ציונותם של הרצל, ז'בוטינסקי, ויצמן, ובן גוריון
מאת נח ניסני
purposes. non-commercial for copies non-modified of distribution free Authorized — 2001 Copyright
ציונותם של הרצל המתבולל ושל ז'בוטינסקי שבדרך להתבוללות, היתה תולדה
ישירה ובלעדית מקריאתם הנכונה של המפה הפוליטית. משוכנעים היו, עוד בסוף
המאה ה19-, שסופה המר של יהדות אירופה מתקרב. בשבילם מטרת הציונות היתה
הצלתם הפיסית של יהודי אירופה ע"י הוצאתם מהגלות וריכוזם מחדש במדינה
שלהם. כל דבר אחר שיהיה פחות ממדינה, כגון אוטונומיה תחת שלטון זר, לא
יהיה אלא גלות חדשה, וככל שיהיה גדול מספר היהודים בה, כך תגדל בה
האנטישמיות והקטלניות שלה. שניהם הבינו שהאנטישמיות ההולכת ומתגברת של סוף
המאה ה19- ותחילת המאה ה20- היתה שונה, במהותה, בסיבתה ובסכנה הכרוכה בה
לעצם קיומם של היהודים, מהאנטישמיות הכרונית של המאות הקודמות. האחרונה
הייתה פרי, מצד אחד, של התגובה האינסטינקטיבית של חשדנות וסלידה מול הזר
והזרות, ומצד שני, של גישות תיאולוגיות שולטות בסקטורים מסוימים של
הכנסיה. היא היתה מתפרצת בצורה של גזירות, רדיפות, פוגרומים וגירושים
במקום אחד, בו בזמן שהיהודים היו מתקבלים ברצון, ואפילו מוזמנים, להשתקע
במקומות אחרים. כך קרה ליהודי ספרד בסוף המאה ה15- – ועדיין בראשיתה של
המאה ה20-, לפני המהפכה המרקסיסטית ברוסיה, ליהודי מזרח אירופה; הם סבלו
מאנטישמיות הולכת וגוברת בארצות מולדתם, אך התקבלו בזרועות פתוחות
באמריקה. בזמן שסיבתה של האנטישמיות החדשה, כפי שהבינו אותה הרצל, עקב
סקירתו של משפט דרייפוס, ואחריו ז'בוטינסקי, היתה אוניברסלית ועמוקה.
שורשיה בהתבלטות של יהודים רבים בהגהתה של האידיולוגיה ובהנהגתן של תנועות
השמאל שאיימו על המשטרים החברתיים הקיימים (1).
בלתי נמנע היה ש"מלחמת המעמדות" שהוכרזה ע"י המרקסיזם, וששמה כמטרתה לחסל
את המעמד הבורגני ואת כל הדתות בעולם כולו, תגרום את תגובתם החריפה ביותר
של המועמדים להיחסל. בהיותם האחרונים הכוחות החזקים ביותר והשולטים בעולם,
כל הסיכוי היה שהחיסול יתקיים, אך לא דווקא בכיוון הרצוי לאלה שהכריזו
עליו. בהיותם היהודים החוליה החלשה במערכת, והמצטיירים בעיני העמים, בצדק
או שלא בצדק, כהיוצרים של האידיאולוגיה המסוכנת, הנושאת את שמו של הוגה
דעות יהודי, וכהמפיצים העיקריים שלה, היו הם, מטבע הדברים, המועמדים
הראשיים להיחסל במלחמת החיסול הזאת (2). האנטישמיות החדשה הגיעה, כבר בסוף
המאה ה19-, לממדים מסוכנים במזרח אירופה, שבו היו ריכוזים גדולים של
יהודים, והמשטרים הקיימים בו הרגישו את עצמם מאויימים באופן ממשי ע"י
מחתרות השמאל (3). אך מההכרח היה, לדעתם של הרצל וז'בוטינסקי, שהיא תתפשט
ליתר מדינות אירופה (4).
בעיני הרצל, דחיפות המצב לא סבלה דחית הפתרון עד שהתנאים הפוליטיים בארץ
ישתנו ויאפשרו הגירה יהודית, המונית ובכוונות לא נסתרות של עצמאות לאומית,
הדרושה להקמתה של המדינה היהודית. זה הביא אותו, המתבולל והמרוחק מליבה
ומנשמתה של היהדות, לנטות לקבלת הצעתו של שר המושבות הבריטי ג'וזף
צ'מברליין, להתיישבות יהודית באוגנדה. רק בנקודה זו עמדותיהם של הרצל
וז'בוטינסקי נפרדו. האחרון הבין, על אף היותו גם הוא מהצעירים המשכילים
והמרוחקים במידה רבה מהדת והתרבות היהודית, שבלי עוצמת הקשר הריגשי העמוק
בין המוני יהודי מזרח אירופה למולדת ההיסטורית, לא יעלה בכוחו של הרעיון
הציוני להתגשם. בהיותו בן היהדות הרוסית, הוא הבין שבלי כוח המשיכה של ארץ
ישראל, ההמונים יעדיפו, כל הזמן שזה יהיה אפשרי, להחליף גלות אחת בשניה –
את ההגירה לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, במקום להתמודד עם קשיי
הקמת מדינה משלהם בארץ זרה.
האיום על עצם קיומו של העם היהודי בגלות היה גלוי לעיני כל בעל חוש
פוליטי, לא מסונוור ע"י חלומות מרקסיסטיים של חברה צודקת, שתביא לסופן של
כל הצרות החברתיות, כולל האנטישמיות. סיבת האנטישמיות היתה, לדעת השמאל,
המקצועות "הלא פרודוקטיביים" של היהודים. בהבנתם המוטעת של הכלכלה, הם לא
הבינו את התפקיד המרכזי שסוחרים, מתווכים, בנקאים ובעלי הון למיניהם,
ממלאים ביצירת התנאים הדרושים לייעל את היצור ולהעלות רמת החיים של העם
כולו. בשבילם, רק הפועלים היו היוצרים, וכל היתר, פרזיטים שחיו, בעושר
ובתענוגים, מניצול עבודתם של הראשונים, השקועים בעוני ובמצוקה. טבעי הוא,
שהמנוצלים ישנאו את מנצליהם (5). דעות אלה נתפסו ע"י שכבה רחבה של סוג
מסויים של משכילים, לא דווקא מהמבינים בכלכלה אך בעלי השפעה בציבור הרחב,
כגון עיתונאים, כותבי רומנים ותסריטים, שהפיצו אותם אפילו בין אלה שלא היו
מוכנים לקבל את הפתרון המרקסיסטי בכללותו. מפעלים לגמרי לא מרקסיסטים,
כגון ההתיישבות של הברון רוטשילד בישראל, ושל הברון הירש בארגנטינה היו
ספוגים ברעיון הזה. וכך גם חלק ממנהיגי הציונים הכלליים, ובראשם חיים
ויצמן עצמו.
