיאופוליטי, שצורתה וצרותה של מדינת היהודים, בלב ים של מדינות
ערביות, היו נותנות להם. הסכמתם של היהודים ואי-הסכמתם של הערבים, ביטאו את
מאזן הכוחות, שמכל בחינה רציאונלית, היה קיים ברגע ההוא. באותה מידה
ש"קבלתה" ע"י הפלשתינאים, כחלק מאסטרטגית השלבים של ערפת, של החלוקה המוצעת
להם היום (המפה משמאל), הינה ביטוי של מאזן הכוחות הנוכחי. אך אין דבר יותר
יציב בהיסטוריה מההשתנות המתמדת של מאזני כוח. מעצמות אימפריאליות כמו
אנגליה, הופכות בין לילה למדינות חסרות משמעות במאזן הכוחות העולמי. וכפר
נידח כמו רומא, ושבטי נוודים ערביים ומונגוליים — לאימפריות חובקות עולם.
מכאן, שכל פיתרון של סכסוך מבוסס על מאזן הכוחות הנתון ברגע מסויים, בין
שני עמים הרואים אותה פיסת ארץ כמולדתם הבלעדית, נשען על קנה רצוץ, ואין
לראות בו פתרון יציב. הוא יאריך ימים, לכל היותר, כל עוד מאזן הכוחות הנתון
ימשך. ולצערנו, קיימת סכנה ממשית, שמאזן הכוחות ישתנה לרעתנו.
פתרון יציב, צודק וליברלי
ההיסטוריה מלאה דוגמאות של סיכסוכים דומים לסיכסוכנו עם הפלשתינאים:
כיבוש התיישבותי ע"י עם אחד של ארץ נושבת ע"י עם אחר (3). בחלק גדול
מהם נוסה, בלי הצלחה, את פתרון ההפרדה בין שני העמים, ע"י חלוקת הארץ בהתאם
למאזן הכוחות הרגעי. כך נעשה בקצה הצפוני והדרומי של אמריקה, ובדרום
אפריקה. בראשונים, האינדיאנים נדחקו פעם אחרי פעם, ככל שמאזן הכוחות הלך
ונטה לטובת האירופים, לאזורים יותר נדחים ומצומצמים, ולבסוף הושמדו.
באחרון, השחורים השתלטו לבסוף על הארץ, והלבנים הולכים ועוזבים אותה.
רק שלושה פתרונות עמדו (יחסית) במבחן הזמן:
א) השמדתו של אחד העמים, כדוגמת ההשמדה של האינדיאנים בקצוות הצפוני
והדרומי של אמריקה. השמדה שבוצע אחרי אינסוף הסכמי חלוקת הארץ, שהופרו ע"י
האירופים, ככל שכוחם הלך וגבר.
ב) גירושו של אחד העמים, דוגמת גירושם מערבה של העמים האריים ע"י
המונגולים, שגרם את סופה של האימפריה הרומית המערבית.
ג) האחרון, והיחיד שסובלת האידיאולוגיה הליברלית, הוא האינטגרציה של שני
העמים, כדוגמת האינטגרציה בין האירופים והאינדיאנים בחלק המרכזי של אמריקה,
ובין הגלים של פולשים אריים, שזה אחר זה כבשו את אירופה, ומיזוגם הביא
ליצירתם של עמי אירופה הנוכחים.
פתרון שתי אותונומיות קהילתיות
ז'בוטינסקי, והתנועה הרביזיוניסטית מימי יסודה, תמכו בפתרון ליברלי מהסוג
האחרון, מותאם למקרה של שני עמים בעלי יסודות לאומיים ודתיים חזקים,
שבשלובם יצרו בהכרח חברה הטרוגנית. דהיינו, אחוד של שני עמים אוטונומיים
ושווי זכויות, תוך התחשבות בצרכים הספציפיים של כל אחד, לפי המודל,
mutandis mutatis (עם השינויים הדרושים), של ארה"ב ומדינות פדרליות אחרות.
