- מבוא
במבוא לקורס משודר ברדיו שנושאו היה פשיזם, המרצה, אקדמאי ופובליציסט
ידוע, מיין את האידיאולוגיות של המאה ה20- לשתי קטגוריות שהוא כינה
אידיאולוגיות "קונסטרוקטיביות" ו-"לא-קונסטרוקטיביות", בהתאמה. תחת התווית
של הקטגוריה הראשונה הוא הכניס את אלה שכמו המרקסיזם, הפשיזם והנאציזם,
מתאפיינות בכוונתן לבנות דגם חדש של חברה, בזמן שבקטגוריה השניה הוא מנה
רק את הליברליזם, שבדעתו, לא היה בכוונתו לבנות חברה חדשה.
שום דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהאמת. הליברליזם המודרני הופיע במאה
ה18- מתוך חברה מעמדית, מחולקת באצולה, בורגנות, איכרים, יהודים, צמיתים
ועבדים, הנשלטת ע"י מונרכים אבסולוטיים, והמתאפיינת בחוסר סובלנות דתית.
על רקע זה, הליברליזם שם לעצמו כמטרה לייצור חברה שונה לחלוטין. חברה
אל-מעמדית, מבוססת על החופש והשיוויון היסודיים של כלל בני האדם, אחראים
על עצמם ועל משפחתם ושותפים באחראיות הקולקטיבית על העניינים הציבוריים
ועל מילוי תכתיבי האחווה הכלל אנושית. חברה שאינה נשלטת ע"י בני האדם, אלא
ע"י החוק, והמתאפיינת בחופש מחשבה וסובלנות דתית.
טעותו של המרצה הנ"ל יכולה להיות מוסברת בעובדה, שבניגוד לניסיונות
הטוטליטריים (א1), הכושלים והרי האסון לשנות את החברה, המהפכה הליברלית
המוצלחת השיגה את מטרתה יותר ע"י הימנעות של השלטונות מאשר ע"י התערבותם.
הצלחתה היתה תוצאתה של האמונה הליברלית ביכולתה של החברה לשנות את עצמה,
יחד עם ההתנגדות היסודית לכל ניסיון לשנות את הבריאה ע"י צווים וחוקים (ב1).
מה שראוי לציון במיון הנ"ל, הינו ההקבצה יחד של כל האידיאולוגיות
הטוטליטריות של המאה העשרים, מרקסיזם, פשיזם ונאציזם, בניגוד למיון
המקובל, ממקור מרקסיסט, ששם את כל האידיאולוגיות האנטי-מרקסיסטיות תחת
התווית המשותפת של "ימין". מנקודת הראות המרקסיסטית, נאציזם, פשיזם
וליברליזם הינן אידיאולוגיות "ראקציונריות", דהיינו, מנוגדות לקידמה
המייוצגת ע"י המרקסיזם. והיות והמרקסיזם ראה את עצמו, ובצדק, כשמאל,
מתנגדיה הינם "הימין".
מבחינה היסטורית, מקורה של ההגדרה הפוליטית של הביטוים "ימין" ו"שמאל"
הינו במהפכה הצרפתית, שבה הג'ירונדינים הליברליים והמתונים ישבו בצד
הימיני, והג'קובינים הקיצוניים בצד השמאלי של האולם בעצרת הלאומית.
הג'ירונדינים "הימניים" ששלטו בשלושת השנים הראשונות של המהפכה, היו אלה
שביטלו את זכויות יתר של האצולה, וקבעו את עקרון של השיוויון בחוק. (ג1).
היתה זו עלייתם לשלטון של הג'קובינים "השמאלניים" שהביאה לסיומה של
"התקופה הליברלית" של המהפכה הצרפתית (1791-93) ולהתחלתה של "ממלכת
האימה".
האידיאולוגיות הטוטליטריות המודרניות שותפות עם הג'קובינים השמאלניים בכל
המאפיינים המהותיים, כגון קיצוניות (ד1), מניקייזם (ה1), טוטליטריזם, ובעובדה
שכולן הטילו על החברה טרור ורודנות. ובנוסף, המנהיגים הראשיים של שתי
האידיאולוגיות הטוטליטריות הכביכול ימניות, מוסוליני והיטלר, היו במקורם
מרקסיסטים, שבערך בו-זמנית הגיעו למסקנה שמשהו אינו בסדר באידיאולוגיה
המרקסיסטית-לניניסטית (ו1). שניהם בנו תורותיהם החדשות תוך הכנסת שינויים
בבסיסם המשותף המרקסיסטי. מכאן שכל מיון לוגי של האידיאולוגיות של המאה
ה20- חייב לשים את הטוטליטריות שבהן — מרקסיסזם ונגזרותיו, פשיזם
ונאציזם — בשמאל יחד עם מקדימיהם הג'קובינים, ורק הליברליזם בימין,
כיורשו הלגיטימי של הג'ירונדינים.