בהתאם להסבר הזה של סיבת האנטישמיות, לא היתה בהכרח האנטישמיות של המאה
העשרים שונה במהותה ומסוכנת יותר מאנטישמיות הכרונית של המאות הקודמות.
אפילו סגירתו של העולם כולו בפני ההגירה היהודית בעקבות המהפכה הרוסית
(ראה פיסקה ראשונה בהערה 2), דבר שכמוהו לא קרה בהיסטוריה ספוגת רדיפות
ויסורים של עמנו, לא פתחה את עיניהם של המחזיקים בתאוריה זו. גישה זו של
השמאל ומלוויו, כגון הסיעה א' מהציונים הכלליים, הכתיבה את הגדרתם של מטרת
הציונות ואת מדיניותם. בשבילם, מטרת הציונות לא היתה הצלת היהודים מהשואה
המתקרבת, ע"י הקמת מדינה יהודית והוצאתם המהירה מהגלות, כפי שגרסו הרצל
וז'בוטינסקי, אלא שינוי ההרכב החברתי-כלכלי של העם היהודי, ע"י בנית חברה
יהודית "יצירתית" שתתפרנם מעבודתה היא (6).
בנייתה של החברה "היצירתית" הזו, עם בני עם שרובם ככולם היו בעלי מקצועות
"לא פרודוקטיביים", היתה יכולה להיעשות רק ע"י עלייה מוגבלת וסלקטיבית
עליה המונית של יהדות הגולה, על בורגניה וסוחריה, היתה הופכת על פיה את
המטרה הזו. בלי הגבלת העליה ע"י האנגלים, דהיינו, אם היתה מוכרת ע"י
המעצמה המנדטורית זכותו של כל יהודי, שירצה בזה, לעלות ולהשתקע באופן
חופשי בארץ, הדבר היה מקשה מאוד על בן גוריון ושותפיו לבצע את הסלקציה (7).
נוצרה כך שותפות אינטרסים בין השליטים האנגלים, שרצו להימנע מהתגובה של
הערבים שעלייה מוגברת היתה אמורה לגרום, לבין ראשי מפא"י שרצו לבנות חברה
"יוצרת" ע"י סלקציה קפדנית של אלה שיורשו לעלות. סימביוזה זו, בין המעצמה
השולטת לבין ראשי הישוב בשנות הגורליות שקדמו לשואה, מסבירה את הפסיביות
שבה קיבלו האחרונים את ההגבלות לעליה שגזרו הראשונים, ואת התנגדותם להפעלת
לחץ בינלאומי לפתיחת שערי הארץ לעליה מוגברת (8).
בסיכומו של דבר:
אנו מוצאים כאן שתי הגדרות שונות, ואפילו מנוגדות, של ציונות:
א) הראשונה, שבראשה עמדו הרצל וז'בוטינסקי, הונהגה ע"י הבנת הסכנה הקיומית
שאיימה על היהודים בגולה, עקב התבלטותם של מספר רב של צעירים יהודים
משכילים בשורות התנועות השמאלניות המהפכניות. תנועות שהכריזו, החל מאמצע
המאה ה19-, מלחמת חיסול על הבורגנות ועל כל הדתות בעולם כולו. ברור היה
שתגובתן של המיועדות להיחסל לא תאחר לבוא ותהיה חריפה ביותר. מדינה יהודית
היתה דרושה להצלת היהודים בסכנת חיסול, היות ורק היא תוכל לאפשר לאורך
הזמן את הגירתם אליה של המוני היהודים, מבלי להיות תלויה בחסדיהם של
הגוים. בו בזמן, שהגירה מוגברת היתה דרושה ליצירתו המהירה של רוב יהודי
בארץ, שתאפשר את הכרזתה כמדינה יהודית, תוך ניצולו של חלון ההזדמנויות
שנפתח עם אישורו ע"י חבר העמים של המנדט לאנגליה להקמתו בארץ של הבית
הלאומי לעם היהודי. חלון שהיווה הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת, שכמוה לא
היתה באלפיים שנות גלות, ושהיתה עלולה להיעלם בכל רגע. הקמתה של מדינה
יהודית ועלייה המונית היו כרוכות זו בזו בצורה אורגנית, בלתי ניפרדות
והכרחיות אחת לשניה, ושתיהן יחד היו מהוות את הסיכוי היחיד להצלת היהודים
מהשואה המתקרבת.
ב) השניה, שבראשה עמדו בן גוריון ווויצמן, אומצה בעיקר ע"י בעלי דעות
מרקסיסטיות, דהיינו, חסידי "מלחמת המעמדות" לחיסולן של הבורגנות ושל כל
הדתות, ומלוויהם. הם שכחו שאין מלחמות חד-סיטריות, והתכחשו לסכנות שמלחמה
גלובלית זו היתה עלולה להביא על העם היהודי, המפוזר בין עמים בורגניים
ודתיים בנשמתם, עקב תמיכתם של יהודים רבים בה. הם סירבו לראות את השוני
היסודי שבין האנטישמיות של המאה העשרים לבין האנטישמיות הכרונית של המאות
הקודמות, בזה שהיתה לה עכשיו סיבה אוניברסלית, עמוקה ואמיתית.
על מנת להשיג את מטרתם, דהיינו, בנייתה של חברה "יוצרת", היתה דרושה עליה
מוגבלת וסלקטיבית, בניגוד מוחלט לעליה ההמונית שהיתה דרושה ליצירתו המהירה
של הרוב היהודי ההכרחי להקמתה של המדינה היהודית. או במילותיו של בן
גוריון עצמו שנאמרו בשנת 1934, בהיותו עדיין עיוור לסכנת כיליון שריחפה
מעל ראשם של היהודים בגולה: "אם לרעיון של בית יהודי לאומי יש איזו משמעות
שהיא – אין זאת שהרבה יהודים יבואו לארץ-ישראל, אלא שהיהודים בארץ-ישראל
יחיו חיים לאומיים בריאים." (ראה את הפיסקאות האחרונןת בהערה 6). כמו כן, חברה זו
היתה צריכה להיות יהודית טהורה, היות ותושבי הארץ הערבים היו רחוקים מאוד
מלהיות "מתאימים" לחברה "המתקדמת" הזו. מכאן, שלא היה רצוי שחברה זו תהיה
מדינה, שמטיבעה תכלול גם את תושביה הערבים. (9). כל הסיבות הנ"ל מסבירות את
התנגדותם לעצם רעיון של מדינה יהודית (10) ולעליה המסיבית, הדרושה להקמתה,
אך היתה מונעת לבצע הסלקציה הדרושה ליצירת החברה "היוצרת" של חלומותיהם.