כאשר השטח המצומצם, המשאבים הטיבעיים המעטים ובהכרח משותפים, כגון האדמה
הפוריה והמים, ושילוב האוכלוסיות אחת בתוך השניה, ומכתיבים לנו פתרון של
איחוד של שתי אוטונומיות קהילתיות, במקום טריטוריאליות. גירסה מעודכנת של
תוכניתו של ז'בוטינסקי הובאה באתר זה במאמר:
.
"הפיתרון הליברלי של ז'בוטינסקי לסיכסוך יהודי-ערבי"
במאמר זה נעסוק בדרך להגיע מהמצב שאליו הביאו אותנו עשרות שנים של
"דמוקרטיה" טוטליטרית של שלטון הרוב, "דיקטטורה של הדמוס" לפי הגדרתו של
אריסטו, שאיפשרה את ההפלייה לרע של אזרחינו הערבים, והמדיניות הכוחנית
והמוטעת של חלוקת הארץ והפרדה מערבי יהודה, שומרון ועזה, לפתרון דמוקרטי
ליברלי בעל סיכוי יציבות.
דרך להשיגו
העדר אפשרות של פתרון מוסכם צודק ויציב
לא היתה קיימת בעבר (4), לא בהווה, ולא בכל מועד אחר הנראה באופק, האפשרות
להגיע, דרך משא ומתן בין הצדדים, לפתרון רצוי ויציב עם הפלשתינאים. חוסר
האימון ההדדי שנוצר, מחד גיסא, נוכח הכוונה המוצהרת של הערבים לחסל את
ישראל, ומאידך, לאור ההפלייה לרע של אזרחינו הערבים, וההתנהגותנו כלפי ערבי
יהודה שומרון ועזה, מונע היום, יותר מבעבר, אפשרות זו. ומתווסף לזה המשטר
הכביכול "דמוקרטי" שבו המיעוט נתון לחסדי הרוב, ובליבו כנסת "סוברנית",
העתק מהסובייט העליון של בריה"מ, נטולת מנגנוני ריסון. חוץ "מחוקי יסוד",
פרודיה של חוקה, שהיא בעצמה קובעת ומשנה לבקרים.
תהליך מדיני ליברלי במקום משא ומתן כוחני
למרות ההבדלים, המצב דומה לזה שהיה קיים בין שני הצדדים בסוף מלחמת העולם
השניה. כמו אז, בין בעלי הברית המערביים לבין מדינות הציר, כך היום בין
ישראל והפלשתינאים: כל הסכם אפשרי יבטא, בדומה להסכם ורסאי, את מאזן הכוחות
הרגעי, וכמוהו לא יחזיק מעמד לאורך הזמן.
להבדיל ממלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה נגמרה בכניעה ללא תנאים
של גרמניה, איטליה ויפן (האחרון רק עם התנאי שלא לפגוע במעמדו הסימלי של
הקיסר). במקום לנצל את נצחונם במשא ומתן כוחני בין מנצחים ומנוצחים, כפי
שנעשה בסופה של מלחמת העולם הראשונה, בעלי הברית המערביים התחילו באופן
מיידי וחד-צדדי, בתהליך מדיני ליברלי מכוון לעזור למדינות המובסות להיות
חלק, כשוות בין שוות, במשפחת המדינות הדמוקרטיות. תהליך מדיני דומה היינו
צריכים להתחיל ב1948- עם ערביי ישראל, ולהרחיבו ב1967- לערביי השטחים. אך,
לצערנו, היינו תחת שלטון של אידיאולוגיה טוטליטרית, אנטי-ליברלית, שהקימה
משטר פסבדו-דמוקרטי, של שלטון הרוב נטול מעצורים. מה שהשאיר את המיעוט
הערבי נתון לחסדי הרוב היהודי.
החלפת שלטון הרוב בשלטון ההתחשבות
פוליטיקה הינה מדע אמפירי, אך מונעת מלבצע ניסויים מרחיקי לכת, העלולים
לפגוע בבני אדם. במקום חופש הניסוי הנשלל ממנה, עומד לרשותה אוצר עצום של
ניסיון היסטורי, ובו מגוון רחב של משטרים דמוקרטיים ליברליים שנוסו בהצלחה.
