סימבולים
B= סך הכל הסחורות והשרותים שנסחרו במשך זמן מסויים, כולל חומר גלם
ועבודה ביחד עם תוצרת גמורה.
p= מחיר ממוצע ליחידת .B
G= סחורה ושרותים שנמכרו למשתמשיהם הסופיים בתקופה מסויימת.
P= מחיר ממוצע ליחידת .G
C= עלות ממוצעת ליחידת G, כולל הובלה ושיווק לאורך שרשרת המפעלים בין
החומר הגלם למשתמש הסופי.
S= שכר ממוצע לשעה.
R= רווחי הון.
RE= יעילות יחסית.
M= עלות שולית. עלות התוצר בשרשרת מפעלים שלא מניבים רווח.
H= שעות עבודה שהושקעו ליצירת .G
'H= שעות עבודה הדרושות ליצירת G בשרשרת מפעלים העובדים בעלות
שולית, דהיינו, שאינם מניבים רווח.
V= זמן ממוצע שלוקח ליחידת כסף לעבור מאחד לשני עבור סחורה, שרותים או
עבודה.
נוסחאות
P x G = H'x S (1a)
C x G = H x S (1b),
R = (P – C) x G = (H' – H) x S (1c),
P x G = H x S + R (1d),
S/P = G/H' (1e),
R/S = (H'-H) (1f),
R/G = (H'-H)S/G (1g).
Q V=p B (3a)
p B = k' P G + S H (3b),
Q V = k' P G + S H. (3c),
Q V = k' P G + S H'- R (3d)
Q V = (k+1) P G = (k+1) S H' (3e),
G=(G/H) H (3f),
G=(G/H')H' (3f').
1. שכר ומחירים
לפי הגדרתה העלות השולית (M) שווה למחיר (P). כלומר, עלות יצירתן של
הסחורות ע"י שרשרת של מפעלים שאינם מניבים רווחים שווה למחיר. ברור הוא
שבכל מפעל העלות מתחלקת בין שכר, חומר גלם, מכונות, דלק, וכו'. אך עלותם
של כל אחד מרכיבי העלות האלה מתבטא בסופו של דבר בשכר, באמצעות של שרשרת
עלויות שוליות בשלבי הביניים בין חומרי הגלם והמצרך המוגמר (1). מכאן שהמחיר
הכולל של כמות מסויימת של מצרכים (G) שווה לשעות עבודה ('H) הדרושות
ליצירתם, החל מהחומרים הגולמים ועד למסירתם לידי הצרכן הסופי, בשרשרת,
ריאלית או ווירטואלית, של מפעלים שעובדים בעלות שולית, כפול בשכר הממוצע
(S). כלומר, (1a) .S'H=.P.G בעוד שהעלות הריאלית של אותה כמות של מצרכים
שווה לשכר הממוצע כפול במספר שעות העבודה שהושקעו ממשית ביצירתם (H).
כלומר, (1b) H.S=.C.G לכן, רווחי ההון (R) לאורך כל התהליך שווים להפרש
בין (1a) ו-(1b) ומתבטאים ב-(1c) S(-H'H)=G(P-C)=.R וממשוואות (1a) ו-(1c)
אנו מקבלים (1d) R+H.S=.P.G כלומר, ערך השוק הכולל של המצרכים G שווה לסך
הכל השכר פלוס רווחי הון.
המשוואות (1a) ו-(1c) מראות שהמחירים ורווחי ההון הינם פרופורציונלים לשכר,
דהיינו, (1e) 'G/H=S/P ו-(1f) (-H'H)=.R/S לכן, עלייה כללית של השכר בזמן
שG-, H ו-'H נשארים קבועים גוררת אחריה עלייה באותו יחס של המחירים ורווחי
ההון. היחסים שכר\מחירים (S/P) ורווחים\מחירים (R/P) נשארים קבועים ורק
מתקבלת ירידה בערכו של הכסף. עובדה זו איננה מספיק ברורה לקהל הרחב,
והאמונה הנפוצה שעלייה כללית של השכר יכולה לשפר את רמת החיים של העם
מנוצלת ע"י פוליטיקאים בורים או דמגוגים. הלכה למעשה, רק עלייה בפיריון,
לומר ביחס 'G/H, יכולה לשפר את כוח הקנייה של השכר, דבר שקורה בהתמדה
מתחילתה של המהפכה התעשייתית, ע"י שיפור מתמיד של מכשירי ושיטות היצור.
מצד שני, עליית שכרם של עובדי מגזר מסויים תעלה מחיריהם של הסחורות או
השרותים המסופקים ע"י אותו מגזר, ותגרום ירידה של ערכו של הכסף יחסית
לעלייתו של השכר הממוצע. לכן, כוח הקנייה של עובדים אחדים יעלה על חשבון
העובדים ששכרם לא הועלה. בכוחה של עלייה סקטוריאלית של השכר לשנות את
חלוקת הרווחים בין בעלי ההון השונים, אך אינה יכולה לשנות את ערכו הריאלי
של סך הכל רווחי ההון שישאר תמיד יחסי לשכר הממוצע.
העבודה הינה צירוף של שירותים שלכל אחד מהם השוק, ההיצע והביקוש שלו. לכן,
בשוק חופשי אמיתי על מחירו-שכרו של כל אחד מהם להשתנות עם מאזן ההיצע
והביקוש שלו. בכל זאת, העבודה שונה מהשרותים והסחורות האחרים בכמה
מאפיינים:
1) ערכה הכוללת של העבודה שווה כמעט לערכם של כל יתר הסחורות והשרותים
ביחד, ומכאן שמשקלה הכלכלית הינו קריטי.
2) היא הינה החומר הגלם הראשוני של כל יתר הסחורות, ומכאן שמחירה קובעת כל
יתר המחירים.
3) כתוצאה מחוקי העבודה ולחץ האיגודים המקצועיים, השכר עולה בקלות כאשר
הביקוש עולה על ההיצע, אבל לעתים נדירות הוא יורד כאשר ההיצע עולה על
הביקוש. מכאן, שאחרי עלייה מוגזמת של השכר, השוק מתקשה לחזור למצב של
שיווי משקל. מה שאחרת היה צריך להוביל לתנודות שכר סביב רמתו הכלכלית,
נגמר, כתוצאה של מניעת שלב הירידה של הגל, בתהליך אינפלציוני שמזין
ומגביר את עצמו. זה אחת מסיבות ההסכמה הרווחת בין הכלכלנים שפחות
מחמשה\ששה אחוז של הבטלה הינו גורם לאי-יציבות כלכלית עלולה להביא
תוצאות בלתי רצויות.
2. כסף
בסיס הכלכלה הינו ההתמחות בייצור, דהיינו, שכל אחד יוצר ושם בשוק סחורה
מסויימת למטרת החלפתה בסחורות הזולת. הקושי בהחלפה של, לדוגמא, שור תמורת
חליפה, מוקל ע"י קיומה של סחורה אמצעית בעלת שתי תכונות עקריות:
a) להיות בעלת ערך ידוע וקבוע ביחס לסחורות האחרות – "המחיר" של יתר
הסחורות – מה שעושה אותה מקובלת לכל ומקל על סגירת עסקות.
b) יחס ערך\משקל גבוה שעושה אותה קל לשאתה.