על מאות מיליוני בני אדם שנרצחו ע"י השמאלניים, "שוחרי שלום וצדק
סוציאלי", במלחמתם לחיסול הבורגנות והדתות, בכל המדינות שלמזלן הרע נפלו
בשליטתם, אפשר לקרוא במאמר "האנציקלופדיה לרצח-עם – יד ושם לשואה
האוניברסלית" באתר זה. שואה אוניברסלית זו, שהפכה את המאה העשרים לנוראית
ביותר בהיסטוריה הידועה של האנושות, התחילה עם המהפכה הרוסית בשלהי מלחמת
העולם הראשונה, והתפשטה לכל מזרח אירופה ולחלק גדול מאסיה בסוף מלחמת
העולם השניה. על חיסולם של רוב יהודי אירופה ע"י הראקציה האנטי-מרקסיסטית,
שחזו הרצל וז'בוטינסקי, ושבוצע בהסכמתם שבשתיקה של האפיפיור ושל כל עמי
העולם, שסגרו בעקבות המהפכה הרוסית את שעריהם בפני ההגירה היהודית, אין
צורך להרחיב את הדיבור. אי אפשר להימנע מהמחשבה שחיי אלה ואלה היו יכולים
להינצל אילו הצאר הרוסי היה משכיל לנהל דיכוי אפקטיבי יותר של תנועות
השמאל שצצו בארצו בתחילת המאה, או אם הדמוקרטיות המערביות היו מנהלות
מדיניות שונה בין שתי המלחמות. ושחיי מיליוני יהודים היו יכולים להינצל
אילו היו בראש התנועה הציונית אלה, שבהיותם לא מסונוורים ע"י האידיאולוגיה
המרקסיסטית, הבינו את חומרת הסכנה שארבה ליהודים בגלות.
הערות:
(התוספות בין סוגריים מרובעים ][ בקטעים בין מרכאות הן של מחבר המאמר)
1) "האנטישמיות עולה כפורחת בקרב העמים יום יום, שעה שעה, והיא תמשיך
ותתפשט, משום שהסיבות בעינן עומדות, אי אפשר להסירן. הסיבה הרחוקה נעוצה
באובדן כושרנו להתבולל …הסיבה הקרובה היא שאנו מייצרים יותר מדי בעלי
השכלה מן השכבה הבינונית, שאין באפשרותם להתנקז כלפי מטה ואינם יכולים
לעלות מעלה, כלומר חסרים הם ניקוז בריא ועלייה בריאה. הופכים אותנו
לפרולטרים כלפי מטה, אנו נעשים המנהיגים הזוטרים של כל המפלגות המהפכניות,
ובעת ובעונה אחת גדלה כלפי מעלה עוצמת הכספים שלנו." יומן של הרצל "עניין
היהודים", כרך א' (-1895 1898), ע' 187, מוסד ביאליק, .1997
"סבור אני ששאלת-היהודים היא עיניין חמור ביותר. מי שנידמה לו שההסתה נגד
היהודים היא עיניין שבאופנה, שיחלוף אולי מן העולם, טעות קשה בידו, בשל
סיבות שהן עמוקות עד תהום, ילך הדבר ויחמיר עד המהפכה שהיא בלתי
נמנעת." "יומן", א, ע' .195 (1895) ]ברור שיש כאן משפט מקוטע. משהו
שהרצל מרמז אך נמנע מלבטא במפורש. איזו מהפכה היא בלתי נמנעת? נגד
היהודים? רמז שסופם יהיה כמו זה של האצולה במהפכה הצרפתית?[
"… בגולה צפוי לבני העם היהודי טבח ליל-ברתלמי כללי, והצלתו היחידה
היא עלייה כללית לארץ ישראל". מנאומו של ז'בוטינסקי בברן ב1898-, "ז'בו",
שלום כץ, ע' 25, הוצאה דביר, .1993
2) "שבמזרח אירופה יש איזור גדול המקיף כמה וכמה ארצות שהוא אזור של
אנטישמיות שאין לה תקנה. איזור זה מיושב יהודים בצפיפות יתרה, ואת מחציתם
יש הכרח לפנות בתוך שני הדורות הבאים. בעבר פנתה ההגירה מן האיזור הזה
לארצות אחרות, אך לאחר זמן מה ]אחרי המהפכה המרקסיסטית ברוסיה נ.נ.[ התברר
שאינה רצויה ועכשיו פסקה. ארץ ישראל היא הארץ היחידה שאליה אפשר להפנות
רבים מהם. לפיכך צריכה ממשלת ארץ ישראל לקדם באורח פעיל את ההתיישבות
היהודית מתוך מגמה, כמובן, ליצור רוב יהודי כתנאי מוקדם להקמתה של מדינה
יהודית." מעדותו של ז'בוטינסקי בפני ועדת שאו ביאנואר 1930, "ז'בו", ע'
.755 ל-(ראה פיסקה ראשונה בהערה 2)
חמש שנים אחר כך:
"חיים אנו, כפי הנראה, על המפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגיטו
העולמי: בתקופה שמסורתנו קוראת לה 'ימות המשיח' או, לפחות, 'חבלי משיח'.
נוכח מפולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי מזוינת מכל הבחינות: מטרות
פעוטות, הסתדרויות ננסות, משטר של מכשולים בארץ ואפסות מדינית בציונות."
מנאומו של ז'בוטינסקי בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, בוורשה
בשנת .1935 ז'בו, ע' .941
ואחרי עוד שלוש שנים:
"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם יהודי פולין, עטרת היהדות העולמית, בקריאה.
אני מזהיר אתכם ללא הפוגה שהקטסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזקנתי בשנים
אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש
שיתחיל בקרוב לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. קצר הזמן שבו אפשר
עוד להינצל. יודע אני: אינכם רואים שטרודים ובהולים אתם בדאגות יום יום.
… האזינו לדברי בשעת ה.12- למען השם: יציל כל אחד את נפשו כל עוד יש זמן
לכך – והזמן קצר.
ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מן
הקטסטרופה יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של
מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזה. בני – כן. אני מאמין בזה כשם
שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש. אני מאמין בזה באמונה שלמה." מנאומו
של ז'בוטינסקי בוורשא ב.1938- "מקום תחת השמש", בנימין נתניהו, ע' 368,
ידיעות אחרונות, .2001
3) "הרצל איננו מבזבז זמן בהוקעת הגישה האנטישמית העולה מדברים אלה ]של שר
הפנים הרוסי פלוה בפגישתו עם הרצל ב1903-[ במקום זאת הוא מתאר את תוכניתו
הציונית כאלטרנטיבה היחידה מפני היסחפות היהודים למהפכנות רדיקלית המאיימת
על עצם קיום המדינה הצארית…את הנוסח הזה אפשר למצוא אצל הרצל עוד קודם
לכן בשיחותיו עם ראש ממשלת אוסטריה קרבר ועם קנצלר גרמניה בילוב." "יומן",
מבוא מאת שלמה אבינרי, ע' 37
4) "שאלת-היהודים אינה שאלה כה בוערת בגרמניה היום כפי שהיא בוערת
באוסטריה, ברוסיה, ברומניה וכו'. אך דווקא פסק הזמן הזה, שמן הסתם לא יוכל
להימשך זמן רב, אולי ראוי ואפשר לנצלו כדי לגשת אל הפתרון." ("יומן", כרך
א', ע' 306)
5) "לא רק הספרות האנטישמית שבכל הארצות מונה את היהודים כמנצלים
וכפרזיטים, החיים על עבודת הבלתי יהודים, אלא גם הועד הפועל הערבי בתזכירי
השטנה נגד המפעל הציוני, שהוגשו על ידו לחבר הלאומים טען, שהיהודים בארץ
אינם אלא סוחרים, ועבודת האדמה, גם במושבות שרכשו היהודים, נעשית על ידי
הערבים". מתוך מכתבו של בן גוריון לד'ר אייכנברג, בו מגן על המדיניות של
שלילת זכות הערבים לעבוד במשק היהודי. "זכרונות בן-גוריון", כדך ב', ע'
545, עם-עובד, .1972
6) "… תמצית הציונות לא היתה דווקא המדינה היהודית אלא יצירת תנאים
חומריים ליצירת חברה יוצרת, אוטונומית… למה לנו להתווכח על השאלה
האקדמית של מדינה יהודית או בית לאומי יהודי? העבודה מיד היא העיקר."
וייצמן בישיבת הוועד הפועל הציוני 27.8.30, "ז'בו", ע' .784
"… לא תקום המדינה היהודית, אם נרצה בה ואם לא נרצה – אלא אם כן יתחולל
איזה שינוי יסודי שאיני יכול לחזותו כרגע. התעמולה שמנהלים חוגים ציוניים
מסוימים, כמו הרוויזיוניסטים, למען מדינה יהודית, היא טיפשית ומזיקה, אך
אין לה כל חשיבות, ובאותה הצלחה תוכל לדרוש מדינה יהודית באי מנהטן. הצהרת
בלפור מדברת על בית לאומי. כך גם המנדט. יש מקום לחילוקי דעות בשאלה מה
יכול להיות גודלו של הבית הלאומי הזה – אם יהיו בו חצי מיליון, מיליון,
או שני מיליונים יהודים – אך בלי הבדל מה יהיה הרי לא יהיה מדינה יהודית."
וויצמן במכתב לפליקס ווארבורג – מנציגי הלא ציונים בסוכנות, "ז'בו", ע'
.752
"אם לרעיון של בית יהודי לאומי יש איזו משמעות שהיא – אין זאת שהרבה
יהודים יבואו לארץ-ישראל, אלא שהיהודים בארץ-ישראל יחיו חיים לאומיים
בריאים. ואין חיים בריאים מבלי שחלק גדול של העם יהיה מושרש באדמה ומתפרנס
מעבודתו הוא בעצמו. עד עכשיו עולי ארץ-ישראל הצליחו לשנות במידה רבה את
מבנם החברתי." דברי בן גוריון בישיבת ועד הפועל הציוני בירושלים 5.4.1934
– .25.3 "זכרונות", כדך ב', ע' .96
ז'בוטינסקי עונה לעמדתם הנ"ל של מנהיגי השמאל "הציוני":
"הגיע הזמן לשים קץ לפטפוט 'המדעי' כביכול – שהציונות 'לא הציגה לעצמא אף
פעם' כמטרה את הצלת העם יהודי כולו מעוני ומרעב. היא שואפת למטרה הזאת
דווקא … אף פעם לא תיאר לעצמו שום יהודי בפנימיות ליבו, שהתוצאה הסופית
של "הגאולה" תהיה – התהוות גן עדן בארץ-ישראל בשביל מיעוט קטן, וההמונים
היהודיים הגדולים ירעבו ויתנוונו באירופה כמו מקודם, ויתדפקו על דלתות
אמריקה כמקודם. אילו האמין מישהו מן היהודים באמת, שבזה תסתיים כל ההסתערות
הציונית הוא היה פונה לעורף …". "הגירה", "דאר היום", 16.2.31, "עולמו של
ז'בוטינסקי", ע' 392, עורך משה בלע, הול"א משותפת של מכון ז'בוטינסקי
וסטימצקי, .2002
"לא הייתי רוצא לזכות להיות אחד מאותם יהודים מאושרים, אשר יחיו בגן-עדן
שכזה, אין זה, כי לכל אחר מהם תהיה הרגשה של היותו בוגד. ככל שהוא עצמו
והארץ כולה זכו לאושר רב יותר, ככל ששפר חלקם, ככל שהתעשרו – כן תגבר תחושת
הבגידה." שם, ע' .392
"את המטרת הציונות נוהגים להגדיר בשלושה מונחים שונים: מקלט בטוח … – בית
לאומי – מדינת-יהודים. … המילה מדינה ברורה יותר משני הביטויים האחרים
… גרעינו של המושג 'מדינת-יהודים' נעוץ בשני הדברים הבאים: .1 רוב אתני
של היסוד היהודי בין תושבי הארץ; .2 שלטון עצמי. … יודע אני שיש בינינו
רבים הסבורים כי אפשר גם בלא רוב לפתח לאום ולהבטיח את קיומו לצמיתות …
כמה יפה הדבר אילו היה העולם כזה. אך העולם איננו כזה." ז' ז'בוטינסקי,
נאומים 1940-1927, הקונגרס הציוני הי"ז, יולי .1931 מנחם שריד, "האומה",
גיליון 150, .2002
– – – ל-(ראה הפיסקאות האחרונות בהערה 6)
7) "כצנלסון: … .2 שהעליה לא תהיה בידים פרטיות, אלא שתהיה עליה
מכסימום השפעה של העם העברי. .3 שתהיה בידינו אפשרות של סלקציה ביחס לחומר
האנושי, כדי שלא יבואו אלמנטים מהרסים. … הרביזיוניסטים יוכלו עכשיו ]עם
הסלקציה של העולים לא תהיה יותר בידי הסוכנות נ.נ.[ להתקשר עם התאחדות