ביניהם משטרים שהתמודדו עם בעית ההטרוגניות של החברה שעליהם לשרת. כגון אלה
של אנגליה, עם 800 שנות יציבות, ושל ארה"ב עם יותר מ220- שנה. מאפיין את
השניים, שלא היססו לשבור את השיוויוניות, לכאורה, של הדמוקרטיה הכמותית,
המבוססת על "אדם אחד קול אחד", לטובת ההתחשבות בצרכים הספציפיים של מרכיבי
החברה. דהיינו, החליפו את "שלטון הרוב", ב"שלטון ההתחשבות". שלטון הרוב,
שאינו אלא "הדיקטטורה של הדמוס" (5), הופר באנגליה ע"י בית הלורדים, שבו
חבריו מייצגים רק את עצמם, ובארה"ב ע"י הסנאט, שבו כל אחת מהמדינות, קטנות
כגדולות, מיוצגות באותו מספר של נציגים, בלי קשר עם גודל אוכלוסייתן.
הסבת הניסיון האנגלי והאמריקני על המקרה שלנו, יכול להתבטא בזה, שכל
העיניינים האזרחיים יהיו בסמכותם של שני בתי מחוקקים, כדוגמת בית הנבחרים
והסנאט בארה"ב. דהיינו, שכדי למנוע השתלטות הרוב על המיעוט, כל אחת משתי
הקהילות האוטונומיות, היהודית והערבית, יהיו מיוצגות במספר שווה של נציגים
באחד מהם, בלי יחס לגודל אוכלוסיתן, ובמספר נציגים יחסי לאוכלוסיתן בשני.
בזמן שעיניני בטחון והגירה, שנוגעים במיוחד לאוכלוסיה היהודית המיועדת
לחיות בסביבה ערבית, יהיו בסמכותם הבלעדי של האוטונומיה היהודית. ענייני
חינוך, בריאות, משפט, חוקי משפחה, ודת יהיו בסמכותם של מוסדותיה של כל אחת
משתי האוטונומיות, בכפיפות לנורמות כלליות של שלטון דמוקרטי-ליברלי.
מיתוות הדרך לפתרון הסיכסוך
הואיל והחלפתו של שלטון הרוב הטוטליטרי בשלטון ההתחשבות הדמוקרטי-ליברלי,
הינו שינוי פנימי ישראלי, אין, ולא יהיה, צורך במו"מ לביצועו. משטר זה,
מבוסס על שתי אוטונומיות קהילתיות (לא טריטוריאליות), מבנה דו-ביתי של
הסמכות המחוקקת, עם השתתפותה של הסמכות המבצעת בתהליך קביעת חוקים, עצרת
חוקתית המתפזרת אחרי מילוי תפקידה, וסמכות המשפטית לפסוק, במקרים פרטיים
וספציפיים, אם יש התנגשות בין החוקה ולבין החוק, ימנעו ממוסד קיים, או
מצירוף מוסדות קיימים, להיות סוברני.
משטר זה יבטיח לכולנו, יהודים כערבים, משטר יציב של שלטון החוק, שהינו
המנוגד לשלטון האדם, יהיה הוא, במקרה הטוב, יחיד, או במקרה הרע, קבוצה של
120 חברי כנסת, או אלפי חברי הסובייט העליון, מכיוון שכל קבוצה אחראית פחות
ממרכיביה. והוא המשטר היחיד היכול להבטיח חופש ושיוויון לכולנו, מבלי להיות
נתונים לדיקטטורה של הרוב, שאת ידה הקשה סבלנו כל אלה שלא השתייכנו, מבחינה
פוליטית, לאומית או עדתית, לאליטה השולטת. משטר זה, מבוסס על ההתחשבות
הדדית, תוך לקיחה בחשבון את הצרכים הספציפיים של הצדדים, יצור את האמון
ההדדי שיקל על צירופם המאוחר של ערבי יהודה, שומרון ועזה.