מתכות יקרות, כמו זהב וכסף, מילאו מימי קדם את תפקידה של סחורה אמצעית
להחלפות. זה התחיל בצורה של חתיכות מתכת שהיו נשברות ונשקלות (2) בנוכחות
הסוחר. מאוחר יותר הופיעו מטבעות של מתכת בעלי משקל או ערך מוסכם. לאחר
מכן המטבעות הוחלפו בשטרות ברי-המרה בשיווי ערך בזהב או כסף, שהונפקו ע"י
השלטונות או בנקים אמינים.
ערכיהם ביחס לסחורות האחרות של המטבעות ושל השטרות ברי-המרה בזהב או כסף
היו משתנים עם תנודות ההיצע והביקוש של המתכות הנ"ל בשווקי העולם. לכן הם
לא קיימו במלואה את הדרישה של ערך קבוע. כך קרה שבסוף המאה ה19-, לפני
גילוייהם של מרבצי הזהב הגדולים באלסקה ובדרום אפריקה, ביקוש הזהב הגדל
והולך גרם לירידה כללית במחירים. דהיינו, לדפלציה לא פחות מזיקה מעמיתה
האינפלציה שבאה בעקבותיה אחרי גילוייהם של המרבצים הנ"ל לקראת התחלתה של
מלחמת העולם הראשונה. בנוסף לזה, שטרות ברי-המרה במתכות אינם יותר אמינים
מהמוסדות או השלטונות המנפיקים אותם, ולא פעם תנאי ההמרה הופר.
הכסף עם גיבוי זהב הוחלף בכסף בר-תוקף לגלי, כלומר, כסף שקבילותו היא
בתוקף החוק ואמינותו מתבססת על מדיניות מוניטרית שמרנית מכוונת ליציבות
ערכו יחסית "לסל מצרכים". למרות מידה מסויימת של שרירות בבחירתם של
המצרכים המרכיבים את הסל, ושאלות הנובעות מהאיכות המשתנה של המצרכים,
שיטה זו מספקת יציבות מוניטרית טובה מזו הניתנת להשגה ע"י גיבוי-זהב.
הסכמים בינלאומיים קובעים סנקציות פיננסיות למדינות שכספן סובל מרמת
אינפלציה מעל סטנדרד מוסכם, אך העונש האמיתי הינו הנזק שהאינפלציה גורמת
לכלכלתן והאי-קבילות של כספן בעסקות בינלאומיות. מדינות אלה מוכרחות
להחזיק מלאי של מטבעות זרים למימון הייבוא, במקום ליהנות מהייצוא המשתלם
של כספן הן.
מבחינת השלמה מודרנית של העקרון הליברלי של הפרדת הסמכויות, רווחת היום
ההסכמה, שכדי להבטיח מדיניות של יציבות מוניטרית, על הסמכות להנפקת כסף
להיות נפרדת מהסמכות להשתמש בו. בזמן שהשימוש בכסף נשאר תפקידן של
הסמכויות המחוקקת והמבצעת, הסמכות להנפקת שטרות כסף מועברת בעשורים
האחרונים לבנק מרכזי אוטונומי ואחראי ליציבות ערכם. בקשר לתחום הסמכויות
של הבנק המרכזי ישנם חלוקי דעות, ונשמעים קולות שדורשים לעשותו אחראי על
הבטחת תעסוקה מלאה וצמיחה כלכלית. תומכי הרחבת אחראיותו של הבנק המרכזי
לשני תחומים אלו מדגישים תלותם במדיניות המוניטרית. המתנגדים, מצידם,
טוענים שהטיפול בתחומים אלה הינו יותר יעיל באמצעות של חקיקה ומדיניות
פיסקלית נכונות. ושהעברתו של הטיפול בהם לבנק המרכזי תכריח אותו לעשותו
באמצעים מוניטריים לא יעילים למטרה, ותיצור דרישות מנוגדות מהמדיניות
המוניטרית.
3. כמות כסף, מחזור ותוצר לאומי גולמי (תל"ג)
כמות הכסף כולל, בנוסף למטבעות ושטרות מונפקים ע"י השלטונות, כל דבר אחר,
ממשי או וירטואלי, מסוגל לשמש כ"סחורה" אמצעית בעסקות המסחריות, כגון,
המחאות, שטרות חוב, העברות בחשבון, כרטיסי אשראי, אשראי מסחרי, וכו'.
לכן,כמות כסף הינה סך הכל של פוטנציאל הרכישה הכולל של יחידים, חברות
ומוסדות ברגע מסויים. ההבדל בין כמות הכסף לבין כמות המטבעות והשטרות
שהונפקו ע"י השלטונות הינו ביסודו של דבר אשראי, והוא מהווה, הלכה למעשה,
את חלק הארי של אמצעי התשלום. השימוש במטבעות ושטרות מוגבל, בדרך כלל,
לתשלומן של רכישות בסכומים קטנים.
להמחשת הדבר, סך הכל של הפיקדונות בבנקים בממלכה המאוחדת בשנת 1968 הסתכם
ב110-,12 מיליון של לירות, בזמן שסך הכל של המטבעות והשטרות השלטוניים
הגיע באותה שנה רק ל572-,3 מיליונים. מהאחרונים בערך 700 מיליונים היו
שמורים בכספות של הבנקים, ורק כ800-,2 מיליונים היו במחזור בידי הציבור (3).
לכן, סכום השטרות, המטבעות והפיקדונות שברשותו של הציבור כאמצעי תשלום
הגיע ל910-,14 מיליון לירות, שמהם 338,11 מיליון היו כסף-אשראי מונפק ע"י
הבנקים (4). לסכום הזה עלינו להוסיף עדיין את האשראי המוצע ע"י החברות
המסחריות והמהווה חלק משמעותי של אמצעי תשלום, כלומר, מכמות הכסף.
כדי להבין את מנגנון הנפקת הכסף של הבנקים, נניח שכל התשלומים נעשים
באמצעות המחאות או כרטיסי אשראי, כך שסכומי הכסף מועברים פשוט מחשבון בנק
אחד לשני. הנחה זו, שהולכת ומתממשת לנגד עינינו, רק מפשטת את ההסבר
ומאפשרת להתעלם מאחוז הכסף המוחזק במזומנים בציבור, ולהניח שכל הכסף (X
דולרים) מופקד בבנקים. אחרי שהבנקים ילוו את הכסף המופקד אצלם ללקוחותיהם
ע"י חיובו בחשבונותיהם. יהיו 2X דולרים מופקדים בבנקים, אך סך הכל של
ההלוואות יהיה רק חצי מהכסף המופקד.