האיכרים ולקבל עלייה רחבה מאוד." ישיבה מרכז מפא"י 18.7.34, "זכרונות",
כרך ב', ע' .127
8) ז'בוטינסקי, כמו הרצל, ראה בממשלות האנטישמיות, שהרגישו צורך להיפטר
מאזרחיה היהודים, בעלי ברית טבעיים למאבק מול אנגליה לפתיחת שערי ארץ
ישראל לעליה יהודית המונית. כמו הרצל בזמנו עם ממשלת רוסיה (ראה "הרצל,
ז'בוטינסקי, בן גוריון והשואה" באתר זה), ז'בוטינסקי ניהל בשנות השלושים
שיחות בנושא עם ממשלות פולין וגרמניה ומצא בהן אוזן קשבת. בתגובה לעמדה
הזו מז'בוטינסקי, אנו קוראים בזכרונות בן-גוריון את תגובתו על ניסיונותיו
של ז'בוטינסקי לגייס תמיכה בינלאומית לדרישה לפתוח את שערי ישראל לעלייה
יהודית רחבה: " …מי הן הממשלות הזרות, שנקבול לפניהן על ממשלת המנדט,
ואשר ייאותו להכריח את אנגליה למלא את התחייבויותיה כלפי העם העברי. שבלי
הכרחה זו לא יתמלאו? יש מדינות, הרוצות לטרוף את העם העברי ולהעבירו מן
העולם; המהן נבנה?" "זכרונות", כרך ב', ע' .72
9) "יש בארץ ישראל תושבים אחרים הנמצאים כאן, וזכותם לא להיות נתונים
לחסד היהודים … מדינה יכולה להביע רצון לשלוט על מיעוט, שאיפה לשלוט על
אחרים. הסיבה השנייה היא שמדינה פירושה ישות מדינית נפרדת, שאינה מצורפת
לשום יחידה ממלכתית אחרת. בית יהודי לאומי יכול להתפרש גם כך, אך לא
בהכרח. אדרבה, היינו רוצים שהארץ הזאות תצורף ליחידה גדולה יותר, יחידה
הקרויאה חבר העמים הבריטי. לפתרון הבעיה היהודית, לעתידנו הלאומי החופשי,
אין צורך שתהיה ארץ ישראל מדינה נפרדת" מעדותו של בן גוריון לוועדה
המלכותית לארץ ישראל (ועדת פיל) בשנת 1937, "ז'בו", ע' .985
10) "בית יהודי לעם היהודי יש בו משהו יותר ממדינה יהודית… מדינה
יהודית, כמוה ככל מדינה אחרת, פירושה יהיה ריבונותם של יושבי אותה מדינה
בכל פרק זמן נתון. הם עלולים להחליט, בלי לנמק כלל, מי ייכנס ומי לא ייכנס
לאותה מדינה… היהודים שיימצאו כאן במקרה… עלולים לסרב בשרירות לב לקבל
יהודים אחרים… יהודי ארץ ישראל, כל כמה שירבו וכל כמה שיוכלו לשלוט בארץ
בכוח מספרם, לא תהיה להם כל זכות שלא לקבל יהודים אחרים כל עוד יהיה מקום
בארץ הזאת. מבחינה זו, בית לאומי לעם היהודי הוא מושג גדול הרבה יותר מאשר
מדינה יהודית". מעדותו של בן גוריון לוועדה פיל בשנת .1937 "ז'בו", ע' 985
תחנות רדיו פירטיות
מהעיתונות:
"שרי ישראל אחת אמרו לעמיתיהם מש"ס כי אי אפשר יהיה לקבל את דרישתם להקמת
רשות שלישית נפרדת, שבמסגרתה ישודרו תחנות הרדיו של ש"ס, מכיוון שהיועץ
המשפטי לממשלה אינו מוכן לאשר זאת. … 'לא נוכל להקים רשות שלישית נפרדת
לש"ס, כי מחר יתבעו זאת גם הרוסים, ומחרתיים הערבים, ובעוד שבוע מפלגה זו
ומפלגה אחרת, זה פשוט בלתי אפשרי', אמרו בכירי ישראל אחת." ("דרישות חדשות
של ש"ס …", מאת יוסי ורמר ושחר אילן, "הארץ", 16.6.00, ע' א1)
"רובינשטיין כתב לראש ממשלה, אהוד ברק, כי הקמת רשות שלישית יחודית היא
נדבך נוסף בפרגמנטציה ובשיסוע של החברה הישראלית על מגזריה, 'כשהרי הצעד
הבא עשוי להיות דרישה לרשות שידור מצד מיגזרים נוספים. דומני שהמאמץ ממש
בשיניים צריך להיות שימור מסגרות החברה ולא פיצולן נוסף', דברי היועץ
המשפטי." ("היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להקמת רשות שידור לש"ס", מאת יוסי
לוי ומנחם רהט, "מעריב", ע' 4, 19.6.00)
"נציגים של מאה ושמונה מדינות, ובהם 70 שרי חוץ, התכנסו … לגבש את
המסמך, שייקרא 'הצהרת ורשה', במסמך יצויינו עקרונות היסוד של המשטר
הדמוקרטי: קיום בחירות חופשיות והוגנות, שלטון החוק, חופש הדת והעתונות,
החופש מעינויים וממעצרים שרירותיים והזכות לקיים מפלגות אופוזיציה
ואיגודים מקצועיים." ("מחאה על הזמנת מדינות לא דמוקרטיות לוועידת
הדמוקרטיה", מאת ניו יורק טיימס ורויטרס, "הארץ", ע' א12, 27.6.00)
הציטטות הנ"ל מוכיחות עד כמה דקה, אם קיימת בכלל, שכבת ה"ליברליזם" של אלה
שהיו אתמול חסידיו הנלהבים של "הסוציאליזם המדעי" ושל "מלחמת המעמדות" של
מרקס ושות'. תומכים אלה, מאתמול הלא כל כך רחוק, באידיאולוגיה טוטליטרית
מנסים היום להעמיד פנים של "ליברלים", ואפילו לטעון שבעצם אין הבדל מהותי
בין ליברליזם וסוציאליזם. לאחר הכישלון הנחרץ של הכלכלה הסוציאליסטית,
המפלגות המרקסיסטיות מאתמול, רובן ככולן, תומכות היום בכלכלת השוק. אך
כשלונה של התורה הכלכלית המרקסיסטית אינו גורר בהכרח אחריו שינוי במרכיבים
מחשבתיים אחרים מהפילוסופיה הטוטליטרית כגון: ה"קולקטיביות הרעיונית",
ה"אני מאמין של העם כולו", והזכות להקנותם ע"י החינוך ואמצעי התקשורת
הממלכתיים.
העדרותו של חופש הביטוי הינה הסיבה העיקרית לזה שהמשטרים המרקסיסטיים
וטוטליטרים אחרים לא יכלו להיחשב "דמוקרטיים", על אף שהתנאי המרכזי של
הדמוקרטיה, היותם משטרים נתמכים ע"י רוב מכריע של העם שהתבטא בבחירות ו/או
משאלי עם, התקיים בהם במימדים שכמותם לא זכה מעולם משטר דמוקרטי אמיתי.
שבהעדרותו של חופש ביטוי, שחופש עתונות כתובה ומשודרת הינו רק אחד
ממרכיביו, אין קיום לדמוקרטיה, והמפלגות, אם קיימות, אינן יכולות למלא
כראוי תפקידן, אינו דבר מובן מאליו ל"ליברלים" החדשים האלה.