על מה אנחנו לא יכולים לוותר
היות ומדינת היהודים כוללת ותכלול, עם או בלי ערביי יהודה, שומרון ועזה,
כמות לא מבוטלת של אוכלוסיה לא יהודית, עליה לשרת אוכלוסיה הטרוגנית בעלת
צרכים ספציפיים וחיוניים של כל אחד ממרכיביה. הצורך הספציפי והחיוני שלנו,
שלשרתו הוקמה מדינת היהודים, הוא בטחון לעם היהודי המפוזר. הצורך הספציפי
של אזרחיה הערבים, המהווים היום מיעוט תלוי בחסדיו של הרוב היהודי, שאת ידו
הקשה מרגישים בחייהם היומיומיים, הינו החלפתו של "שלטון הרוב" "בשלטון
ההתחשבות". דהיינו, החלפתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, בסיגנון ברית המועצות,
בדמוקרטיה ליברלית, בסיגנון ארה"ב ואנגליה, שבה זכויות המיעוט מובטחות
בזכות ולא בחסד.
צרכי ביטחון שלנו ושל יהודי התפוצות, שלמענם הוקמה מדינת היהודים, ושעליהם
איננו יכולים לוותר, הנם:
א. להיות המולדת של העם היהודי המפוזר, ושל כל אזרחיה.
למילוי דרישה זו, שאין סתירה בין שני חלקיה, עלינו להכריז על כל יהודי, בכל
מקום בעולם ובכל הזמנים, כזכאי לאזרחות הישראלית, על זכויותיה וחובותיה.
למטרה זו יוגדר כיהודי כל מי שיוכר כזה ע"י ראשי המוסדות של הקהילות
היהודיות המוכרות, או שמוסדות האוטונומיה היהודית תכיר בהן בעתיד.
ב. ביטחון לעם היהודי בישראל תוך התחשבות בהיותו היחיד לא ערבי ולא מוסלמי
השוכן, ולעולם ישכון, בתוך ים של מדינות ערביות ו/או מוסלמיות.
לצורך זה, ענייני ביטחון, מדיניות חוץ, והגירה חייבים להיות בידי
האוטונומיה היהודית.
היות והשינוי המוצע בכללותו מתחשב במצב הקשה של המיעוט הערבי במשטר
"הדמוקרטי" הנוכחי של שלטון הרוב, שהחלפתו בשלטון ההתחשבות הדדית ימנע את
הפלייתו לרעה בעתיד, אין סיבה שלא יתקבל בידו בברכה.
על מה אנחנו חייבים לוותר
הרגשת השתייכותם למדינה של אזרחיה הערבים, חשובה לנו לא פחות מאשר להם.
בלעדיה, אנו מורישים לבנינו מצב לא יציב, חבית חומר נפץ, שתתפוצץ בבוא העת.
למטרה זו, עלינו לנקוט במספר צעדים הכוללים ויתורים מסויימים:
הדגשת הקשר הגנטי של שני העמים
א. היות ונצטרך לחיות יחד לדורי דורות, עלינו להדגיש המאחד את שני העמים,
שהינו למזלנו מרובה מהמפריד. במיוחד, המקור האתני המשותף של שני העמים,
שלפי מסורתם הינם צאצאים משני אחים, בני אותו אב מיתולוגי, ששניהם יחד
קברוהו בחברון (6). מקור אתני משותף הנתמך ע"י ההיסטוריה, שאינה זוכרת
הגליה מסיבית של היהודים מהארץ אחרי חזרתם מגלות בבל — לא ע"י היוונים,
הרומאים, או הכובשים שבאו אחריהם. וכן זוכרת לחצים להמרת הדת: בהתחלה
להתנצר ואחר כך להתאסלם. לחצים שיחד עם ההתפתחות של תנאי תברואה קשים,
וההגירה האינדיבידואלית, במיוחד של צעירים רווקים, בחיפוש אחרי תנאי חיים
נוחים יותר, מסבירים את ההתדלדלות ההדרגתית של האוכלוסיה הכללית בארץ,
והחלפתו של הרוב היהודי בנוצרים ומוסלמים. מכאן, שיש לראות את התושבים
הערבים של הארץ כצאצאי היהודים שהמירו את דתם. עובדה שמחקרים גנטיים
ומורפולוגיים שנעשו בזמן האחרון מאשרים. (7)
סמלים מאחדים לאיחוד שתי האוטונומיות
ב. עלינו לוותר על כפיית הסמלים היהודיים והציוניים, כולל את שם המדינה, על
אזרחינו הערבים, תוך שמירתם כסמלי האוטונומיה הקהילתית היהודית, ובמקומם
לאמץ למדינה המשותפת שם וסמלים שידגישו את המשותף לשני העמים.