כאשר בעלי החשבונות משתמשים בכסף, יהיה זה שבבעלותם או זה שקיבלו כהלוואה
מהבנק, הוא פשוט עובר מחשבון אחד לשני בתוך המערכת הבנקאית. לכן, נשארים
שוב X דולרים לרשותם של הבנקים בשביל הלוואות נוספות. תהליך זה היה יכול
להימשך עד לאינסוף לולא דרישת הבנק המרכזי מהבנקים לשמור בכספותיהם במזומן
אחוז מסויים של הפקדונות. מזומנים אלה, הנקראים "נזילות", מסתכמים בדוגמה
הנ"ל ב- %78,5=110,700×100/12 של הפקדודות (5). ביכולתו של הבנק המרכזי לווסת
את כמות הכסף-אשראי המונפק ע"י הבנקים באמצעות שינוים בנזילות המחוייבת (6).
תהליך דומה לזה שבו מטבעות הוחלפו בעבר בשטרות מתרחש בימינו, ובו המחאות,
העברות בחשבון וכרטיסי אשראי נראים קרובים להוציא לגמרי מהמחזור את שטרות
הכסף הממשלתיים. חשבונות הבנק הינם כסף בנקאי עם גיבוי בכסף לגלי ממשלתי,
בדומה לשטרות ממשלתיים עם גיבוי בזהב שהיו בעבר.
חשבון מקורב של כמות הכסף הדרוש לשוק יכול להיעשות באמצעות המודל הפשוט
הבא: נניח שכל העובדים מקבלים את שכרם בראש החודש. לכן, ביום האחרון של
החודש חייבת להימצא בחשבונות הבנק של המעסיקים סכום הכסף, או האשראי
המאושר, השווה לסך הכל של המשכורות, כדי להיות מועבר למחרת לחשבונות
העובדים. במשך החודש הכסף חוזר לחשבונות המעסיקים דרך שרשרת של ספקי
שרותים, חנויות וכו', והמחזור החודשי מתחיל מחדש. לפי כך, מספר המועסקים
כפול במשכורת הממוצעת יתן לנו ערך מקורב לכמות הכסף המינימלית הדרושה.
פרמטר כלכלי לא פחות חשוב מכמות הכסף הינה מהירות המחזור שלו. אם בחשבון
הקודם המשכורת החודשית מוחלפת במשכורת דו-שבועית, כמות הכסף הדרושה תהיה
מחצית מזאת שקבלנו קודם. אך היא תבצע את המחזור השלם, מהמעסיקים לעובדים,
מאלה לקמעונאים, מהם לסיטונאים ובחזרה למעסיקים, פעמיים בחודש. בשני
המקרים את סך הכל של הכסף שעבר מיד ליד ביחידת זמן מסויימת נשאר קבועה.
מחזור הכסף הינו מכפלתה של כמות הכסף (Q) במספר הפעמים בממוצע (V) שיחידת
כסף עוברת מאחד לשני בתמורה לסחורות, שרותים או עבודה, אך לא בהחלפת כסף
בכסף כגון המחאה במזומן או תשלום של אשראי, בתקופת זמן מסויימת. מהגדרה זו
יוצאה שהמשוואה (3a) p.B=Q.V, שבה B הינו סך הכל הסחורה (6) , השרותים והעבודה,
וp- המחיר הממוצע ליחידת B, הינה זהות מעצם הגדרתם של הערכים המופיעים בה.
V וB- הינם פרמטרים יחסית יציבים של השוק, שאינם מושפעים ישירות משינוים
בQ- או .P הלכה למעשה, כמות הכסף (Q) הינו היחיד בין ארבעה הפרמטרים הנ"ל
שהשלטונות יכולים לשנות במישרין ע"י הנפקת שטרות למטרת כיסוי הגירעון
התקציבי או שינוי בנזילות הנדרשת מהבנקים. לכן, כל גידול בQ- שאינו דרוש
כדי לאזן שינוי שהתרחש בB- או V יגרום בהכרח עלייתם של המחירים .p עליית
המחירים הנגרמת ע"י הגדלה לא מאוזנת של כמות הכסף נקראת "אינפלציה
מוניטרית".
סך הכל הסחורות, השרותים והעבודה (B), המעורבים בעסקות מסחריות בתקופה
מסויימת, כולל מצרכים גמורים ושרותים שנמכרו למשתמשיהם הסופיים, יחד עם
חומרי גלם, דלק, מכונות, שעות עבודה (H) וכו', שלקחו חלק ביצירתם. הוא גם
כן כולל מספר פעמים אותם מצרכים במעברם מהמפעל לסיטונאי, מזה לקימעונאי,
ולבסוף למשתמש הסופי. כאשר רצוי למנוע את הספירה החוזרת הזאת, עלינו
להשתמש במקום B בסך הכל של הסחורות והשרותים (G) שסופקו למשתמש הסופי.
מההגדרות של B וG- יוצא ש- (3b) S.H+.P.G'k=p.B, שבה P הינו המחיר הממוצע
ליחידה של G, ו-'k הינו מקדם פרופורציונליות בין G לבין B פחות העבודה
שמופיעה לחוד באיבר (S.H). לכן, מ-(3a) ו-(3b) מקבלים (3c) S.H+.P.G'k=Q.V,
שע"י שימוש ב-((1c) .S(H – 'H)=R) הופכת ל-(3d) -R'S.H+.P.G'k=.Q.V
מההנחה, שנתונה חלוקה מסויימת של היעילות היחסית (RE) בין מפעלי השוק,
רווחי ההון (R) יהיו יחסיים לערכם הכולל (P.G) של המצרכים הסופיים (8), אנו מקבלים
k.P.G=.P.G-R'k, יוצא, תוך שימוש ב-((1a) 'S.H=P.G), ש- (3e) P.G(1+k)=Q.V
ו- ('3e) 'S.H(1+k)=.Q.V מהמשוואה (3e), והיות שV- הינו פרמטר יחסית יציב
של השוק, נובע שכל עלייה בG- דורשת גידול של כמות הכסף (Q) כדי למנוע
ירידה במחירים (P).
סך הכל של המצרכים G שווה לפיריון הממוצע המתבטא ביחס בין התוצר הסופי
לבין שעות עבודה שהושקעו בו (G/H), כפול סך הכל שעות העבודה H, כלומר,
(3f) H(G/H)=G, או גם כן ('3f) 'H('G/H)=G, שבה 'G/H הינו הפיריון השולי,
ו-'H הוא סך הכל של שעות העבודה שהיו צריכות להיות מושקעות אילו כל
המפעלים היו עובדים בעלות השולית. בשוק תחרותי משוואות (3f) ו-('3f)
קשורות זו בזו וכל גידול בG/H- גורר אחריו גידול ב-'G/H, כפי שהוסבר בפרק
הקודם.