לא רחוקים הימים, שהעתון הכמעט יחיד שהעז להביע ביקורת על השלטונות
ה"דמוקרטיים", של אותה מפלגה "ששריה הבכירים" מצוטטים למעלה, היה השבועון
ה"עולם הזה" בבעלותו ועריכתו של גיבור חופש העתונות אורי אבנרי. לפי
גירסתו (1), הוא שילם על גבורתו בשבירתן של שתי ידיו, ניסיון לרצחו, הצתות
משרדי העתון, והחמור מכל, ניסיונו של בן גוריון לכלואו בלי משפט. ניסיון
שסוכל הודות לעמדתו הנחרצת של מנחם בגין, כאשר התוכנית הובא לידיעתו
והסכמתו בשתיקה התבקשה ע"י ראש השב"כ דאז, איסר הראל. ולבסוף, חוקק ב1965-
חוק עתונות מיועד לסגירת עתונו
עובדת היות חופש הביטוי אחד מיסודות הדמוקרטיה ותנאי הכרחי לקיומה,
זכתה להכרה שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק. בפסק הדין בעניין ניסיון
סגירת העתון הקומוניסטי, "קול העם", בגלל ביקורותיו על הממשלה, שוב ברשותה
של אותה מפלגה, כתב השופט אגרנט:
"אם התעכבנו באריכות יתירה על הערכים שהם נשוא הזכות לחופש הביטוי, הרי לא
עשינו כן אלא כדי להדגיש את חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו, אשר ביחד
עם בת זכותו – הזכות לחופש המצפון – מהווה את התנאי המוקדם למימושן של
כמעט כל החירויות האחרות" ( צוטט מהספר "מרות המשפט ומהות המשטר", ליאון
שלף, עמ' 67, אוניברסיטה תל-אביב, 1996)
עמדה זו זוכה בתמיכתם של משפטנים דגולים כגון רות גביזון (2) וליאון שלף
בספרו המצוטט, אך בשלילתם של משפטנים אחרים, כגון היועץ המשפטי לממשלה
אליקים רובינשטיין. האחרון, לפי הציטטה הנ"ל מהעתונות, נותן חשיבות יתרה
לקיומן של מסגרות חברתיות שיצמצמו את הפלורליזם התרבותי והאידיאולוגי,
ויצרו את האחידות המחשבתית שאיפיינה את המשטרים הטוטליטריים. כגון,
המשטרים המרקסיסטים, משאת נפשן וחלומן בעבר הלא רחוק של מפלגות השמאל,
ומשטרים אחרים ששומר נפשו לא יקרא בשמם לאור הסכנה להיחקר ולהישפט על
"הסתה". רובינשטיין רואה סכנה שיש להימנע ממנה, בזה שנוסף לחוגים המיוצגים
ע"י ש"ס, גם אחרים ירצו, ישמור עלינו השם, חופש עיתונות משודרת: "כשהרי
הצעד הבא עשוי להיות דרישה לרשות שידור מצד מיגזרים נוספים" מצוטט
ב"מעריב" לומר במכתבו לראש הממשלה. ועל חזרתם על הטענה הזו, המוכיחה עד
כמה המרקסיסטים מאתמול רחוקים עדיין מהפנמת יסודות הליברליזם, ואפילו
יסודות הדמוקרטיה האלמנטרית, מצוטטים שרי "ישראל אחת" ב"הארץ".
בעמדתו של היועץ המשפטי, כפי שצוטט ב"מעריב", יש פגיעה חמורה נוספת
ביסודותיו של שלטון החוק תקין, שעל אף שאינה קשורה במישרין עם נושא חופש
הביטוי, אי אפשר לעבור עליה בשתיקה. תפקידו של היועץ המשפטי, שאיננו
מנציגי העם שנבחרו כדי לשלוט במקומו אלא אחד מפקידי הממשלה, בא למלא את
החסר שבעובדה ששרי הממשלה אינם, ולא יכולים להיות, מומחים במערכת החוקים
המנופחת והבלתי יציבה שלנו. תפקידו הינו, אך ורק, להביא לידיעתם של השרים
את סעיפי החוקים ואת פיסקי הדין הקשורים לנושאים בדיון, ולהתרות במקרה של
התנגשות אפשרית איתם. שלטון החוק גורס שבמילוי תפקידו יהיה כפוף לאות של
החוק על כל סעיפיו, ולפירוש שהרשות השופטת נתנה להם. בנימוקים המצוטטים
בין מרכאות ב"מעריב", כאילו נאמרו כלשונם מפי רובינשטיין, והחוזרים עליהם
בכירי "ישראל אחת" בשיחתם עם נציגי ש"ס לפי הציטטה, גם בין מרכאות,
ב"הארץ", אין ולא כלום מהאספקטים המשפטיים של העיניין. הם כולם נימוקים
פוליטיים במהותם, שלגביהם דעותיו של היועץ המשפטי לא שוות יותר מדעותיו של
כל אזרח אחר. ומהראוי הוא שימנע מלבטא אותן במסגרת תפקידו כפקיד ממשלתי.
ובנוסף, נוצר הרושם שרובינשטיין אינו מסר לממשלה על קיומה של הפסיקה
החד-משמעית של בית המשפט הגבוה לצדק בעיניין חופש ביטוי. שהוא, כביכל,
הסתיר או אינו יודע את הפסיקה המצוטטת למעלה במאמר הזה, למרות שפסיקה זו
מתנגשת פרונטלית עם עמדתו הוא, חובתו, וההצדקה היחידה להשתתפותו בדיון,
היתה להביאה לידיעת הממשלה. האם אין כאן, לכאורה, מעילה במילוי תפקידו?
קיומן של תחנות רדיו "פירטיות" היה תמיד אות כבוד ללוחמי החרות שהפעילו
אותן במשטרים ששללו את חופש הביטוי, ואות קלון למשטרים הללו. לא הייתי
רוצה להיות בין נציגי ישראל שב"וועידת ורשה" הצטרכו להסכים, כדי לא להתבלט
כשוללי יסודות הדמוקרטיה, ולהצביע יחד עם "הטובים", בעד המאפיינים "non
qua sine" (שבלעדיהם אין קיום לדבר) של הדמוקרטיה, ושלצערנו ובושתנו חסרים
בישראל. מאפיינים אלה, כפי שמצוטטים בראש המאמר מהעטון "הארץ" הם: "שלטון
החוק, חופש הדת והעתונות".
חופש עתונות הינו רק חלק מיסוד כוללני יותר, שהוא חופש הביטוי, כפי שמופיע
בשמו המפורש בפסק דינו של השופט אגרנט, ובספר המצוטט של רות גביזון, כתנאי
לקיומה של דמוקרטיה. צמצומו בהצהרת ורשה לחופש עתונות אינו נראה טעות
טכנית גרידא, אלא פשרה מוכתבת ע"י הפגיעה בדמוקרטיה ובחופש מחקר ומדע
שגורמים החוקים, הקיימים בישראל ובהרבה מדינות באירופה, האוסרים את הדיון
החופשי והפתוח בשואה. בלי דיון חופשי ומעמיק בה אין לצפות שיוסקו הלקחים
הדרושים ממנה, ונוצרת ההרגשה שגורמים מסויימים מפחדים מהלקחים הללו.