איסור וענישת גזענות
ג. איסור מוחלט וענישה בחוק של כל ביטוי של גזענות, הפלייה או אפרטהייד,
מגופים ממשלתיים, ציבוריים או פרטיים. כגון: הפעילות של הקרן קיימת למניעת
קניית אדמות בבעלות יהודית ע"י ערבים. קיומם של ישובים או שכונות ניפרדים
ליהודים וערבים, וכ"ו. (8)
אפילוג
יתכן שבמצב הנוחכי, אחרי אוסלו וטעויות היסטוריות אחרות, לא יהיה בהשג ידנו
למנוע הקמתה של מדינה פלשתינאית. הסכנה שבדבר נמצאת בהשליית עצמנו לראות
בזה פתרון סופי ויציב לסיכסוך דמים בינינו לבין הפלשתינאים. להתעלם מהעובדה
שמדובר בפתרון כוחני, שלא יחזיק מעמד מעבר לתוקפו של מאזן הכוחות בר החלוף
שהוליד אותו, במקום לנצל את פסק הזמן שיווצר עד לעימות הבא, כדי להחליפו
בפתרון יציב, דמוקרטי, וליברלי. פתרון שאני מאמין, שאם נלך לפי תווי דרך
המתוארים במאמר זה, ומסוכמים להלן, יהיה בהשג ידינו:
א) שינוי המשטר הדמוקרטי-טוטליטרי של שלטון הרוב, הקיים היום בישראל, למשטר
דמוקרטי-ליברלי לפי קווי המשטרים של ארה"ב ואנגליה המבוססים על ההתחשבות
בצרכים הספציפיים של מרכיבי החברה. מרכיבים שבארה"ב היו המדינות, באנגליה
המעמדות, ואצלנו הלאומיות היהודית והערבית, שמכתיבים ארגון המדינה כאיחוד
של אוטונומיות קהילתיות, לפי תוכניתו של ז'בוטינסקי. ואז, בין היתרונות
שהליברליזם יביא לכולנו, לא יהיה המיעוט תלוי בחסדיו של הרוב, ולא תהיה
אפשרית אפלייתו לרעה. מיעוט שבאנגליה היתה האצילות, בארה"ב המדינות דלות
האוכלוסיה, ואצלנו, כרגע, אזרחינו הערבים.
ב) דברים שעליהם איננו יכולים לוותר:
1) היותה ישראל מדינת "היהודים", דהיינו, של כל היהודים, יהיה מה שיהיה
מקום מגוריהם בעולם, ומדינה "יהודית", דהיינו, של כל תושביה, כפי שמצווה,
חוזרת ומצווה, תורתנו. (9)
2) שענייני בטחון, מדיניות חוץ, והגירה יהיו בידי האוטונומיה היהודית.
3) שינוים בחוקה ידרשו הסכמה של שתי הקהילות.
ג) דברים שלטובתנו ולטובת בנינו ונכדינו עלינו לוותר:
1) על כפיית סמלים יהודיים וציוניים על אזרחינו הלא יהודים.
2) על כפיית לימוד תנ"ך, היסטוריה וספרות של העם היהודי לאזרחינו הלא
יהודים, מבלי לימוד מקביל של הקוראן, ההיסטוריה, והתרבות הערבית ע"י
התלמידים היהודים.
3) על כל צורה של הפלייה, הפרדה או אפרטהייד, כולל בניית ערים או שכונות
נפרדות ליהודים וערבים.
הערות
]משפטים בסוגריים מרובעים בתוך צטטות הם הערות של המחבר נ.נ.[
(1) להלן דברי בן גוריון בישיבת ועד הפועל הציוני בירושלים 1934 .25.3-5.4
("זכרונות בן גוריון", עם עובד 1972, כרך ב', ע' 96):
"אם לרעיון של בית יהודי לאומי יש איזו משמעות שהיא – אין זאת שהרבה
יהודים יבואו לארץ-ישראל, אלא שהיהודים בארץ-ישראל יחיו חיים לאומיים
בריאים. ואין חיים בריאים מבלי שחלק גדול של העם יהיה מושרש באדמה ומתפרנס
מעבודתו הוא בעצמו. עד עכשיו עולי ארץ-ישראל ]הודות לסלקציה קפדנית של
העולים.[ הצליחו לשנות במידה רבה את מבנם החברתי."