במקרים שבהם העלייה בתוצר G נובעת מעלייה בפיריון השולי ('G/H) ב-'H קבוע,
המשוואה ((1e) 'G/H=S/P) מראה שהעלייה בפיריון השולית גוררת אחריה עלייה
ביחס שכר\מחירים (S/P), כלומר בערך הכלכלי של השכר. במקרה הפוך של עלייה
בG- הנגרמת ע"י גידול ב-'H, בזמן שהפיריון השולי נשאר קבוע, ממשוואה
(('3e) 'S.H(1+k)=Q.V) מקבלים שדרוש גידול באותו יחס של כמות הכסף (Q) כדי
למנוע ירידה בערך הכספי של השכר. מאחר שגם התוצר G עלה באותו יחס, ברור
הוא מהמשוואה ((3e) P.G(1+k)=QV) שהגידול הזה בQ- אינו גורם שינוי
במחירים. מכאן שהגירה, שהינה אחד הגורמים העיקריים של גידול בכוח עבודה,
מאפשר הנפקה לא אינפלציונית של כסף הניתן להשתמש בו בקליטתה מבלי להכביד
על משלמי המיסים.
מהמשוואה ((1d) R+H.S=P.G) נובע שהערך הכספי של סך הכל המצרכים והשרותים
הסופיים השנתיים (G), הנקרא "תוצר לאומי גולמי" (תל"ג=P.G), שווה ערך לשכר
הכולל פלוס רווחי ההון השנתיים, "הכנסה לאומי גולמי" (הל"ג), דהיינו,
הל"ג=R+H.S=P.G=תל"ג.
כדי לאפשר השוואתם של התל"גים של שנים שונות הכרחי לבטא אותם במטבע
יציב או לנכות מהם את השפעת האינפלציה. גידול בתל"ג הנובע מגידול בG-,
נקראת "צמיחה כלכלית", והיא יכולה להיות נגרמת על ידי גידול בפיריון (G/H)
או בשעות עבודה (H). במקרה הראשון היא תגרום, במאוחר או במוקדם, לגידולו
של התל"ג לנפש, כלומר, עלייתה של רמת החיים של העם.
4. אינפלציה מוניטרית, של עלות, ושל ביקוש
המונח אינפלציה וחלק מסיבותיה ומתוצאותיה נדונו כבר בסעיפים הקודמים. כך
שמה שנשאר לעשות כאן הינו לסכם, לסדר ולהשלים את העובדות והרעיונות באשר
להיבט הבעייתי והמורכב הזה של הכלכלה.
מטבע בעל ערך בלתי יציב גורם אי-יציבות כללית של המחירים המפריעה לניהול
ולתיכנון הכלכליים בכל הרמות, מהתקציב המשפחתי ועד לניהול התעשייתי
והמסחרי. כאשר המחירים משתנים הצרכנים מאבדים את יכולתם להעריך ולהשוות
אותם, ונוטים לשלם כל מה שמבקשים מהם. מצד שני, החנוונים, מודאגים מלהידרש
לשלם בעד אותה סחורה בזמן החלפתה יותר ממה שהם מקבלים בעדה, נוטים לעלות
את המחירים. התוצאה המשולבת מנטיותיהם אלה של החנוונים ולקוחותיהם הינה
קטסטרופלית לתקציב המשפחתי.
הניהול התעשייתי והמסחרי מתבסס על תיכנון לטווח ארוך. תעשיית הלבוש, למשל,
מציעה בחורף את הסחורה הקייצית לחנויות הקמעוניות, וגובה אותה חלקית בסתיו
הבא. לכן, המחירים, בקטלוג הסיטוני המחולק בינואר לקמעונאים, חייבים לקחת
בחשבון הערך הצפוי של הכסף בספטמבר הבא. הקימעונאי בתורו חייב לקחת בחשבון
את התוספת האינפלציונית שהוא ידרש לשלם בעד הסחורה של החורף הבא, אחרת,
הערך הריאלי של הונו ירד. האי-ודאות בקשר לשיעור האינפלציה בעתיד מגבירה
הסיכון בכל עסקה תעשייתית או מסחרית, ומחייבת להכליל פקטור סיכון במחירים.
בתכנון לטווח ארוך כל הבדל בין שיעור האינפלציה הצפוי לבין זה שמתגשם הלכה
למעשה, לא חשוב באיזה כיוון, יכול להביא חורבן על מפעלים, סוחרים ומשפחות.
אינפלציה הינה תהליך שמזין את עצמו ויוצר תגובה בשרשרת לא רק ע"י הצפיה
האינפלציונית, כפי שתואר בפיסקה הקודמת, אלא גם בדרישה שמביאה איתה של
הצמדת השכר למדד המחירים. ההצמדה גורמת שעלייה זמנית של מחירים מסויימים
תגרור אחריה עלייה כללית של השכר, שבתורה גוררת עלייה כללית של המחירים,
וחוזר חלילה. התגובה בשרשרת הזו הינה כל כך מסוכנת, שמוסכם לכל שהצמדת
השכר אינה יכולה להיות במאה אחוז. ההבדל בין אחוז ההצמדה לבין מאה אחוז
פועל כגורם מרסן שאין ביכולתו לבטל כליל את התופעה של הזנה עצמית
אינפלציונית אך מונע קריסה כלכלית טוטלית.
אינפלציה הינה סימפטום של מספר מחלות כלכליות יותר מאשר מחלה בעצמה,
וחומרתה והאמצעים להילחם בה משתנים בהתאם לסיבותיה. מקובל למיין את
סוגי האינפלציה לפי סיבותיה במוניטרית, של עלות, ושל ביקוש.
אינפלציה מונטרית:
לפי המשוואה (3a) (p.B=Q.V), כל גידול בכמות הכסף (Q) מעל השיעור הדרוש
לאזן את נפח העסקות (B), גורר בהכרח אחריו עלייתם של המחירים (p) הנקראת
"אינפלציה מוניטרית". היא יכולה להיות נגרמת הן ע"י הנפקת שטרות כסף כדי
לכסות גירעון בתקציב הממשלתי, מה שמהווה זיוף ממשלתי של כסף, או ע"י גידול
באשראי הבנקאי או המסחרי. חומרתה של אינפלציה מוניטרית שנגרמה ע"י גירעון
בתקציב הממשלתי תלויה בסיבת הגירעון, שיכולה להיות הוצאות חולפות,
ביורוקרטיה מנופחת, שירותים ממשלתיים שעולים על ההכנסות הפיסקליות, או
תקציב גדול מדי ביחס לתל"ג.
a. אינפלציה שנגרמה ע"י הוצאות חולפות:
דוגמאות של אינפלציות שנגרמו ע"י הוצאות חולפות, הן בדרך כלל אלה הנגרמות
ע"י מלחמות, כגון האינפלציות בישראל שהתרחשו בעקבות מלחמות יום כיפור
ולבנון. (הראשונה השתלבה עם האינפלציה העולמית של עלות שנגרמה ע"י עליית
מחיר הנפט).