בישראל קיים, בנוסף, חוק נגד "הסתה", שיחד עם פירושו המורחב וישומו
הסלקטיבי, פוגע חמורות בחופש הביטוי, ובזמן האחרון נשמעים קולות מכיוונים
שונים התובעים את תיקונו. המצב הנוחכי יכול להביא לאבסורד של חקירתו של רב
על ציטטות מהתנ"ך, או של חבר כנסת ערבי על הגנתו הכנה על צדק עמו
בקונפליקט היהודי-ערבי. על חופש דת, או בביטוי יותר כוללני ומתאים, חופש
מצפון, כפי שקורא לו ובצדק השופט אגרנט, נגיד מילים אחדות בהמשך מאמר זה.
באופן פרדוקסלי, העדרותו של "שלטון החוק" בישראל מוכחת דווקא ע"י פסיקתו
הדמוקרטית והליברלית של השופט אגרנט, המבוססת על הדעות האישיות שלו,
שכנראה הינן מנוגדות לדעות של רובינשטיין, במקום להיות מבוססת על חוק
שמחייב את שניהם, כפי שדורש העקרון "שלטון החוק" כמנוגד "לשלטון האדם".
ההצעה להקים רשויות שידור סקטוריאליות אינה עונה על הדרישה הדמוקרטית
היסודית לחופש ביטוי, כמו שחופש "הדתות" הקיים בישראל והמאפשר לפעול
למספר דתות מוכרות, אין בו ולא כלום עם חופש הדת, שהינו חלק מהזכות
היסודית האינדיבידואלית לחופש מצפון. באותה מידה שקיומן של מפלגות הינו
תוצאה מחופש ביטוי, קיומן של הדתות נובעת מחופש המצפון, ולא להפך. הסתכלות
על בני אדם כחלקים של קולקטיבים, במקום לראות את הקולקטיבים כתוצאה של
החופש האינדיבידואלי להתאגד, הינה אחד המאפיינים העיקריים של המשטרים
הטוטליטריים.
הערות:
(1) ביוגרפיה מצומצמת של אורי אבנרי אפשר לקרוא ב.www.avnery-news.co.il-
פרטים נוספים על חלקו של מנחם בגין בפרשת ניסיונו של בן גוריון לכלואו
בלי משפט פורסמו בעתונות, מעיטו של אבנרי עצמו, באחד מימי שנה לפטירתו של
בגין.
(2) "ראשית, ישנן זכויות אדם יסודיות שהן חלק מן התשתית של הדמוקרטיה
במובנה הצר. הזכות לבחור ולהבחר, כמו גם הזכויות לחופש ביטוי ולחופש
התאגדות." ("ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", רות גביזון, הוצאת הקיבוץ
המאוחד, עמ' 32, 1999)
מהעתונות:
כל בתי הספר בישראל יחויבו להניף את הדגל
יוזמת החוק, השרה לבנת: "זו פסגת הישגי"
"הארץ" 16.7.97 מאת גדעון אלון
"מליאת הכנסת אישרה אתמול את הצעת חוק הדגל והסמל, ובימים
הקרובים יחויבו כל 3000 בתי הספר בארץ — יהודיים, ערביים, דרוזיים,
בדוויים וצ'רקסיים — להניף את דגל ישראל בחזית הבניין".
…………………………..
"בעד אישורו של החוק הצביעו 39 ח"כים מסיעות הליכוד,העבודה,
המפד"ל, צומת, גשר, ישראל בעלייה, הדרך השלישית ומולדת. להצעה
התנגדו 18 ח"כים, נציגי ש"ס, מרץ, יהדות התורה, חדש ומד"ע".
…………………………..
סוף ציטוט
…………………..
אוכלוסית מדינתנו מורכבת מקבוצות ותת-קבוצות אתניות ותרבותיות —
יהודיים ציוניים, לא ציוניים (או ביתר דיוק, ציוניים על תנאי כפי
שגם השמאל הציוני היה עד שהשואה העירה אותו — אלה בתנאי שתהיה
חברה צודקת, קרי מרקסיסטית, ואלה בתנאי שתהיה מדינה יהודית,
קרי הילכתית), אורטודוקסים, רפורמים וקונסרווטיבים; וערבים,
דרוזים , מוסלמים, נוצרים, וכו'. אחד האתגרים העומדים
לפנינו כדי להשלים את המיפעל הציוני הינו איך לאחד את כל
האוכלוסיה ההטרוגנית הזאת למדינה אחת, עם מידה מינימלית של אחדות,
סובלנות הדדית, והרגשת שייכות על כל פלגיה.
ברור שאין משיגים אחדות ע"י כפית סמלי קבוצה אתנית-תרבותית
אחת על הקבוצות האחרות. ההיסטוריה מלאה בניסיונות לכפות
על מיעוט שייכות לאישות הרוב שהעלו חרס בידם, כדוגמת
בעית הוואסקים בספרד. רק דרך הקפדה על שיוויון זכויות וכיבוד
הדדי של רגשות, ערכים וסמלים של הזולת, כפי שמתחייב מגישה
ליברלית אותנטית, ניתן להשיג מידה כלשהו של אחדות. דוגמת שילובם
בארצות הברית של לבנים, כושים וצהובים; פרוטסטנטים, קתולים
ויהודים.
אפשר להבין, לאור עברה המרקסיסטית-טוטליטרית, את תמיכתה של
מפלגת העבודה בחוק אנטי-ליברלי כזה. אך מה נישאר בליכוד
מהליברליזם של ז'בוטינסקי, וממלחמתו בעד זכות האוטונומיה של
כל המיעוטים בעולם? האם גם בארזים נפלה שלהבת?
הניסיון להצדיק את הלבנת פני המיעוטים — יהודים חרדים
וערבים — על ידי כפיית סמלים שבשפת ההמעטה זרים להם,
בדוגמא האמריקאית, הינו מוטעה ומטעה. אין להשוות את דגל
הכוכבים והפסים, סמל של אחדות לאומית מעל הבדלי גזע, דת ומרחקים
גיאוגרפיים, עם דגלנו אנו המסמל ניצחוננו על המיעוטים. דהינו, את
ניצחונה של הציונות החילונית על המיעוט היהודי שחלם במשך אלפיים
שנה על הקמתה המחודשת של מדינה יהודית שהתורה חוקתה, ושמאמין
בתום לב שהחילוניות שהדגל הכחול-לבן מסמל מסכנת את עצם קיומו של
העם. ואת ניצחוננו על הערבים שישבו בארץ הזו במשך דורות, ושהם
בסבירות רבה צאצאי אבותינו שהתאסלמו בעקבות כיבוש הארץ ע"י
המוסלמיים, ושאנחנו בחזרתנו לארץ אבותינו לא השכלנו לתת להם
מעמד של אזרחים שווי זכויות, והרגשת שייכות למדינה המשותפת.