התנגדותו של בן-גוריון להבאה לא סלקטיבית של "הרבה יהודים" לארץ, והעדפתו
של עלייה סלקטיבית ומצומצמת שתאפשר בניה של חברה סוציאליסטית, שאליה היו
שותפים רוב מנהיגי השמאל, מנע את הצלתם של מיליוני יהודים מהשואה. היא גם
היתה הסיבה למצב הקריטי של הישוב בארץ, שמנה ב1948- קצת יותר מחצי מיליון
יהודים, ושל הבעיות הדמוגרפיות שמאיימות היום על עצם קיומה בעתיד הקרוב של
מדינת ישראל, ושהפכו להכרחי את גירושם של חלק גדול מהתושבים הערבים מהארץ.
הצלת היהודים מהשואה, שכבר בסוף המאה ה19- נראתה באופק, היתה המטרה היחידה
של ציונותם של המתבוללים הרצל וז'בוטינסקי, ושל הקמתה ע"י האחרון של המפלגה
הרביזיוניסטית ב1925-, ושל "ההסתדרות הציונית החדשה" ב.1935- הבנת עובדה
טרגית זו, התחילה להסתנן בזמן האחרון בחוגים השמואלנים. כך אנו שומעים,
מפיו של א.ב. יהושע, בשיחתו הטלוויזיונית עם העו"ד אמנון זכרוני ("הטור
השבועי", ערוץ 33, 11.10.02):
אמנון זיכרוני: "אני רוצה להביא אותך לאמירה של ז'בוטינסקי: אם לא תחסלו
את הגולה, הגולה תחסל אתכם. כלומר, זה בעצם הציונות."
א.ב. יהושע: "הוא אמר את זה בצורה התמציתית ביותר. בצורה הקיומית ביותר.
ואמר את זה, גם כן, בקו ישיר מהרצל, שהבין שהיהודים הולכים לקטסטרופה: אם
לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם. … ]התיחס כאן ל4- דלתות שדרכם
היהודים חשבו בשנות העשרים לפתור בעיתם: המרקסיזם, ההגירה לארה"ב, ההגירה
למערב והציונות. נ.נ.[ … אחרי 8-10 שנים נשארה רק דלת אחת שהיא הציונות,
שאם היו מקיימים אותה, והיו נכנסים דרכה, והיו באים לישראל, יתכן והיו
יכולים להפחית, אני לא אומר למנוע, להפחית המספר הנורא ממה שקרה שמה.
מבחינה זו, אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם, היה מן קריאה ראשונית.
בעניין הזה, אני שותף לביקורת הרביזיוניסטית לתנועת העבודה שאמרה: אנו
צריכים להתחיל בבנית חברה צודקת, ערכים חדשים, להכין את הדברים.
והוא ]ז'בוטינסקי[ אמר: הבעיה היא עכשיו. אל תתחילו לבלבל את מוח של
היהודים. להגיד, תבואו לכאן לחיות בקומונה, לסוציאליזם, לבנות חברה חדשה.
קחו אותם עם כל הכוח, ותביאו אותם, כמה שיותר מהר, משם לפה."
דוקומנטציה היסטורית מיד ראשונה, התומכת בעמדתו זו של א.ב. יהושע, אפשר
למצוא במדור "פרקי היסטוריה שלא לימדוך", באתר זה.