הפסקתו של התהליך האינפלציוני המזין את עצמו שנשאר אחרי שההוצאות
החולפות נעלמו, הינה יחסית קלה ע"י נקיטת אמצעים מוניטריים מתאימים. זה
מסביר את ההצלחה בהורדת האינפלציה החמורה שבאה בעקבות מלמחמת לבנון
(1982-86) לשארית בשיעור של %10-12 שנתי. שהושגה בקלות יחסית ע"י ממשלת
האחדות הלאומית.
b. אינפלציה שנגרמה ע"י ביורוקרטיה או שרותים ממשלתיים מנופחים:
כל גוף ביורוקרטי נוטה לגדול, והעם מצידו דורש את הרחבתם של השרותים
הממשלתיים כל עוד אינו ברור לו שהוא יצטרך לשלם בעדם. מכאן, שסוג זה של
אינפלציה הינו הרבה יותר קשה לטפל בו בשל ההשפעה האלקטוראלית של
פיטורים המוניים של פקידים ממשלתיים או קיצוצים בשרותים.
השארית האיפלציונית בשיעור שנתי של %10-12, שנשאר פחות או יותר יציב
בישראל משנות השמונים האחרונים עד 1997, יכולה ליחס לביורוקרטיה המנופחת
ולשרותים המורחבים הממומנים ע"י גירעון תקציבי. בתקופה 1994-96 המצב
האינפלציוני היחסית יציב הזה הוחמר ע"י עליות מסיביות בשכר, שמסיבות
פוליטיות ניתנו בסקטור הציבורי כאשר הסקרים הראו יתרון אלקטוראלי
לאופוזיציה. בהתאם למשוואה (1e) ('G/H=S/P), עלייה כזו של השכר (S) מעל
הגידול ביעילות ('G/H) היתה צריכה לגרום בשוק מבודד עלייה במחירים (P). אך
הבנק המרכזי ריסן את האינפלציה ע"י עלייה חזקה בשיעור הריבית, שהינה אמצעי
מזיק לכלכלה אך רב-עוצמה לוויסות האינפלציה, בעל פעילות כפולה:
i) הרבית הגבוהה מרתיעה את השימוש בכסף-אשראי ומקטינה את כמותו
בידי הציבור. תוצאה דומה אפשר לקבל ע"י עליית הנזילות (דהיינו,
האחוז מההפקדות שהבנקים נדרשים להחזיק במזומנים). שני אמצעים
אלה מזיקים לתעשייה ולמסחר הנדרשים לשלם ריבית רצחנית ו/או
להקטין את האשראי הדרוש לפעילותם התקינה.
ii) בשוק לא מבודד, שיעור הריבית הגבוה מושך זרם של מטבע חוץ
שגורם יסוף של המטבע המקומי, ומעודד את הייבוא על חשבון התוצר
המקומי והייצוא. יבוא לא מאוזן ע"י כמות שווה של יצוא מגדיל את
כמות הסחורה במשק (G) ומונע את העלייתם של המחירים (P), על
חשבון הגברת הגירעון במאזן התשלומים (11).
אותה תוצאה של ריסון האינפלציה ע"י הגברת ההיצע (G) עם סחורה מייובאת
יכולה להיות מושגת באמצעות ירידת המכס. לכן, עלייתו של שיעור הריבית מצרפת
יחד את השפעתן למשק של עלייתה של הנזילות והורדת המכס. ובנוסף לזה, היא
מספקת את המטבע הזר, הדרוש לכיסוי הזמני של הגירעון במאזן התשלומים,
באמצעות הזרם ממנו הנמשך ע"י הריבית הגבוהה. לכן, הרגשת שפע, שגשוג
ועסקים כרגיל, עושה את המצב יותר מסוכן, לאור הצורך להוריד בעתיד את
הריבית ולהחזיר את המטבע הזר לבעליו כאשר הזרם יתהפך.
בחזרה למקרה הישראלי, השיעור השנתי בגירעון במאזן התשלומים קפץ מ770-,1 ב-
1993 ל120-,7 מיליון דולר במחצית הראשונה של 1996 (12). דהיינו, קפיצה מ-%1.8
ל-%7.2 מהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג). היות והתקציב הממשלתי בישראל מגיע
בערך ל-%50 של התל"ג, גידול של נניח %20 בשכר הממשלתי יגרום גידול מיידי
של בערך %10 בתל"ג (זכור שהתל"ג שווה להכנסה הלאומי הגולמי (הל"ג), כלומר,
סך הכל המשכורות והרווחים, כפי שהוסבר בסעיף 3). הירידה בחלקו בתל"ג של
הסקטור הפרטי הנזוק ע"י עלייתה של הריבית תהיה מורגשת רק אחרי פסק זמן
שיכול להיות של שנה\שנתיים. בינתיים, יכולה אפילו להיות מורגשת עלייה
מסויימת בפעילות הכלכלית של הסקטור הפרטי כתוצאה של עלייתו של כושר
הרכישה של עובדי הסקטור הציבורי. לכן, למרות ההשפעה ההרסנית של הריבית
הגבוהה על התעשייה, הייצוא והמסחר, והגירעון במאזן התשלומים, הבלתי אפשרי
לעמוד בו לאורך הזמן, נוצרת אשלייה של צמיחה כלכלית ורווחה.
מנקודת ראייה כלכלית גרידא, הפתרון הינו פשוט: להחזיר את השכר לרמתו
הקודמת , או לפטר את המספר הדרוש של פקידי ממשלה. הלכה למעשה, חוקי
העבודה, האיגודים המקצועיים ושיקולים אלקטורליים הופכים את שתי הדרכים
האלה לבלתי מעשיות. הדרך היחידה שנשארת להקטנת הגירעון התקציבי הינה
לצמצם את הפעילות הממשלתית תוך קיצוץ בסחורות ושרותים שהממשלה רוכשת
מהסקטור הפרטי. כלומר, להמשיך בתשלום מלא של השכר המנופח של העובדים
הממשלתיים בו בזמן שפעולתם מצטמצמת. זה מצמצם את הרווחים של הסקטור
הפרטי, המוכה כבר ע"י הריבית הגבוהה ותחרות הייבוא, ומורידה את ההכנסות
הממשלה. הירידה בגביית מיסים מקזזת חלקית את הירידה בהוצאות הממשלה
ודורשת קיצוץ חוזר בתקציב.
החזרה המחוייבת לשיעור ריבית נורמלי אחרי חיסולה של האינפלציה עלולה לגרום
היפוך בזרם של מטבע זר, ואיתו פיחות בערך המטבע המקומי, ועלייה במחירי
הסחורות וחומרי הגלם המייובאים שתוליד תהליך אינפלציוני של עלות. מלבד
זאת, היות וחלק ניכר מהזרם של מטבע זר שנכנס שימש לכיסוי של הגירעון במאזן
התשלומים, שארית המלאי של מטבע זר עלולה לא להיות מספקת לכיסוי הדרישות
של זרם המטבע הזר היוצא, ולגמור בהתמוטטות כללית של הכלכלה כפי שקרה
במקסיקו ובתאילנד.
בסיכומו של דבר, שיעור הריבית הינו מכשיר רב-עוצמה לשמירתה של היציבות
המוניטרית במקרה של סטיות אינפלציוניות או דפלציוניות קטנות. במקרה של
אינפלציה חמורה הדורשת ריבית גבוהה במיוחד למשך זמן ארוך, הינו נושא
במחלוקת אם התרופה או המחלה היא היותר מזיקה ומסוכנת מהשתיהן.
c. אינפלציה תוצאה מיחס תקציב\תל"ג גבוה.