בניטו מוסוליני ((1883-1945) Andrea Amilcare) היה לפני מלחמת העולם
הראשונה (מה"ע I) אידיאולוג מרקסיסט מצטיין, שהודות להתבלטותו זכה בכינוי
"איל דוצ'ה", כלומר "המנהיג". הוא גורש מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית
בשנת 1915 בגלל תמיכתו בכניסתה של איטליה במה"ע .I הוא החליף את תמיכתו
באקסיומה המרקסיסטית המרכזית של "מלחמת המעמדות" בעקרון הפשיסטי של
"הרמוניה חברתית". כלומר, העביר את תמיכתו בחיסולה הכלל עולמי של
הבורגנות, לקבלת הלגיטימציה של כל מגזרי החברה. בהתאם לאידיאולוגיה החדשה
שלו, כל מגזרי החברה חייבים להתארגן בתאגידים ("fasci" or corporations),
שייצגו אותם בשלטון. סנדלרים יהיו מייוצגים ע"י סנדלרים, ומהנדסים ע"י
מהנדסים. זאת תהיה, בדעתו, דמוקרטיה אמיתית מבוססת על "הייצוג האוטנטי של
העם" (ז1), ולכן יותר טובה מהדמוקרטיה הליברלית "המעוותת", שבה, טענו תומכי
הפשיזם, כל הנציגים של העם שייכים לאליטה של פוליטיקאים ממקור בורגני.
הצדק הסוציאלי יושג במשטר התאגידי (corporativist) של מוסוליני ע"י משא
ומתן בין נציגי התאגידים של המעסיקים ושל המועסקים, תחת השגחתה של הממשלה
(ח1).
גם נאציזם, הנציאונל סוציאליזם, התפתח מהמרקסיזם, האינטרנציאונל
סוציאליזם, ע"י החלפתה של המלחמה האוניברסלית נגד הבורגנות כולה במלחמה
הלאומית נגד היהודים. כאשר היטלר החליף את אמונתו המרקסיסטית באידיאולוגיה
החדשה, לא האמין יותר שכל הקפיטליסטים היו האחראיים לסבל של העם הגרמני,
אלא רק הזרים — במיוחד אלה שהיו זרים בכל מקום, חסרי המולדת, היהודים.
במעברה ממניקייזם אוניברסלי ללאומי, מפלגת הפועלים הגרמנית (מקבילה למפלגת
הפועלים הרוסית של לנין ולמפלגות הפועלים האחרות שהיו קיימות באותו זמן
בעולם), שינתה את שמה בשנת 1920 למפלגה נאציונל סוציאליסטית (נאצית).
היטלר העביר גם כן מכלל הקפיטליסטים ליהודים את ההאשמה המרקסיסטית להיות
היוזמים של מה"ע I, והזהיר אותם שיהיו מחוסלים אם וכאשר יטילו פעם נוספת
מלחמת עולם על גרמניה.
מאפיין אחר משותף למרקסיזם ונגזרותיו, פשיזם ונאציזם, הינו השינוי תכופות
של שמות ואידיאולוגיה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פועלי רוסיה החליפה את
שמה למפלגה קומוניסטית ב1918-, כאשר שינתה את דרכה מאבולוציונרית
למהפכנית. עמיתה הישראלית, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שינתה את שמה
למפלגת "העבודה" אחרי שהחליפה את האידיאולוגיה המרקסיסטית ב-"סוציאליזם
תאגידי" קרוב מאוד לאידיאולוגיה של מוסוליני (ט1). היום מפלגת העבודה
הישראלית, כמו רוב המפלגות המרקסיסטיות לשעבר ברחבי העולם, תומכת בכלכלה
של שוק חופשי, ונתקה את הקשר ההיסטורי שלה עם האיגודים המקצועיים. כמו כן,
היא מחפשת פעם נוספת שם חדש שיעזור להשכיח את עברה המרקסיסטית. נראה
שהסיבה לחוסר יציבות הזה נמצאת בעובדה שכל האידיאולוגיות הטוטליטריות האלה
הינן התוצאה של אלתורים של בני אדם אחדים, יהיה זה מרקס, מוסוליני או
היטלר, וחסרות את השורשים בני אלפי שנים של הליברליזם.
מאפיין נוסף משותף לאידיאולוגיות הטוטליטריות, הוא שכולן רואות את האזרח
כבן-חסות זקוק להגנתה של הממשלה, ואת האחרונה כאחראית לרווחתו, לעומתן,
האדם הליברל האידיאלי הוא עצמאי ועומד על רגליו, כמין רובינסון קרוזו
או מתיישב של המערב הרחוק. אין ספק שלחופש יש מחיר: הסיכון. בזמן שהכמיהה
לבטחון מוליך לשעבוד (י1). אריסטו מיין את בני האדם בין אלה שהם חופשיים
מטיבעם, לאלה שהינם מרוצים עם הבטחון שמספקת העבדות (כ1) היתה התשוקה
לבטחון מה שהביאה את זקני ישראל לבקש משמואל שימליך מלך עליהם, ואת
האיכרים האירופיים לשעבד את עצמם מרצון לאדוניהם הפיאודלים. היתה גם כן
ההתערבות ההגנתית של השלטונות המצריים, כאשר הצילו את העם מסכנת הרעב בשבע
שנות המחסור, מה שהפך את המצרים לעבדים לפרעה (בראשית 13:47). הניסיון
האוניברסלי לימד שאלה שמעדיפים את הבטחון על החופש, מאבדים את שניהם.
כתיבת תגובה