(2) קבלתה של המלצת העצרת הכללית של האו"מ לחלוקתה של הארץ לשתי מדינות,
לא זכתה את המדינה היהודית בשום תמיכה מעשית מהעולם הדמוקרטי. המדינה
המערבית היחידה שהראתה נכונות לעזור בנשק למדינה החדשה במלחמתה הנואשת,
היתה צרפת. אך גם היא העדיפה לעשותו בסתר, ע"י מסירת כמויות גדולות של
עודפי נשק מצבאה לאירגון הצבאי הלאומי בפיקודו של מנחם בגין, ולא במישרין
לממשלת ישראל. על הסוף הטרגי של הנשק הזה, שהיה ביכולתו לשנות מיסודו את
המצב הבטחוני הקשה ולצמצם את מספר האבדות בקרב חיילינו, ושל 16 מבחורינו
שליוו אותו ארצה, אפשר לקרוא ב- "אלטלנה" מאת פרופ' יהודה לפידות
(3)זכותו של כל עם שמרגיש את עצמו מאויים לכבוש ארץ נושבת, מושרשת עמוק
באידיאולוגיה הליברלית. אך זכות טרגית זאת מותנית בשאיפה לשלום צודק
וליברלי עם העם הנכבש. כך קובע מונטסקיי, המייסד של מדע המדינה המודרני,
בצורה חד-משמעית:
"חיי העמים דומים לחיי בני האדם. לאחרונים הזכות להרוג להגנה עצמית;
לראשונים הזכות להלחם להבטחת הישרדותם … מהזכות להלחם נגזרת הזכות לכבוש
… חובתו של הכובש לתקן חלק מהנזק שהוא גרם. את הזכות לכבוש אני מגדיר
כזכות דרושה ולגיטימית אך אומללה שמשאירה את הכובש עם החובה הכבדה לתקן את
הפגיעה נגד האנושות" (מונטסקיי, "רוח החוקים", 2-4 ,X ,i , 1748)
אין שום ספק, כפי שהוכיחו המאורעות הטרגיים של המחצית הראשונה של המאה
ה20-, שהעם היהודי היה, בסוף המאה ה19-, בסכנת השמדה ממשית. סכנה שהיתה
ברורה לכל מי שלא מסונוור ע"י החלום המרקסיסטי: התבלטותם בשורות
המהפכניות, שהכריזו מלחמת חיסול על בורגנות העולם כולו ועל כל הדתות, של
מספר גדול מדי של צעירים יהודיים משכילים, היתה מסכנת את עצם קיומו של העם
היהודי בגולה. או במילים של הרצל:
"האנטישמיות עולה כפורחת בקרב העמים יום יום, שעה שעה, והיא תמשיך ותתפשט,
משום שהסיבות בעינן עומדות, אי אפשר להסירן. הסיבה הרחוקה נעוצה באובדן
כושרנו להתבולל …הסיבה הקרובה היא שאנו מייצרים יותר מדי בעלי השכלה מן
השכבה הבינונית, שאין באפשרותם להתנקז כלפי מטה ואינם יכולים לעלות מעלה,
כלומר חסרים הם ניקוז בריא ועלייה בריאה. הופכים אותנו לפרולטרים כלפי מטה,
אנו נעשים המנהיגים הזוטרים ]sic[ של כל המפלגות המהפכניות, ובעת ובעונה
אחת גדלה כלפי מעלה עוצמת הכספים שלנו." (יומנו של הרצל, "עניין היהודים",
הוצאת הספריה הציונית – מוסד ביאליק, ירושלים – כרך א', 1997)
מכאן זכותו המלאה של העם היהודי לחפש בטחון ע"י חזרתו לארצו ההיסטורית,
אפילו על חשבון כיבוש ארץ נושבת. מודעותם של הרצל וז'בוטינסקי על הסכנה
האורבת על עמם, היתה מקורה של ציונותם, והצלת היהודים ממנה, מטרתם היחידה.
(ראה באתר זה, במדור "פרקי היסטוריה שלא למדוך", את המאמר "ציונותם של
הרצל, ז'בוטינסקי, ויצמן ובן גוריון", המבוסס, בין היתר, על "יומני הרצל"
ו"זכרונות בן גוריון").
השתלטותה של האידיאולוגיה המרקסיסטית על התנועה הציונית, וחוסר הבנתם של
מנהיגיה, לגבי הסכנה שהם עצמם מביאים על העם היהודי, הרחיקו את הציונות,
מחד גיסא, ממטרתה העיקרית, של הצלת העם מהשואה שבאופק; ומאידך, מלקיים את
"חובתנו הכבדה לתקן את הפגיעה נגד האנושות", כפי שמגדירה אותה מונטסקיי.