טעויות בהערכתן מראש של ההכנסות ממיסים ו\או ההוצאות הממשלתיות, הן בלתי
נמנעות, ולעתים קרובות הינן הגורם לגירעון תקציבי. ככל שהיחס תקציב\תל"ג
גדול יותר, משמעותית יותר תהיה ההשפעה האיפלציונית של טעויות אלו.
היחס הצפוי של התקציב הממשלתי לתל"ג לשנת 1997 הינו בקירוב %50, שהינו
יותר מפי שתיים היחס בין התקציב הפדרלי והתל"ג בארצות הברית (9) . כאשר
האחרון הוכפל פי ארבע בין השנים 1934-52, בתקופה שבה קיינסיאניזם
ומרקסיזם, התומכות בהתערבות ממשלתית בכלכלה, היו במתקפה, והליברליזם
בהתגוננות ונסיגה. בתקופה זו, ההכנסה הפדרלית ממיסים קפצה מ4.8-
ל-%18.9 מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג=תל"ג פחות ההכנסות שמקורן בחו"ל)
ונשארה ברמה זו עד היום הזה (10) .
נטען ע"י האחראים לחוסר איזון הקיצוני בתקציב הממשלתי בישראל בשנת 1996,
שהוא נבע חלקית מהערכה מוטעית של ההכנסות הצפויות.
אחרי מלחמת העולם השניה מספר גורמים הביאו בעולם המתפתח ובפריפריה של עולם
המפותח לרמה הרסנית של אנפלציה מונטרית:
a) האידיאולוגיות הטוטליתריות באופנה באותם הימים שכנעו את השליטים שהם
יכולים וחייבים לעשות את הכל לטובת נתיניהם. זה הביא למדיניות פופוליסטית
של דאגה לעניים, שנטה לביורוקרטיה, צבא, ומשטרה מנופחים, והגביר את הכוח
של שליטים שאפתניים.
b) תורתו הכלכלית של קיינס (Keynes) וממשיכיו נתנה לגיטימציה לגירעון
תקציבי למניעת מיתון כלכלי. בצורה סכימטית תורה זו תומכת בהיפוכה של
הנוסחה הכלכלית הקלסית: "הון, עבודה, כסף" ל-"כסף, עבודה, הון". כלומר,
במקום שהון מושקע במפעלים חדשים יצור מקומות עבודה, שיגבירו את התוצר (G)
ואת הנפקת כסף, התהליך יתחיל בהנפקת כסף שישלם בעד העבודה, והאחרונה
תיצור את ההון.
אף על פי שהיטלר הצליח להפיח רוח חיים לכלכלה ההרוסה של גרמניה ע"י שימוש
בנוסחא ההפוכה הנ"ל, כל יתר הניסיונות שנעשו לחקות את ביצועו הובילו
לתוצאות הפוכות. נראה שהסיבה לכישלונות אלה נמצאת בשני פקטורים שהיו
נוכחים במקרה הגרמני, אך נעדרו באחרים. הראשון הוא, שהיה רק בגלל סיבות
זמניות שהתל"ג הגרמני היה מתחת לפוטנציאל הריאלי שלו. במצב כזה, הספיק
שוק חשמלי-כלכלי כדי להתניע את הכלכלה הגרמנית. והשני הוא, משמעת הברזל
של המשטר ההיטלריסט שלא איפשרה שום סטייה מהמטרה המרכזית.
c) מה שעושה את האינפלציה המוניטרית כל כך אהובה לשליטים חסרי אחראיות,
הוא העובדה שהיא הינה מס מוסווה, שנלקח ממשכורות העובדים מבלי שהם יהיו
מודעים לזה. לכאורה, הוא מס שנלקח מכל אלה שנתפסים עם כסף בארנק או
בחשבון הבנק, אך הלכה למעשה,משלמי המס הזה הם רק השכירים, מאחר
שביכולתם של התעשיינים והסוחרים להעביר אותו ללקוחותיהם ע"י הכללתו
במחירים. השכירים אינם מודעים שהוא השילטון זה שלוקח את כספם ומאשימים
את החנוונים בהיותם גורמי קשייהם התקציביים.
אינפלציה של עלות:
המקור לאינפלציה של עלות הינו, בדרך כלל, או עלייה בשכר מעל הגידול
בפיריון, או מחסור בחומרי גלם. בהתאם למשוואה (1e) ('G/H=S/P) כל עלייה
בשכר (S) בשיעור שמעל הגידול בפיריון ('G/H), גוררת אחריה עלייה במחירים
(P). כמו כן, היא דורשת, בהתאם למשוואה (3c) (S.H+k.P.G=Q.V), גידול בכמות
הכסף (Q). במקרה שהממשלה אינה מספקת את כמות הכסף הנוספת הדרושה, מפעלים
וסוחרים מוכרחים להרחיב את האשראי המסחרי כדי למנוע צמצום בנפח המכירות,
ו\או חלק מהמעסיקים לדחות בכמה ימים את תשלום המשכורות, מה שמהווה גם הוא
צורה של אשראי שהעובדים נותנים בעל כורחם למעסיקיהם. התוצאה הינה גידול
במחזור של המחאות דחויות ושטרי חוב העוברים מיד ליד במקום שטרות כסף
ממשלתיים. לכן, בתהליך אינפלציוני של עלות הגידול בכמות הכסף הינו תוצאה
ולא הסיבה של העלייה במחירים ומשכורות.
העלייה האינפלציונית של השכר יכולה להיות תוצאה של תביעותיהם של האיגודים
המקצועיים, מדיניות ממשלתית פופוליסטית או תחרות בין המעסיקים בתקופה של
שיגשוג כלכלי ואבטלה נמוכה. האחרונה הינה סוג האינפלציה, שבדעת הכלכלנים,
מאיים לשווקים כאשר שיעור האבטלה הינו מתחת ל-%-5%.6 מסיבות לגליות,
פוליטיות ופסיכולוגיות המשכורות יכולות בקלות לעלות, אך, כמעט לעולם לא
לרדת, מה שמונע מהשוק להחזיר על כנו את שיווי המשקל אחרי עלייה מוגזמת של
השכר.
