מדינה יהודית או מדינת היהודים?
הבעיה הערבית בעיני הרצל וז'בוטינסקי
סקירת מקורות
נח ניסני
————————————
הארץ 06,:16.9
"הצעה: לגבש חוקה בהתאם לציפיות הערבים מהמדינה" מאת ג'קי חורי:
גוברת הדרישה במגזר הערבי לגבש חוקה שתציג את ציפיותיהם ושאיפותיהם של
הערבים …הד'ר אסעד ע'נאם, ראש החוג לממשל באוניברסיתה חיפה, פועל להכין
הצעה כזו לחוקה.
לדבריו, הצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא "חוקה בהסכמת היהודים""
…לדעתי, על אזרחי המדינה הערבים להציע חוקה משלהם, שתי ההצעות צריכות
עיון מעמיק. וכך נגיע לנוסח מוסכם על שני הצדדים. …
ח"כ איתן* אמר כי החוקה צריכה לכלול שני עקרונות: האחד הוא ישראל כמדינה
יהודית, והאחר – ישראל כמדינה דמוקרטית, לא רק מבחינת שיוויון זכויות אזרחי
ואישי, אלא תוך מתן ביטוי לזכויות קולקטיוויות המאפשרות למיעוטים להיות
גאים ולבטא את ייחודם."
*) ח"כ מיכאל איתן מהליכוד, יו"ר ועדת החוקה, שמוכיח בעמדתו את נאמנותו
למורו ז'בוטינסקי.
————————————-
גישותיהם של הרצל וז'בוטינסקי יכולות להתאחד תחת הסיסמה "מדינת היהודים",
שפירושה הוא: "מדינה שזכותם של כל יהודי התפוצות לגור בה ולהיות אזרחיה",
מבלי לקבוע את אופי המדינה. לעומתם, גישתם של בן גוריון ויתר מנהיגי השמאל,
ששלטו באופן מוחלט על המוסדות הציוניים והאקדמיים בתקופת הקמתה של המדינה,
ולאורך שלושים השנים הראשונות של קיומה, עונה על הסיסמה "מדינה יהודית",
הקובעת את אופי המדינה תוך נתינת מעמד מועדף ליהודים, לרגשותיהם ושאיפותיהם
הלאומיות, ושלילת זכויות לאומיות לאזרחיה הערביים, כפי שהינו המצב הנוחכי.
יתר על כן, המונופול הממשלתי על מוסדות החינוך, האופייני למשטרים
הדיקטטוריאלים, חינך דורות של אזרחים יהודיים, ונכפה גם על אזרחיה הערבים,
כולל לימודי תנ"ך, ספרות והיסטוריה של העם היהודי. כיבוש תרבותי מםוג זה
הביא להתמרדות אלימה של העמים הכבושים, כדוגמת מרד הבסקים בספרד.
גישתו של הרצל מתבטאת בסיפרו "אלטניולנד", שפורסם בעברית תחת השם "תל
אביב". בו הוא מתאר מדינה "סוציאל-דמוקרטית", בסיגנון המערב אירופי של המאה
ה.19- מדינה שבה לאום "טריטוריאלי" אחד, ששמו נגזר משם הטריטוריה של
המדינה, צרפתי בצרפת, איטלקי באיטליה, וכו', מיחד את כל האזרחים מעל הבדלי
גזע ודת.
בעוד שז'בוטינסקי, אזרח האימפריה הרוסית שכללה בתוכה כמאה לאומים שונים, ער
לקיומו של הרב-לאומיות, ותומך נלהב(1) של נתינת אוטונומיה ללאומים השונים,
בין אם הם מרוכזים בטריטוריה מסויימת או מפוזרים בין האחרים, כגון היהודים.
גישתו מתבטאת במאמריו "על קיר הברזל", ו"הבעיה הערבית בלי דראמאתיות"
במשפטים הבאים: "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי-אפשר לחשוב
כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק", שבמאמר הראשון. דהיינו, אפילו פתרון
ליברל שיוויוני מבוסס על מדינה דו-לאומי המתואר במשפט: "בכל קבינט, שבו
ישמש יהודי במשרת ראש ממשלה, תוצע משרת סגן ראש ממשלה לערבי וכן להיפך",
ידרש לכפייתו בכוח. מדינה דו-לאומית שיכולה אם ידרש להפוך לרב-לאומית: "אם
ידרשו גם הערבים הנוצרים, או כל קבוצה אזרחית אחרת, שיש לה הצדקה סבירה
לתבוע אוטונומיה, מידת מה של הכרה לאי-תלות, יהא הפארלאמנט זכאי למלא את
מבוקשם", ממשיך אותו מאמר.
אילו שליטי המוסדות של התנועה הציונית, בזמן הקמת המדינה, היו נוקטים
בגישתו של הרצל, והיו כל אזרחי המדינה, יהודים וערבים, שווים תחת לאום
"טריטוריאלי" משותף, לא היו הערבים מרגישים צורך בהכרתם כלאום נפרד. אם
גישתם היתה כזו של ז'בוטינסקי, היו דרישותיהם הנוכחיות של הערבים, להכרה
כלאום נפרד ולאוטונומיה, מתמלאות מההתחלה ומיוזמתם של המנהיגים היהודים. אך
גישתם המרקסיסטית, הנוטה לשלטון ריכוזי חזק, של בן גוריון ויתר המנהיגים של
השמאל, יחד עם חוסר הבנה של חשיבותה וכוחה הבלתי ניתן להדחקה של הלאומיות,
הביאו רק להענקת זכויות אזרחיות למיעוטים. הבנתם המוטעית של הדמוקרטיה
כשלטון הרוב (2), השאירה את המיעוט הערבי לחסדיו של הרוב היהודי, הלא תמיד
הגון ומתחשב כראוי. עקב מחשבתם הסטטית הרואה את המצב הנוכחי כנצחי(3), הם
לא לקחו בחשבון שהמיעוט של היום, יכול להיות הרוב של מחר(4).
————————–
1)ז'בוטינסקי היה אחד מראשי מנסחים של תוכנית הלסינגפורס משנת 1906 שדרשה
אוטונומיה לכל הלאומים של האימפריה הרוסית.(ראה "זאב ז'בוטינסקי האיש
ומשנתו", עורך פרופ' יוסף נדבה, משרד הביטחון, 1980, ע' .384
2) ראה באתר זה:
3) המחשבה הרציונאלית מסיקה מסקנותיה על בסיס הנחות מקדימות (אקסיומות),
שמטבען להיות קבועות, מה שגורם את אופייה הסטטי.
בקשר לרציונאליזם של השמאל ראה באתר זה את הפרק:
".III אמפיריזם מול רציונאליזם", במאמר:
שמאל מול ימין – התנשאות מול ענווה
ו/או:
מה בין אגסי, מרקס, בעלי הברית, אוסלו וההפרדה החד-צדדית
סכנות החשיבה הרציונליסטית
4)ראה באתר זה:
כתיבת תגובה