ז'בוטינסקי היה היחיד מבין ראשי התנועה הציונית שהבין, כבר מתחילת שנות
ה20-, שעלינו להתחיל מיסודותיה לבנות את המדינה תוך שיתופם של תושביה
הערבים כאזרחים שווי זכויות; כדי שנוכל להגיע, אחרי המלחמה הבלתי נמנעת,
להסדר מבוסס על העקרונות של הליברליזם הקלסי.
זו הסיבה שהוא ומפלגתו התנגדו לאידיאולוגיה של "עבודה עברית" של בן גוריון
ומפלגתו, ששללה את זכות הערבים לעבוד במפעלים בבעלות יהודית. (ראה יותר
אינפורמציה על פתרונו של ז'בוטינסקי לסיכסוך יהודי ערבי במאמר:
הפיתרון הליברלי של ז'בוטינסקי לסיכסוך יהודי-ערבי
(4) "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אי אפשר לחשוב כלל, לא
עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק" (ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל", 1923)
(5) "צווי הדמוס מקבילים לפקודות הרודן" (אריסטו, "פוליטיקה", ספר .4 תורגם
לעברית ע"י המחבר, נ.נ., מהתרגום לאנגלית מאת בניימין ג'ווט,
Jowett .Benjamin)
(6) בראשית כה, ט.
(7) ממחקרים גנטיים ומורפולוגיים שפורסמו בזמן האחרון, ביניהם ספרו "מי
אנחנו" של ד"ר יוסי נגר, מסתמנת העובדה שכל עמי אזורנו היגרו מאזור עירק,
ושערבי ישראל הינם, במידה גדולה, צאצאי היהודים שהמירו את דתם. שיהודי
הקהילות בגולה הינם, מבחינה גנטית, צאצאי האבות המשותפים לעמי המזרח
התיכון, ומאמהות מעורבות עם אלה של אזורי מגוריהם החדשים. זה מחזק את ההנחה
שההגירה של היהודים מהארץ היתה, כמו מכל העמים האחרים, אינדיווידואלית, ובה
עודף של גברים רווקים, שהתחתנו עם נשים מאזור מגוריהם החדש. העודף של
צעירות יהודיות שנוצר בארץ תרם, כנראה, גם הוא להגברת האוכלוסיה הלא יהודית
בה. בנוסף, אנו מוצאים במגילת אסתר ובישעיה הוכחות לקדמותן של הקהילות
היהודיות בגולה, מהודו במזרח ועד ספרד וצרפת במערב.
(8) בשעת כתיבת שורות אלה מתפרסמת בעתונות דוגמא אחת, ולא יוצאת מהכלל, של
גזענות נגד אזרחינו הערבים. להלן קטעים מכתבה בעיתון "הארץ" 1.4.03, תחת
הכותרת:
"ערבי דורש לגור במצפה בגליל: האדמה שלי" ותת-כותרת: "קרקעות רבות ביישובים
יהודיים שייכות לערבים באזור", מאת אורי אס:
"ואולם, ברשויות התכנון והמקרקעין בגליל רואים באותן אדמות לא בנויות פתח
לעימותים אפשריים. ברוב המקרים מדובר בקרקעות פרטיות של לא יהודים, שעשויים
לקבל התרי בנייה באדמות, ולהקים בלב יישוב קהילתי יהודי שכונה
ערבית-מוסלמית, נוצרית או דרוזית."
"לפחות במקרה אחד, בעל הקרקע החל בהליך לקבלת היתר בנייה. אחמד כריים, ערבי
ממג'ד אל-כרום, מבקש לבנות 12 יחידות דיור במטע הזיתים של משפחתו שנמצא
ביישוב הקהילתי צורית, .."
"העמדה שלי ]אומר מי שניהל משא ומתן עם כריים בשם היישובים משגב וצורית[
היתה שצריך לנסות למצוא פתרון, גם אם הוא לא שגרתי, כי אם הוא יבנה שכונה
בצורית יכולות להיות שכונות נוספות"
(9) "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו,טז). היא אחת
המצוות שהתורה חוזרת בה במספר רב ביותר של פעמים, מה שמוכיח את
חשיבותה היסודית ביהדות.
כתיבת תגובה