אפשר להביא כדוגמה לאינפלציה של עלות שנגרמה ע"י מחסור בחומר גלם את
האינפלציה הכלל עולמית שבשנות השבעים חולל המחסור בנפט. גידול מהיר בביקוש
בנפט, משולב עם סיבות פוליטיות, גרם את עלייתו הפתאומית של מחירו, שגררה
אחריה את עלות הייצור ומחירן של רוב הסחורות. כמות נוספת של שעות עבודה
נדרשו לחפושם של מקורות נפט חדשים ולניצול של בארות שעד אז היו לא
רווחיים, משמעות הדבר, עלייה בעלות השולית של הנפט שהשתקף בעלות השולית של
כמעת כל יתר הסחורות. יתכן, שזו היתה הפעם הראשונה מתחילת המהפכה
התעשייתית, שהפיריון השולי והממוצע ('G/H וG/H-) עצרו את עלייתם המתמדת,
וחזרו אחורה. היחס בין שכר למחירים ('G/H=S/P), ואיתו כושר הרכישה של העם,
ירדו וגרמו ירידה בצריכה והאטה כללית. העולם עמד מול סוג חדש של אינפלציה
משולבת עם האטה, מה שהעלה ספקות חדשות לגבי צדקתה של תורתו הכלכלית של
קיינס, המבוססת על הניסיון הכלכלי של המאה ה19- ועל המיתון העולמי של שנות
השלושים של המאה ה20-, שבהם נדמה היה, שמיתון או האטה ואינפלציה לעולם לא
מופיעים יחד.
סוג הזה של אינפלציה שונה מהאחרים בזה שהוא כלכלי בטבעו, דהיינו, הוא נובע
משינוי ביחס שבין כמות הסחורות לבין כמות שעות העבודה הדרושות לייצירתה,
ולא בשינוי גרידא בערך הכסף. לכן, שום אמצעי מוניטרי, וגם לא תיקון בשכר,
יכולים להחזיר את כושר רכישה של השכר לרמתו הקודמת. ההצמדה של השכר למדד
עלות המחיה, המוצדקת במידה מסויימת בסוגי אינפלציה האחרים, הינה במקרה זה
רק מזיקה וחסרת כל תועלת.
הירידה בכמות הכוללת של סחורות, שרותים ועבודה (B), שנגרמה ע"י הירידה
בפיריון הממוצע (B/H), מבטלת במקרה הזה את הצורך בהנפקתה של כמות הכסף
שאחרת היתה דרושה כדי לכסות את העליות במחירים ((3a) p.B=Q.V). לכן,
הנפקת כסף אינה, כמו במיקרים האחרים, לא הסיבה ולא תוצאה בלתי נמנעת של
התהליך האינפלציוני. אף על פי כן, האי-שביעות רצון, הנובעת מהירידה ביחס
בין השכר למחירים, מחזקת את התביעות להעלת השכר, וגורמת אינפלציה משנית של
עלות הגוררת אחריה הנפקה של כסף.
בהתפתחות הנורמלית של התהליך, העובדים המפוטרים מתעשיות הצריכה נקלטים
בתעשיות הנפט, ובחיפוש אחרי מקורות חדשים של אנרגיה ודרכים לחסוך בה.
לבסוף, אחרי תקופה של מיתון ואבטלה השוק צפוי להגיע למצב חדש של שיווי
משקל, אך ברמת חיים ירודה מקודמתה,
אינפלציה של ביקוש:
אינפלציה של ביקוש, שדנו עליה בפרק II, סעיף VIII, ("חיסכון והשקעה"),
נגרמת ע"י גידול בצריכה על חשבון החיסכון וההשקעה. היא יכולה להיות נגרמת
ע"י אשלייה כוזבת של עושר הנובעת מערכים מנופחים של מניות ו/או נכסי דלא
ניידי, ו\או ע"י הרגשת ביטחון מופרזת הנובעת מתעסוקה מלאה ושיגשוג כלכלי.
כתוצאה, מחירי הצריכה עולות בו בזמן שסקטור ההשקעות יכול להראות סימני
האטה.
אם המצב הזה נמשך לאורך הזמן, עובדים בסקטור ההשקעה יכולים להיות מפוטרים.
בשוק נזיל באופן מוחלט העובדים היו עוברים בלי דחייה מסקטור ההשקעה לזה של
הצריכה, העלייה בביקוש בצריכה מאוזנת עם העלייה בייצור, והמחירים לא עולים
או מוחזרים לרמתם הקודמת. אבל זמן התגובה בין הפיטורים בסקטור ההשקעות
לקליטתם של העובדים בסקטור הצריכה עלולה לגרום שההאטה תתפשט לסקטור
הצריכה, ולהסתיים במיתון כללי. תהליך מסוג זה יכול להיות ההסבר למיתון
העולמי של שנות השלושים שבא בעקבות הפריחה של שנות העשרים.
5. מחזוריות השוק. קיינסיאניזם מול מוניטריזם
לשוק החופשי ישנם מנגנוני התאוששות שמחזירים אותו למצב של שיווי משקל
כשהוא מוסט ממנו. בזה הוא דומה למערכות פיסיקליות, כגון מטוטלות או
מיתרים, ומאחר שהכוחות הפועלים באחרונות גורמים שהן נכנסות לתנודה אחרי
שהוסטו ממצב של שיווי משקל, טיבעי היה לחשוב שאותו דבר יכול לקרוא בשוק
החופשי. סידרה של פיסגות ובקעות כלכליות שהתרחשו לסירוגין במאה ה19-
ובתחילתה של המאה ה20-, הולידו את הרעיון שהן תוצאה של תנודות הנובעות
מהמאפיינים הפנימיים של השוק החופשי, והובילו לתורה המחזורית של השוק
(Theory Cycles Trade). תורה זו מצאה חיזוק בהתפתחותה של תורת הגלים
בפיסיקה, שהגיעה לשיאה עם זיהוי האור כתנודות של השדה האלקטרומגנטי, ע"י
ג'יימס מקסוול (1831-79) (Maxwell C. James). מהתורה הכלכלית הזו נשאר
המינוח של המצבים הכלכליים: שגשוג, האטה, מיתון והתאוששות, בהתאמה לפסגה,
ירידה, בקעה ועלייה חוזרת של גל סינוסוידי.
המשבר העולמי של שנות השלושים, שבא בעקבות השיגשוג של "שנות העשרים
העליזות", חיזק את האמונה בקיומה של סיבה פנימית למחזוריות השוק ועודד את
חיפוש אחרי התרופה המתאימה נגד תוצאותיה המכאיבות. ברקע הזה מופיעה תורתו
של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס (13) (1883-1946) (Keynes Maynard John),
מייסד של האסכולה הכלכלית הנושאת את שמו, והדוגלת בהתערבות ממשלתית בכלכלה
על מנת לאזן את ההשפעתם של מחזורי השוק. בדעתו של קיינס, ביכולתה של
פעילות כלכלית מוגברת של הממשלה, כאשר השוק מראה סימנים של האטה, להפסיק
את התהליך ולמנוע את הפזה של מיתון ואבטלה.
התרומה המדעית החשובה של קיינס היתה הכנסתה של הדינמיקה במחשבה הכלכלית.
בעוד שקודמיו רכזו מאמציהם באנליזה של מצבי שיווי משקל ומעברים ביניהם,
קיינם העז לדון במצבים משתנים ובכוחות הפועלים בהם. אף על פי כן, הגורם
זמן, כה חשוב בתהליכים הדינמיים, לא הובן כראוי ע"י קיינס וממשיכיו.