שיוויון ושייכות שיתכן היו דורשים דגל והימנון קצת שונים מאלה
שליוו אותנו בדרך להקמת מדינתנו, ושהם כל-כך קרובים לליבנו
אך לא בדיוק מתאימים למדינה ליברלית הכוללת בתוכה קבוצות
אתניות-תרבותיות אחרות. האם באמת אנחנו צריכים סמלים שינציחו את
הפילוג והשנאה בחברתנו? האם זוהי הירושה שאנחנו רוצים להשאיר
לבנינו ולנכדינו?
טועה השרה לבנת אם חושבת שהליברליזם האותנטי כולל רק שוק
וטלוויזיה חופשיים. כל הכבוד לה במאבקה לחיסולם של המונופולים
בשוק ובתקשורת, אך לצערנו גם היא, יחד עם מספר לא מבוטל של שרים
וח"כים מהליכוד, נגועה בטוטליטריזם שכניראה ספגה מהחינוך הממלכתי
שנכפה עליה בנעוריה. כנראה שלא הפנימה שכבוד האדם וחרותו הינם לב
ליבו של הליברליזם, ויתר הערכים, כגון שוק ועתונות חופשיים, נועדים
לשרת אותם. חופש מחשבה, אמונה וביטוי כוללים חופש בחירת הערכים
והסמלים המקובלים על כל אחד מאתנו. לא היינו רחוקים מהסכנה
שבמרכזו של הדגל הלאומי יתנשאו המגל והפטיש, ושההימנון יהיה
האנטרנציונל במקום התקווה. גם אז היה נראה לשרת לבנת מוצדק
לכפות אותם על כל אזרחי המדינה?
כפייה
החברה הישראלית ירשה מהשלטון הטוטליטרי-מרקסיסטי ששלט בה בשלושים שנות
העצמאות הראשונות משטר כפייתי בכל תחומי החיים: כפיה חינוכית שמכריחה את
ההורים למסור, לפי מיטב המסורת של המשטרים החשוכים של המאה העשרים, את
ילדיהם למוסדות חינוך ממשלתיים (1); כפיה אינפורמטיבית המשלימה את
החינוך הממלכתי בעיצוב האזרח הנכון, באמצעות המונופול הממשלתי על תחנות
הרדיו והטלוויזיה, המוסר לציבור את החדשות הנכונות מלוות בפירוש הנכון
של הפרשנים הנכונים; כפיה אומנותית הקובעת אילו הם המוסדות האומנותיים
שעל האזרח לקיימם מכספו, ירצה או לא, ע"י סובסידיות ממשלתיות. כפייה
צרכנית הקובעת ממי עלינו לקנות חשמל, מים, תחבורה, שרותי טלפון, תוצרת
חקלאית, וכו', ולממן מכספנו, בנוסף לביזבוז הנובע מהעדרות תחרות חופשית,
את משכורותיהם המנופחות של עובדי המונופולים (2); כפיה בחיינו האישיים,
הקובעת איך ובמידה מסוימת עם מי (3), עלינו להתחתן, להתגרש, להיוולד
ולהיקבר.
כפייה היא אונס, וכמו בכל אונס יש בה מי שנהנה ומי שסובל, וישנם גם כאלה
שהתרגלו אליה, ובדומה לבעלי-חיים שגדלו בכלובים ואינם יודעים חופש מהו,
אינם מרגישים אותה. אותן קבוצות הנהנות מכפייה אחת, משתתפות בהפגנות נגד
כפיות אחרות, קיימות או מדומות. לדוגמה, חברי להקת בת-שבע, הנהנים
מסובסידיה ממשלתית, יצאו בשצף קצף נגד מה שנראה להם כפייה דתית ופגיעה
בחופש האומנות, כאשר דתים התנגדו שיכפו עליהם לראותם בבגדיהם החתונים.
האם בטוחים הם שבמשטר של חופש תחרות אומנותי היתה להקתם מתקיימת? האם לא
ידוע להם שאת לחמם הם מקבלים לא מכספם של אזרחים שנהנים מאומנותם
ומוכנים לשלם עבורה, אלא מכסף שנלקח מהציבור כולו בכפייה ובאיומי משפט
וכלא?
כפייה הינה הספורט הלאומי, ואין למצוא סקטור שאינו נהנה מלכפות על
אחרים, בו בזמן שהוא מתלונן על הכפייה המופעלת עליו. כל אחד מרגיש בטוח
בעצמו שמה שהוא כופה הינו כל כך חיובי וצודק שאי-אפשר לראות בו כפייה,
בזמן שמה שהשני כופה עליו הוא שרירותי ובלתי נסבל. לדוגמא, השרה לימור
לבנת פועלת לשחרר את הציבור ממונופול הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים שנכפה
עליו בימי השילטון הסוציאליסטי, והמהווה פגיעה חמורה בחופש העיתונות –
יסוד ובסיס לכל דמוקרטיה. אם היא תצליח במשימתה המבורכת, היא תרכוש מקום
מכובד בתולדות התפתחות הדמוקרטיה בארצנו. אך היא מעדיפה לראות כפיסגת
הקריירה הפוליטית שלה את כפיית ההימנון והדגל הציוני על הערבים והחרדים
(4). מרצ מצידה רואה את עצמה כנושאת הדגל ב"מלחמת התרבויות" (זכר
ל"מלחמת המעמדות" שבה תמכו בעבר מנהיגיה ושהשאירה ברחבי העולם כרבע
מיליארד גוויות) ונושאת הדגל נגד הכפייה הדתית, אך רואה כמוצדקת את
כפיית המונופול התקשורתי שבו יש יצוג לתומכיה מעבר לכל פרופורציה.
החרדים מצידם מוכנים להגן בגופם ובנפשם נגד כל ניסיון לכפות על בניהם
שרות צבאי העלול להרחיקם מלימודי הקודש, או נגד כל כוונה להכריחם לראות
את להקת בת-שבע בתחתוניה. אך הם רואים כמוצדק את כפיית איסור אכילת חזיר
על כלל האוכלוסיה היהודית, לאסור את התחבורה הציבורית בשבתות ובחגים,
ולמנוע חופש דת מיהודים רפורמיים וקונסרווטיביים, ועוד, ועוד.
התנגדות לכפייה הדתית איננה התנגדות לכפייה אלא התנגדות לדת. מי שאינו
מתנגד לכפיה חינוכית ואינפורמטיבית, ז"א לחינוך ולטלוויזיה הממלכתיים,
כשהם לפי טעמו, אינו זכאי להתנגד להם כשהם יהיו, חס וחלילה, מכוונים
לה בתשובה.
כתיבת תגובה