מחקרים מאוחרים על העליות והירידות בשוק, והסיבות האפשריות שלהן, העלו
ספקות על עצם עובדת קיומה של מחזוריות בעלת טבע תנודתי בו, והביאו למחשבה
שהכביכול תנודות, הינן בעצם תוצאה של גורמים מיקריים חיצוניים, כגון
מלחמות, בצורות, חידושים טכניים או אפילו סיבות פסיכולוגיות, שבצורה בלתי
צפויה משפיעים על הכלכלה, יותר מאשר תוצאה של מאפיין פנימי של השוק
החופשי. לכן, רק פעילות ממשלתית בו-זמנית עם הגורמים החיצוניים האלה יכולה
להפחית מעוצמת תוצאותיהם, אילו היה אפשרי להבחין בהם ולדעת את כיוון
השפעתם. אך הממשלה אינה יכולה לפעול אלא רק אחרי שתוצאות הגורמים הנ"ל
נראות לעין. כלומר, פעולת הממשלה תהיה בפיגור, שבדעתו של מילטון פרידמן
(Friedman Milton),יכול להגיע להיות באורך של שנה וחצי. מכאן, שלכל ניסיון
ממשלתי להתערב בכלכלה יהיה רק אופי של הפרעה אקראית ותו-לא (14).
נניח, למשל, שהשוק מראה סימנים של האטה ואבטלה בסקטור הצריכה. בהתאם
לתורתו של קיינס, הממשלה צריכה להגביר את פעולתה הכלכלית על מנת לחזק את
הצריכה. אך, למימון הגברת פעולתה הממשלה תדרש להגביר את המיסוי על רווחי
ההון או על הכנסות העובדים, לגייס כסף מהציבור באמצעות איגרות חוב, או
לפנות להדפסה אינפלציונית של שטרות כסף. כל שלא תהיה הדרך הנבחרת לגיוסו
של הכסף, הוא יהיה על חשבון החיסכון וההשקעה הפרטית, ועלולה להביא
להתפשטות האטה לסקטור ההשקעות, לכשל ביצירת מקומות עבודה חדשים, ולבסוף,
להגביר את האבטלה. וכל זה, מבלי שבאפשרותה של הממשלה לדעת מהם הגורמים
הפועלים באותו רגע בשוק, לאיזה כיוון הם דוחפים אותו, ואיך פעילות הממשלה
משתלבת איתם לטובה או לרעה.
עם כל זה, פיטורי העובדים בסקטור ההשקעות, שייגרמו ע"י פעולתה של הממשלה,
יכולים להתרחש אחרי פרק זמן לא מבוטל, שבו המעסיקים מנסים להבין את סיבת
קשייהם, ולמצוא פתרונות פחות דרסטיים. ולכן, יכול להיות שההתערבות
הממשלתית תביא לתקופה חולפת של רווחה ושפע, מלווה באווירה של ביטחון
שתעודד בזבוז ולקיחת התחיבויות כספיות על חשבון חיסכון וזהירות, שבסופו של
דבר תחמיר את ההאטה שבדרך בסקטור ההשקעות.
בשוק קיינסיאן ונזיל, שבו פער-הזמן שבין גורם ותוצאה אינו מוערך נכונה,
הגברת הצריכה מלווה בהאטה בסקטור ההשקעות תגרום את המעבר הפשוט מסקטור
אחד לשני. אבל, קליטת המובטלים שנפלטו מסקטור ההשקעות יכולה לדרוש את
הרחבתם של המפעלים הקיימים, מה שתדרש זמן ניכר, ותתקשה בגלל הצמצום
במשאבים למימון השקעות שנגרם ע"י הגברתו של גיוס הכספים הממשלתי. לפי כך,
יכול להיות איחור רב עד אשר השוק יוכל לספק את הביקוש בסחורות צריכה,
ואינפלציה של ביקוש יכולה לקרות. בתסריט אחר, הירידה בצריכה של המפוטרים
מסקטור ההשקעות יכולה להרחיב את האטה על סקטור הצריכה, ולהסתיים במיתון
כללי.
בטענתם של קיינס וממשיכיו, הממשלה צריכה עכשיו לנקוט, בנוכחות האבטלה, בגל
חדש של הוצאות ממשלתיות. עמדתם מתבססת על הנחה שהאבטלה נובעת ממחזור כספי
בלתי מספיק בהווה, כאשר לאמיתו של דבר היא תוצאה של יותר מדי הוצאות
ממשלתיות בעבר. ברור הוא, שגל חדש של הוצאות ממשלתיות יחמיר את המצב ע"י
הגברת האינפלציה, גרימת ירידה מחודשת בחיסכון ובמשאבי השקעה, ועלייה
עתידית לבוא באבטלה.
6. אפילוג
חוסר התועלת של ההתערבות הממשלתית המתיימרת לרסן את התנודות הכלכליות, יחד
עם הבנה יותר טובה של תפקיד זמן התגובה בתהליכים הכלכליים, הביא להחלפתה
של תורתו של קיינס במוניטריזם. האחרון, שתומכו הדגול הוא הכלכלן האמריקני
מילטון פרידמן ( – 1912) (Friedman Milton), מגביל את תפקיד הממשלה לשמירה
על יציבות ערכו של המטבע.
האסכולה הקיינסיאנית נתנה לגיטימציה על הגירעון התקציבי, על האינפלציה, על
הגדלת התקציב הממשלתי ועל מדיניות פיסקלית מתפשטת, והביאה לפעילות ממשלתית
רחבה ומתרחבת על חשבון היוזמה הפרטית. האידיאולוגיות הטוטליטריות ששלטו
במחצית הראשונה של המאה ה20- הכינו את הקרקע להתפשטותם של הרעיונת
הקיינסיאניים, והתוצאה היתה שחלק גדל והולך של התל"ג נתפס ובוזבז ע"י
הממשלות ברוב המדינות המערביות.
ההכנסות ממס ההכנסה של הממשלה הפדרלית האמריקנית, שהיו ב1936-, כאשר הספר
העיקרי של קיינס הופיע, רק %1.7 של התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), (דהיינו,
התל"ג פחות ההכנסות מחו"ל), הגיעו ב1952- ל-%.14.1 וסך הכל הכנסות של
הממשלה הפדרלית עלו באותה תקופה מ-%4.8 ל-%18.9 של התמ"ג, ונשארו מאז ועד
היום פחות או יותר באותה רמה (15). על חשבון הרחבת החוב הפדרלי התקציב
(16).
הגיע ב1994- לבערך %22 של התמ"ג
בהשוואה, התקציב הממשלתי הישראלי ל1997- משוער להגיע ל-%47.3 של התל"ג (17),
כלומר, מכל שקל שהאזרחים והחברות ירוויחו הממשלה תיקח ותבזבז בערך 50
אגורות. לתקציב הממשלתי המנופח הזה יש להוסיף את המיסים העירוניים, את
החברות הממשלתיות ואת המונופולים, שעושים מהכלכלה הישראלית מימוש מקורב
מאוד של החלום המרקסיסטי.
כתיבת תגובה